אבשלום פולק: "המצב אקוטי, אנחנו במירוץ נגד הזמן"
היוצר אבשלום פולק מתמודד עם תקופה לא קלה: להקת הריקוד בניהולו הפכה ל"הומלסית" עקב שיפוצים במתחם בו נהגה לערוך חזרות, ומעבר לכך - בפעם הראשונה הוא מעלה מופע שרק שמו חתום עליו, ללא בת הזוג לשעבר ענבל פינטו. "היא תמיד תהיה חלק מהדי. אן. איי של הלהקה, אבל עם כל הקשיים והמוזרות, בסופו של יום, כשאתה נכנס לחדר החזרות אתה סוגר מאחוריך את הדלת ועובד", הוא אומר בראיון
זו היתה לידה מטלטלת, או כך לפחות עולה מרוח הזמן. "סלאג" נולדה באביב 2016 להורים פרודים, בבית שעל דלתו מונח צו פינוי. זה כשלעצמו הופך את לידתה להישג. ובכל זאת נולדה. אחרי כמעט עשרים וחמש שנה של עבודה משותפת, ובפעם הראשונה בתולדות הלהקה שהקימו ענבל פינטו ואבשלום פולק - רק שם אחד חתום על היצירה החדשה. "אתה עושה קודם כל מתוך האינסטינקט והרצון ליצור. לצד זה יש גם את האחריות לגבי המקום שצריך להמשיך ולחיות. קיום זה חלק מהעניין. אנחנו לא חיים בבועה ואין את הפריבילגיה לחכות לרגע שבו תיפול עליי ההשראה", אומר אבשלום פולק בראיון לקראת סבב המופעים הקרוב במרכז סוזן דלל.
מרכז המחול בנווה צדק, מקום מושבה של הלהקה, עתיד להיכנס בחודש אוקטובר לתקופת שיפוצים שתימשך ככל הנראה כשנתיים, וכך מוצאת עצמה הלהקה, שעשתה לה שם בינלאומי והפכה לשגרירה בולטת בתחום יצירת המחול הישראלית, להומלסית נטולת עוגן ומאחז. העיר תל אביב, שאיתה מזוהה הלהקה, אינה מתנערת אבל גם לא ממהרת לנפק חלופות. "כבר תקופה ארוכה שאנחנו מחפשים מקום חלופי לעבוד בו בתקופת השיפוצים ועדיין לא נמצא פיתרון. המצב עכשיו אקוטי כי אנחנו במרוץ נגד הזמן", אומר פולק. בעיית חללי החזרות בתל אביב מוכרת וידועה, אך כשמדובר בלהקה ייחודית מסוגה בנוף העשייה בארץ, קשה שלא לתהות איך דווקא העיר המכונה "בירת התרבות הישראלית", לא מצאה לנכון לסייע לה במציאת משכן קבע או לפחות חלופה זמנית. "בואי נאמר שאחרי כל הזמן הזה אנחנו עדיין גוף שמחפש את מקומו בחלל", מתפייט פולק, אבל סימני השאלה שעל פניו משדרים מצוקה אמיתית.
חשבתם לצאת מחוץ לתל אביב? מחוץ לישראל?
"עם כל המשברים והקשיים תמיד עשינו כל מה שצריך כדי למצוא פתרונות. עבדנו בחללים אלטרנטיביים, התפשרנו אבל התעקשנו להישאר ולעבוד מפה כדי להיות חלק ממה שקורה כאן. יש לנו אחריות כלפי המקום ואני מאד מקווה שזה לא ישתנה ושיהיה לנו הכוח להמשיך ולא לוותר. אנחנו אוהבים את תל אביב ורוצים להישאר, אבל זה מתסכל ומקומם. יש לנו קשר עתיר שנים עם מרכז סוזן דלל אבל הקונסטלציה הזו של חללי חזרות שהם לא רק ברשותנו מאד מקשה. אנחנו לא עשויים מהחומרים של יזמים שאפתניים שדופקים על דלתות, הופכים שולחנות ומאיימים. זה הופך את המצב ללא פשוט. הלחץ, שקיים מאז ומתמיד, הופך עכשיו בגלל הדדליין מאוד מוחשי".
גם אתם בתחילתו של גלגול. אחרי 25 שנה של חיים ועבודה משותפים, אתם כבר לא. קצת כמו כיתה א'?
"זה תמיד כמו כיתה א'. אי אפשר בלי התחושה הזו. אבל זו לא הנקודה המרכזית. אני תמיד עושה. תמיד בעשייה. אם זה באחד או בשניים. ברור שזה אחרת להיכנס לסטודיו. יש הרגלים של ביחד. זה מורכב כי מצד אחד, זה נכון שענבל לא היתה שם אבל באותו זמן - היא שם. זה המקום שלה. זו הלהקה שלה. הרקדנים שלה. היא בדי.אן.איי".
פולק לא מהמברברים, בלשון המעטה. הוא לא מנדב פרטים, מקמץ במילים ובאופן כללי מעדיף לעשות יותר ולדבר פחות. "אני לא מנסה לברוח. יש פה סיטואציה מוזרה בלי ספק, אבל כשנמצאים בתוך יצירה אתה פשוט מתקמט לתוך הדבר מתוך הנסיבות הקיימות וזהו", הוא אומר.
הצבעים שכל אחד מכם הביא לעבודה המשותפת התערבבו כמו פלסטלינה בעבודות עד שאי אפשר לדעת מיהו מה. איך מוצאים מחדש את המרכז שלך?
"האמת, מעולם לא התייחסתי לעניין הערבוב – מה אני? מה ענבל? איפה אחד מתחיל והשני נגמר? זה מה שזה ועם זה צריך להתמודד, אבל עם כל הקשיים והמוזרות, בסופו של יום כשאתה נכנס לחדר החזרות אתה סוגר מאחוריך את הדלת ועובד. זה מה שעשיתי".
האסתטיקה המזוהה כל כך עם עבודות הלהקה מכה עם טפטופי אורות במה ראשונים. מאות נורות תלויות בגבהים שונים מאירות באור חם את החושך ומקימות לחיים צללים. "אתה לוקח אובייקט, פרט בתוך מכלול, ונותן לו נשמה. במחשבה על היקום הצף הזה שעל הבמה, הגלקסיה הזו נראתה לי ברגע מסוים כמו דמעות קטנות שמקיפות אותנו, וזה חי ונושם ונע ומחמם", אומר פולק, וקשה לחשוב על מילים מדויקות יותר לתאר את המקום-לא-מקום שיצר.
יש קו המשכי, חוטים שקופים בלתי נראים, בין הדמויות שעל הבמה בעבודה זו ובאלה שקדמו לה. נדמה שאלו השברים, הסדקים, הקמטים שמחברים ביניהם. "השבור הוא מקום עם פוטנציאל. המורכבות שבו שולחת אותך למיליארד מקומות", אומר פולק ומהרהר בקול: "קחי אותי, כדוגמה. אני יכול לומר על עצמי שאני שואף לפרפקציוניזם. אני יודע שלא אגיע לממש את זה לעולם, וזה לא חשוב כי השאיפה להגיע לאיזשהו מקום היא המנוע. אם אתה כבר שם, בתוך השלם, לאן תלך? אני לא רוצה להיות באושר אלא לשאוף אליו כמו שאני שואף לתיקון ולשינוי. השאיפה הופכת להיות פעולה וכוח מניע. אז נכון שבתוך זה יש תסכולים ואכזבות אבל זה מה שיוצר את התלת ממדיות".
יש משהו מלנכולי ביקום הצף שרקם בצבעים כהים, ובו בזמן משהו מתרפק וחם שמותיר פתח לתקווה. מבחינה דרמטורגית העבודה מחולקת לסצנות כמו סיפורים שמורכבים לכדי תמונה שלמה אבל עומדים כל אחד בנפרד. כך גם הדמויות, שכל אחת מהן עולם עצמאי וגם בהן יש יחידנות ובדידות גדולה וסימני שאלה. "אני תמיד מעדיף את הלא מוגדר. הברור זה קל ופשוט מדי", הוא אומר: "אני רוצה לספר סיפור, להעביר איזשהו מערך תחושתי רגשי מסוים, טקסטורה, חוויה אבסטרקטית יותר אינטלקטואלית. אז כן, צורה היא כלי עבודה, אבל זה מתפרק למיליארד רגעי סיפור. אתה יוצר נרטיב ובה בעת מטשטש אותו".
אמנות סיפור הסיפור, בסיס התיאטרון, כור מחצבתו של פולק, הייתה חלק מהותי בעבודה המעבדתית בחדר החזרות. "זה היה מאוד מעניין ושונה מבחינת החוויה של תהליך העבודה. מאוד שונה מבחינת השיח עם הרקדנים. הלכנו למקומות שאני לא חושב שנגענו בהם קודם, ואני מדבר על לשבת ולדבר את הדברים, לשאול שאלות, לנתח מצבים".
מה שנקרא בתיאטרון "עבודת שולחן", רחמנא ליצלן?
"בסביבה של זה, רק בלי זיבולי השכל. עולם התיאטרון והחוויה של עבודת השחקן היו יותר נוכחים כדי לדייק את הכלים בכל מה שקשור למשל בחיבור בין השכל והמחשבה לבין האינסטינקט הגופני. זה היה מאד מעניין מבחינת הדינמיקה והפלגנו רחוק. היה לי חשוב לאפשר להם להשתטות, לא לפחד לעשות משהו שהוא לכאורה לגמרי Off, כי מהמקום המשחרר הזה נולדת ההמצאה".
אתה נותן להם לדבר. הם לא דמויות אילמות, יש להם טקסטים, שזה חדש.
"מעולם לא חשבתי שאכניס לעבודה שירה וטקסטים, אבל בא לי לבדוק איך זה עובד בתוך היקום המסוים הזה ועל הדמויות הספציפיות האלה, שאם עושים על כל אחת מהן זום-אין, מגלים עולם ארכיטיפי עשיר. מבחינת כמות החומרים והאינפורמציה שיש פה אפשר היה לפרק את זה לעוד שלושה מחזות".
ואם מדברים על מחזות, הדמויות שלך טובלות בגרוטסקה, שזה חומר פעיל באופן כללי בעבודות שלכם, אבל כאן במיוחד.
"זה נכון שגרוטסקה קיימת אצלנו בעבודות, אבל אני חושב שהיא תמיד לכאורה סמויה מהעין ומוסתרת. היא נמצאת בתוך הפעולות או התובנות של האנשים שעל הבמה, היא שם באיפוק, בדינמיקה ובג'סטות, אבל זה לא 'לפנים'. גרוטסקה היא תבלין מאד חשוב במה שאנחנו עושים. אני לא בטוח שאנחנו יכולים בלעדיו. זה תבלין שצריך אותו מבחינת העולם".
דמותו הפיוטית של השחקן צביקה פישנזון, שמלווה את הלהקה מזה 15 שנים, היא עוד תבלין דומיננטי בעבודה החדשה. אני אומרת: "פישנזון נותן תחושה של קומקום". פולק צוחק. "קומקום? כן. זה מוצא חן בעיניי. יש בדמות הזו באמת איזה רטט פנימי שאצור בפנים", הוא אומר ומגלגל מחשבה: "זו לא פליטה של קיטור חזק אלא שפריצים כאלה, רסיסים".
"זה נכון. זה נעשה כדי לאפשר חלוקת קשב. אולי לא שמת לב אבל הם כולם כל הזמן על הבמה וזה דורש פתרונות יצירתיים. בתוך ה-Full Shot של הבמה יש לי את האפשרות לצמצם את המרחב ל-Middle Shot, קלוזאפ ו-Two Shot. יש פעולות בימתיות שיכולות לדמות אחד לאחד תנועה של מצלמה. זה טריקים שכאלה".
בקיצור יש לך את המקצוע הכי טוב בעולם: אלף מקצועות באחד.
"בלי ספק זה עולם נפלא. אני בא מדיסציפלינות שונות ולכן כל עניין ההגדרות מוזר לי. יש לך הכל, עולם שלם של אמנויות שקיים ובתקווה יוצר חוויה, מחשבה, זעזוע, תחושה, משהו. בסופו של דבר אמנות אמורה לאפשר מרחב לדברים שאנחנו הולכים ומאבדים בתוך מציאות החיים שלנו והתהליכים החברתיים שמקיפים אותנו. עם כל סף הגירוי הנמוך, חוסר העניין, קוצר הסבלנות, הרגש הכבוי, הכאבים, האין לי כוח ויש לי דעה כזו או דעה מנוגדת, היכולת לשלוף אותך לרגע מריצות היום והשגרה, זה דבר שהוא באמת יוצא דופן. זה מה שעושים קוסמים".
*לגבי החלל בו פועלת הלהקה, נמסר מדוברות עיריית תל אביב: "עיריית תל אביב-יפו מכירה בחשיבות הלהקה של ענבל פינטו ואבשלום פולק ותרומתה הייחודית. אגף התרבות והאמנויות מלווה את הלהקה בחיפושיה והוצעו להם כמה הצעות שנדחו, שכן לא התאימו לצרכי הלהקה. העירייה ממשיכה ותמשיך לנסות למצוא עבורם חלל מתאים לחזרות".
