הנער סטיבן ספילברג התבייש להיות יהודי. בשנות ה־50 האנטישמיות בארה"ב גאתה, ילדים יהודים סבלו ובמשך שנים חשב שהבעיה הייתה אצלו. הוא אפילו בילף לפעמים שספילברג זה בכלל שם גרמני. הספילברגים עברו מאוהיו לניו־ג’רזי, לאריזונה, לקליפורניה ותמיד התמקמו בשכונות שבהן הבית שלהם היה היחיד שלא הואר בחג המולד.
בחן את עצמך: איזה גיבור של סטיבן ספילברג אתה?
ההתבדלות הובילה את סטיבן לנעורים אומללים. בשנה האחרונה שלו בתיכון בסן חוזה, בדיוק כשהוריו התגרשו, הגיהינום הפך בלתי נסבל. בעטו בו בשיעורי התעמלות, היכו אותו במקלות, השליכו עליו מטבעות ותלמידים שעברו לידו השתעלו תוך סינון המלה ‘יהודי’. אמו הייתה צריכה לבוא לקחת את הבן המתבגר שלה מבית ספר כדי שלא ימשיכו להרביץ לו בדרך הביתה. הנקמה של ספילברג, חוץ מלהפוך בהמשך לאגדה בחייו, הייתה למרוח חמאת בוטנים על חלונות השכנים שהיו שרים להם, 'משפחת ספילברג הם יהודים מלוכלכים'.
לקח לספילברג הרבה שנים להבין ששום דבר מזה לא היה באשמתו. לקח לו עוד יותר זמן למצוא את האומץ להתמודד עם הסיפורים ששמע בבית על השואה. למשל, החברה הפסנתרנית של אמו, שהנאצים עלו לבמה באמצע הופעה ושברו לה את כל האצבעות. או עם הפעם הראשונה שבה נתקל במספרים כילד, כשניצול שואה הראה לו את הזרוע והסביר, 'זה ארבע, זה שש, זה שתיים'.
גם אחרי שהפך לבמאי הכי גדול בעולם, עברו שנים עד שספילברג הצליח להביא את עצמו לעשות את 'רשימת שינדלר', סרט שכל כך הפחיד אותו, עד שהוא ביקש מבני משפחה וחברים לא להגיד לו את דעתם. ואחרי שגם זה כבר היה מאחוריו ואפילו הביא לו אוסקר, לקח לספילברג עוד ארבע שנים לצאת מהטראומה שגרם לו אחד הסרטים החשובים בהיסטוריה של הוליווד, ושכמעט גמרה לו את הקריירה. גם היום, 23 שנה אחרי, לא קל לדבר איתו על 'רשימת שינדלר'. קשה עוד יותר כשנפגשים איתו בבוקר של פיגוע גדול בבריסל, והכל מתערבב אצלו.
"ימים כאלה משאירים אותי חסר אונים", הוא אומר עוד לפני שהוא מתיישב בכיסא, רזה ונסער, "כולנו מאוד פגיעים. זה ממש רצח עם ואני לא יכול לעכל את המציאות הזו, אבל אני רואה במקביל לרשע כמה טוב יוצא מאנשים ברגעים כאלה ואני חייב להיאחז בזה. כל אירוע כזה הורס אותי, זה מתחבר אצלי תמיד לקרן השואה שלי".
שהקמת מיד אחרי 'רשימת שינדלר'.
“שינדלר שינה אותי באופן עמוק, בזכותו נכנסתי לפילנתרופיה ולעיסוק במטרות יהודיות, אבל הוא לקח ממני המון. ייבש אותי לגמרי. הייתי עצוב מאוד והיה לי קשה לחזור לביים”.
וחזרת כי?
"כי על כל ‘רשימת שינדלר’ יש ‘אי.טי.’, סרט שגרם לי לרצות להיות אבא בפעם הראשונה בחיי. וכי זה מה שאני עושה, אני עושה קולנוע".
* * *
הרבה אנשים עושים קולנוע. 'אני עושה קולנוע' נשמע אחרת לגמרי כשזה בא מסטיבן ספילברג. בגיל 69, הבמאי ההוליוודי המצליח ביותר בהיסטוריה כנראה מעולם לא היה עסוק יותר. ביד אחת הוא מביים, בשנייה מפיק, עם רגל אחת הוא מפלנתרפ ועם השנייה כותב צ’קים להילארי קלינטון. נכון לסוף 2015 ספילברג עצמו שווה 3.6 מיליארד דולר, ו־29 הסרטים שביים הכניסו למעלה מתשעה מיליארד ברחבי העולם. יש לו שני אוסקרים ועוד 10 מועמדויות, עד היום צובט לו הלב על שלא זכה בפסלון גם על 'אי.טי.', ואולי בגלל זה מוזיקת ההמתנה על הקו כשמתקשרים למשרד שלו בלוס־אנג’לס היא הנעימה הקלאסית ההיא. הוא עובד במקביל על שלושה סרטים, כולל אינדיאנה ג'ונס החמישי שמיועד ל־2019, הוא בדיוק קנה את הזכויות ל'סיפור הפרברים' אחרי מרדף של 15 שנה ומתכנן גם סרט על העיתונאי המיתולוגי וולטר קרונקייט. סטיבן ספילברג, 170 סנטימטרים לא צעירים, הוא חתיכת מפלצת עסוקה.
זה קצת מפתיע כשנזכרים במה שאמר רק לפני שלוש שנים. בקיץ 2013 הוזמנו ספילברג וג'ורג' לוקאס לשיחה על קולנוע באוניברסיטת USC בקליפורניה ושיחררו שורה של כותרות מפוצצות. בין היתר סיפר ספילברג כי 'לינקולן' כמעט ויצא כסרט טלוויזיה של HBO, כיוון שהיה קשה למצוא לו מפיץ. "תארו לכם שסטיבן ספילברג וג'ורג' לוקאס לא יכולים להכניס את הסרטים שלהם לאולמות הקולנוע", אמר אז לוקאס. ספילברג הזהיר מפני התפוצצות, התרסקות של סרטים בתקציב גדול וסקפטיות של ממש לגבי העתיד של הוליווד. הוא עדיין מודאג, אבל מאמין שמצא את הפתרון, לפחות בשבילו: קצת בלוקבאסטרים, קצת סרטי פנטזיה לילדים, קצת סדרות סרטים, ופה ושם איזה 'גשר המרגלים' בשביל הנשמה וטקסי הפרסים.
הסרט החדש שלו, The BFG , 'העי"ג' (ענק ידידותי גדול), שהגיע השבוע לישראל, הוא עבורו שילוב של ז'אנר הפנטזיה לילדים ונשמה. כמו הרבה סרטים שלו, הוא גם סוג של תראפיה לטראומות ילדות, שכללו בין היתר שיברון לב ארוך שנים אחרי שראה את אמא של במבי מתה - אם כי זו כנראה לא באמת הסיבה לכך שרק עכשיו הוא מביים בפעם הראשונה סרט של דיסני.
'העי"ג', שמבוסס על הקלאסיקה שכתב רואלד דאל, מספר על סופי, ילדה בת עשר שנלקחת לילה אחד ממיטתה בידי יד עצומת ממדים. היא מגלה שהיד שייכת לענק ידידותי, ומה שמתחיל כסיפור אימה לילדים הופך לקשר מקסים בין נשמות בודדות. השניים מגיעים ללונדון של לפני הברקסיט, שם הם מגייסים את עזרת המלכה ויקטוריה למאבק בענקים רעים בכל העולם. 25 שנה ניסתה הוליווד להפוך את הספר לסרט ונכשלה, עד שבא האיש והנפיק מוצר משובח, גם אם לא בלתי נשכח, שממקסם את היכולת שלו לחבר מציאות ודמיון, שחקנים בשר ודם וטכנולוגיה.
ספילברג אוהב לדבר על קולנוע. העיניים שלו נדלקות כשהוא נכנס לתיאורי תהליך ברזולוציות מפחידות, יש לו אגו בגודל הצפוי, אבל הוא גם נגיש וחביב ועדיין רעב. "זו פעם ראשונה שאני מעבד ספר", הוא אומר, "פעם ראשונה שאני עושה פנטזיה. אני תמיד מחפש פרויקטים שיפחידו אותי, גיליתי שהפחד מוציא ממני דברים טובים. לפעמים ההמשכונים שאני עושה פחות טובים מהמקור, פשוט כי אני ניגש אליהם בביטחון גדול מדי”.
למה דווקא הספר הזה?
"הספר הזה היה חלק מהחינוך של הילדים שלי. נהגתי לקרוא להם אותו באופן קבוע, לא סתם קראתי, ממש שיחקתי. מליסה מת'יסון, שכתבה את 'אי.טי', עיבדה אותו. מליסה מתה לפני שנה מסרטן ואני עדיין באבל עמוק. הייתי חייב לעשות את הסרט הזה גם כי זו הדרך היחידה שבה אני מסוגל להתמודד עם האובדן שלה".
את הענק החביב מגלם מארק ריילאנס המעולה, שזכה באוסקר על 'גשר המרגלים', סרטו הקודם של ספילברג. רובי ברנהיל הבריטית בת ה־11 נבחרה לאחר שספילברג ראה קלטות של יותר מ־300 ילדות. "הכל קרה תוך כדי צילומי 'גשר המרגלים'. היו מביאים לי את האייפד והייתי יושב שעות בטריילר ורואה ילדות מכל העולם. רובי פשוט עצרה לי את הנשימה. טסתי לפגוש אותה וביקשתי מאשתי, קייט, להיות זו שתקיים איתה את השיחה הראשונה. הן הסתובבו בחדר ודיברו ואני צילמתי באייפון. כשאני רואה את הילד הנכון, אני פשוט יודע. זה אינסטינקט, אין לי מרשם מדויק".
לספילברג יש כמובן היסטוריה ארוכה של עבודה עם ילדים. בין דרו בארימור ב'אי.טי.' לכריסטיאן בייל ב'אימפריית השמש' הוא למד איך להגיע אליהם. את הסיפור על החבר מכוכב אחר הוא צילם בסדר כרונולוגי כך שהילדים לא הלכו לאיבוד בסיפור, והעצב הגדול שלהם בסוף הסרט היה אמיתי. הבכי של בארימור בת השש היה כל כך קורע לב, שספילברג הלך וקנה לה חתלתול.
מה ההבדל בין לביים ילד ללביים את טום הנקס?
“את יכולה לדבר עם טום ולנתח סצנה ולהסביר לו מה את רוצה, את לא יכולה לעשות את זה עם ילד. זה משעמם אותו, הוא נעלם לגמרי. התפקיד של הבמאי הוא למצוא דרך להוציא מילדים את מה שהוא רוצה, כי לבקש מהם זה חסר סיכוי. צריך לשמור אותם מרותקים. פה היה קשה במיוחד כי זה סרט טכני מאוד מסובך, הטכנולוגיה יותר מתקדמת מ'אווטאר' ובשבוע הראשון לא מצאתי את הידיים והרגליים. העמדנו את מארק על סולם בגובה שמונה מ' ונתנו לרובי אייפד וכך היא ראתה אותו בגובה העיניים. זה היה די סיוט".
הסופר הבריטי הענק, רואלד דאל, שייצר בין היתר את 'צ’ארלי בממלכת השוקולד' ו'מר שועל המהולל', נחשב, מתברר, אנטישמי למדי. בין היתר השווה את שרון ובגין להיטלר וגרינג וטען שהיהודים שולטים בעולם, כמה מקורי, דרך הבנקים. ספילברג לא ידע את זה לפני שהתחיל לצלם את הסרט. "לא יודע מה הייתי עושה", הוא אומר עכשיו, "אבל לא חקרתי את האדם עצמו, אני פשוט כל כך מוקסם מהכתיבה שלו. אני מתקשה לחבר אדם אנטישמי לסיפורים שמחבקים הבדלים בין גזעים, תרבויות ואפילו מבנה גוף. זה סיפור שהוא לא רק לילדים והוא אומר כל כך הרבה על המין האנושי, במיוחד בימינו. אני מרגיש אחריות לספר סיפורים כאלה".
* * *
אבא של סטיבן ספילברג, ארנולד, היה מהנדס חשמל, ממתכנני המחשבים הראשונים. אמו המפורסמת ליאה אדלר, הפסנתרנית שניהלה מעדנייה כשרה באזור היהודי של לוס־אנג'לס, סיפרה פעם כי "סטיבן לא היה ילד נגיש במיוחד, היה תלמיד בינוני, אבל הוא תמיד ראה את הדברים אחרת".
'לא היה נגיש במיוחד' זה תיאור די עדין. היו לו שלוש אחיות, הוא היה בודד והילדות שלו באמת הייתה איומה. בבית הספר כינו אותו 'המפגר'. פעם אחת בשיעור התעמלות הוא מצא את עצמו כמובן אחרון בריצה. או כמעט אחרון. אחריו היה ילד שבאמת סבל מפיגור שכלי. הכיתה כולה עודדה את הילד 'לנצח את ספילברג'. סטיבן ידע שהוא צריך לתת לו לנצח, ואכן נתן. שאר התלמידים הניפו את הילד על הכתפיים ונשאו אותו לחדר ההלבשה. ספילברג נשאר לבד על המסלול, ממרר בבכי, לא יודע איך להתמודד עם שילוב הגאווה הגדולה במעשה האצילי ותחושת ההשפלה העמוקה.
האהבה לקולנוע מגיל צעיר סיפקה לו לא רק מפלט מהקשיים בחוץ, אלא גם הרבה כוח בבית. “הראיתי לשכנים שלי סרטים, עשיתי הקרנות של סרטי וידיאו, ההורים והאחיות היו השחקנים”.
ביימת את אבא שלך?
"כן. יכולתי לתת הוראות לאבא שלי בגיל 12 כי הוא נתן לי את הכבוד שמקבל במאי. גיליתי מוקדם שהמצלמה היא כלי מאוד חזק. אני שומר על כל הסרטים האלה בבית". מערכת היחסים בין ספילברג ואביו מהדהדת בצורה עמוקה הרבה יותר מאשר תפקידי אורח בסרטי השמונה מ"מ שלו כילד.
אביו היה וורקהוליק מושבע וספילברג גדל בתחושה של ילד שנשכח, נזנח, אפילו הופקר. כשהיה תיכוניסט התגרשו הוריו וסטיבן מיהר להאשים את אביו בכך שנטש את אמו. למעשה האם התאהבה באחד מחבריו הקרובים של בעלה, אבל אף אחד לא טרח לעדכן את סטיבן. התוצאה: ספילברג נטר לאביו והחל מ־1980 די ניתק קשר למשך 15 שנה. המשקעים הדרמטיים האלה חילחלו לתוך היצירות שלו. ספילברג הודה בעבר שהדדי אישיוז שלו חוזרים בכל סרט כמעט משום שאין ביכולתו לעמוד מולם. זה מגיע מהתת־מודע ומנצח בכל פעם. בראיון משותף עם הוריו ל־'60 דקות' ב־2012 דנו השלושה בפתיחות מופלאה כיצד במשך שנות הנתק עם אביו, ספילברג עיצב דמויות אב נעדרות ומבאסות (למשל האב הנוטש ב'אי. טי.' ו'מפגשים מהסוג השלישי') וכיצד מאז הפיוס ב־1995, האבות הפכו לגיבורים - ע"ע המהפך שעובר על האב שמגלם טום קרוז ב'מלחמת העולמות'.
חדור להט היסטרי ליצור סרטים, התחיל ספילברג להתפלח בגיל 17 לאולפני יוניברסל כדי לראות איך עושים סרטים. חמוש בחליפה ותיק ג'יימס בונד, הוא פשוט צץ שם ואפילו השתלט על משרד. תפסו אותו, הזהירו אותו, איימו עליו, והוא תמיד חזר, עד שהצליח להשתלב. אבל אפילו סטיבן ספילברג התחיל בקטן.
אחת העבודות הראשונות שלו הייתה בימוי שני פרקים של סדרה שנקראה Night Gallery. שם פגש את הכוכבת הגדולה הראשונה שלו. ג'ואן קרופורד, אחת הדיוות הגדולות של תור הזהב, שהזמינה אותו לארוחת היכרות בביתה. עשרות שנים מאוחר יותר סיפר לו אחד מראשי NBC כי אחרי הפגישה קרופורד התקשרה וצרחה עליו, "שלחתם לי ילד עם פצעי בגרות. יש לו שיער ארוך ושרשרת חרוזים על הצוואר. אני לא מוכנה לעבוד איתו!" התשובה שקיבלה הייתה, "אנחנו מאמינים בילד הזה, אם את לא רוצה לעבוד איתו, נמצא שחקנית אחרת". קרופורד כמובן נכנעה, והיא וספילברג נשארו קרובים עד יום מותה.
הוא המשיך לביים טלוויזיה, כולל הפיילוט של הקאלט 'קולומבו', והסרט באורך הראשון שלו הגיע ב־1971. ספילברג היה רק בן 24 כשקיבל הזדמנות לביים את Duel, סרט על איש מכירות בנסיעת עסקים בערבות קליפורניה שמוצא עצמו נרדף בידי נהג משאית בלי לדעת למה. זה בכלל היה סרט טלוויזיה והמבקרים קבעו כי 'כי עוד לא היה דבר כזה בטלוויזיה'. ספילברג קיבל תשעה ימים לביים סרט של 74 דקות. הוא נזקק ל־11 יום וחטף בראש על החריגה. התוצאה הייתה כל כך מוצלחת שהוחלט לשחרר אותה באירופה כסרט קולנוע, אבל בשביל זה היה צריך להגיע ל־90 דקות, וספילברג ייצר עוד חמש סצנות מהאוויר.
ואז, ב־1975, הוא המציא את הבלוקבאסטר. היו לו תקציב של שלושה וחצי מיליון דולר ו־55 ימי צילום להרים סרט על מתקפת כרישים, והוא שוב חרג ברוב חוצפתו, הפעם לתשעה מיליון דולר ו־159 ימים. 'מלתעות' הכניס 470 מיליון דולר והיה בזמנו הסרט הרווחי ביותר בהיסטוריה. ספילברג, טוב ששאלתם, שנא כל רגע.
"ב'מלתעות' הייתי אבוד", הוא אומר, "גם היום אני זוכר את כל החוויה לרעה. זה הסרט שנתן לי את החופש לעשות בהמשך כרצוני, ועדיין - זו הייתה תקופה אומללה. אני לא יודע כמה פעמים כמעט פיטרו אותי, שום סרט לא היה כה מתסכל. הייתי ילד יהיר, בנינו כריש מכני והכנסנו אותו לים בלי לחשוב, וכמובן שהמלח במים פשוט פורר את המכונה. עברנו ימים שלמים בלי לצלם".
לא נראה שזה גרם לך לפחד מטכנולוגיה.
“לא, כי דווקא בזכות זה שהטכנולוגיה התקלקלה עשיתי סרט יותר טוב. לא יכולתי לסמוך עליה, אז הייתי חייב למצוא דרך לגרום לצופה לפחד מהכריש כמעט בלי לראות אותו. טכנולוגיה צריכה להיות אמצעי, אף פעם לא מטרה. החוכמה היא שהצופה לא ישים לב אליה. 'אי. טי.' רוכב על אופניים בשמיים לא היה הופך לכזה אימג' אם הקהל לא היה מתחבר לסיפור ולילדים. אבל הטכנולוגיה היא חברה שלנו, לקח לי הרבה זמן להבין את זה. אין בי שום רצון לחזור לימים שקיווינו שהקהל יסלח לנו על זה שרואים על המסך חוטים שמחזיקים את ספינת החלל".
אחרי 'מלתעות' ספילברג באמת יכול היה לעשות מה שהוא רוצה. את 'מפגשים מהסוג השלישי', לדעת רבים סרטו הטוב ביותר, עשה ב־1977, עם ריצ'רד דרייפוס מ'מלתעות' שוב בתפקיד ראשי. הוא אמנם רצה את סטיב מקווין, אבל זה סירב כי הגיבור אמור לבכות בסוף ומקווין הסביר שהוא לא יודע איך. ספילברג היה מוכן לחתוך את סצנת הבכי, אבל מקווין - אחח, לא עושים אותם כאלה יותר - לא הסכים לפגוע בסרט. כפיצוי, הפך מקווין לחבר טוב ויצא עם ספילברג בסופי שבוע לרכיבות אופנועים במדבר, מה שהפך את הגיק ההיפי לפצצת קוליות באופן מיידי.
את העבודה עם לוקאס על 'אינדיאנה ג'ונס' הוא קיבל לאחר חופשה משותפת בהוואי, לשם הרחיק לוקאס כדי לברוח מאימת יציאת 'מלחמת הכוכבים' לאקרנים. הוא היה בטוח שהסרט ייכשל בענק. לאחר שלוקאס התבשר שדארת' ויידר כבש את אמריקה הוא השתחרר וסיפר לספילברג על התיבה האבודה. ספילברג התלהב ואחרי חצי שנה קיבל הצעה לביים את הסרט.
אחר כך כבר גדל הרזומה חסר המתחרים ל'אי. טי.', 'הצבע ארגמן', 'פארק היורה', 'דו"ח מיוחד', AI, 'מלחמת העולמות' ו'להציל את טוראי ראיין', שם ביקש ספילברג מאיש האפקטים לייצר מכניזם שיגרום לכדורי הסרק להשפריץ נוזל דמוי דם ברגע שהם פוגעים בגוף. שחקנים על הסט היו בטראומה מזה, ספילברג היה מאושר.
הנשמות הטובות אומרות שהוא לא פופולרי במיוחד בהוליווד. חלק מזה זה כמובן קנאה וחלק כי הוא איש שלא תמיד קל לעבוד איתו, אבל במעמדו, הוא לא מוטרד. הוא חבר אישי קרוב של אובמה ושל הילארי קלינטון, ושימותו הקנאים. הוא מסרב בתקיפות לדבר על על פוליטיקה בפומבי, אבל תורם כמויות אדירות של כספים למפלגה הדמוקרטית. הוא נשוי בפעם השנייה, לשחקנית קייט קפשאו שפגש על הסט של 'אינדיאנה ג’ונס', אב לשבעה, שניים מהם מאומצים, וסב לארבעה נכדים, הטרייה שבהם נולדה ממש בחודש שעבר.
אתה יושב לפעמים בבית ורואה איזה סרט שלך?
"קשה לי, אני כל הזמן מוצא טעויות".
יש סרט שוויתרת עליו ואז התחרטת?
"לא, מעולם לא, וזה כולל את 'הארי פוטר'".
איך אתה מחליט איזה סרט כן לעשות?
"זה עדיין מסתורין בשבילי. אני מרגיש דגדוג ושומע לחישה, 'תעשה את זה'. בדרך כלל אני נלחם בלחישה תקופה ארוכה, אבל למדתי שהיא תמיד צודקת, לא חשוב איך הסרט מתקבל אחר כך. יש לי כל הזמן סרטים בראש ולפעמים רעיונות באים והולכים וחוזרים אחרי שנים. אלה לא דברים שאני יכול להסביר ובשלב הזה אני כבר לא מנסה".
