רוחות בחדר הישיבות של חברת "השחר העולה", יצרנית ממרח השוקולד הוותיק, התלהטו. אבנר וידברג, בנו של אחד ממייסדי החברה, הרים את קולו והחל להטיח בבן דודו משה, מנכ"ל החברה באותה עת: "מה שקורה כאן זה פשוט גניבה. היו פה שנים של משטר הפחדה. אנשים פחדו. בת הדודה איטה פעם אמרה בגלוי, ששנים היא פחדה והיום היא לא מפחדת. משטר הגנגסטריזם נגמר. למה בכלל התחלתי את העניין הזה? היות שראיתי שיש פה דיקטטור ועשיתי חשבון, שכדאי שכולכם תעשו. תחשבו מה יקרה פה כשהילדים שלנו יגיעו לנהל את החברה. בשביל זה הבאתי את העניין הזה לידי משבר. הבן אדם הזה הוא שקרן פתולוגי, אין לו אלוהים. כשהוא אומר לי מה השעה אני לא מאמין לו. אתה ניסית להשתלט על החברה. ניסית לקנות את המניות ורצית להעיף את איטה ורצית להעיף את דוד משה הג'ינג'י".

בשבוע שעבר נחשף ב"ממון" כי בין משה ואבנר וידברג, שניים מ־13 צאצאי משפחת וידברג המחזיקים ברוב מניות השחר העולה, התגלע סכסוך עמוק. אבנר היה אמור לקבל פרס מפעל חיים מהתאחדות התעשיינים, אך מכתב ששלח משה טירפד את הזכייה. כעת מתברר שזה רק קצה קרחון. פרוטוקול הישיבה שצוטט לעיל הוא חלק ממסמכי תביעה המתנהלת בין בני המשפחה, וחושפת סכסוך יצרי שבמרכזו ויכוח על חלוקת רווחי עתק של 39 מיליון שקל. היא מספקת גם הצצה אל רווחי הענק של אחד המותגים המוכרים בישראל, ואל הקרב העסקי מול המתחרה המרה (ובעצם המתוקה) נוטלה.

מתכון סודי ונס שיווקי

ברקע הסכסוך יש סיפור הצלחה ישראלי. משפחת וידברג עלתה לארץ ב־1934 מרומניה והתיישבה בקריית־אתא. חמשת הבנים – יעקב, שאול, שבתאי, חיים ואלתר (אביו של משה) – עבדו כילדים במפעל לייצור חלבה. "הם היו משפחה ענייה", סיפר לפני כמה שנים משה, ששימש עד לאחרונה כמנכ"ל המפעל, בראיון ל"גלובס". "כאשר המנדט הבריטי הסתיים, נשארה שורה של צריפים של הצבא הבריטי בין כביש חיפה־עכו ובין הים. את הצריפים האלה חילקה המדינה ליזמים שרצו להקים עסקים, וביניהם גם האחים. ב־1949, כשכל מה שהיה להם ביד זה ידע בייצור חלבה וצריף ישן, פתחו האחים את העסק החדש, ששמו היה באותה תקופה 'השחר האחים וידברג'. הם חיו בקומונה. כל אחד קיבל את שכרו לפי הילדים שהיו לו. בבוקר ייצרו, אחר הצהריים מכרו".

איטה ואבנר. "המצב שלנו הוא סוג של נס"

בסוף שנות ה־50, נכנסה לעסק כשותפה משפחת לבקוביץ' האמידה ששורשיה מגרמניה. עם כניסתה שונה שם המפעל ל"השחר העולה", והשם נשאר עד היום. בני שושלות הלבקוביצ'ים והוידברגים שותפים עד היום במפעל. צאצאי חמשת האחים לבית וידברג מחזיקים 83% מהמניות, וצאצאי משפחת לבקוביץ' מחזיקים ב־17% הנותרים.

כניסת הלבקוביצ'ים תרמה לא רק לשינוי השם, אלא גם להזרמת כספים רבים, שאיפשרו למפעל להתפתח לסדרה של מוצרים, שכללו עוגיות, ופלים וסוכריות. ואולם כיוון שבסוף שנות ה־50 ובתחילת ה־60 כבר היו בארץ כמה עשרות מפעלי ממתקים בסדר הגודל של השחר, חיפשה החברה מוצר שיבדל אותה. בני המשפחה חיפשו וחיפשו עד שמצאו את השוקולד למריחה. הם קנו חומרי גלם ועירבבו בעצמם. בכל פעם יצקו תערובת אחרת, ולבסוף ייצרו את השוקולד שנמכר עד היום.

את הנוסחה הסודית יודעים עד היום שני אנשים בלבד, ושניהם בני משפחת וידברג. "אני לא רוצה לומר את שמותיהם", אמר משה בראיון ל"ממון" ב־2009, "אבל אחד מהם הוא מהדור השני, והשני הוא מהדור השלישי. השניים האלה לא טסים יחד באותו מטוס, מפחד ששניהם ייפגעו. הסוד מוגן גם בהסכמי סודיות שעליהם חתומים עובדי המפעל שאינם בני משפחה. המטרה היא להתגונן מפני ריגול תעשייתי".

בסוף שנות ה־80 יוצרו בהשחר העולה 400 מוצרים שונים, אלא שאז נפתח היבוא מאירופה, והיה צורך בשינוי: "אבא אמר לאמא: 'מחר אני צריך לפטר 100 אנשים'", סיפר משה. "אף פעם לא פיטרו אצלנו. העסק היה מאוד משפחתי גם ביחסים עם העובדים, וזה היה מאוד קשה. בן לילה הורדנו את מרבית המוצרים – תחליפי שוקולד, בונבוניירות, ופלים, ונשארנו עם החלבה, מוצרי מאפה לקונדיטוריה, ובעיקר השוקולד, שהפך להיות המוצר העיקרי שלנו".

השוקולד הזה, כך מתברר, פירנס במשך שנים בכבוד את האחים לבית וידברג, ילדיהם ונכדיהם. הוא נחשב סוג של נס שיווקי. בחוגים לשיווק ולפרסום מלמדים אותו כמקרה נדיר שבו מותג מצליח בניגוד לכל הסיכויים. 50 שנה לא שינו בני המשפחה את הלוגו של המותג, ולא את המתכון, ואפילו לא את עיצוב האריזה. במשך שנים רבות הם לא השקיעו בפרסום, ביחסי ציבור או בשום צורה של קידום מכירות, ולמרות זאת במשך 50 שנה הם מובילים את השוק בקטגוריה שלהם, עם נתח שוק של כ־50% היום.

ענקיות מזון כמו עלית ונסטלה ניסו להביס אותם באמצעות השקעות ענק בתקציבי פרסום, ונכשלו. רק ב־2012 שינתה החברה אסטרטגיה בעקבות המלחמה בנוטלה, והעלתה קמפיין בכיכובם של אברום בורג וסנדרה שדה. בקטע בלתי־נשכח מאותה פרסומת דוחף בורג את אצבעותיו כמו ילד קטן אל השוקולד ומלקק ממנו בגניבה. "אם נתחיל להשקיע בפרסום המוצר שלנו מול המתחרים, כמו עלית, אנחנו עלולים להזיק למוצר, כי יש לנו תקציב קטן לפרסום", הצהיר משה ב־2005, הצהרה שיכולה לגרום לכל איש פרסום למרוט את שערותיו, "נראה לי שאנחנו מצליחים כי יש לנו מתכון מצוין, שעובר מדור לדור... יש לנו מתחרים עם המון כסף, אבל אנחנו מפעל קטן עם מוצר גדול".

רבים על השמנת

בני משפחת וידברג לא הסתירו אף פעם שיש חילוקי דעות ביניהם, אבל טענו תמיד כי המחלוקות נפתרות בצורה עניינית וברוח טובה. "היחסים בין בני המשפחה סבירים וגם זה הרבה", סיפר משה בראיון ל"ממון" ב־2009. "אחרי עשרות שנים אני יכול לומר בגאווה רבה כי הקשרים המשפחתיים טובים והם מאפשרים לנו להמשיך לרשום הצלחות ולהגיע גם לפיתוחים חדשים". בראיון סיפר בן דודו אבנר: "היחסים הם קורקטיים ואנחנו משתדלים להיות ענייניים. ההחלטות מתקבלות בהצבעה של רוב ולכל אחד מאיתנו יש נציג בהנהלה".

בראיון ל"גלובס" ב־2012 תיאר משה תמונה דומה: "בני המשפחה שלי, למרות שהם מבוגרים ממני, השכילו להבין שאני מבין יותר ונתנו לי את המושכות. כנראה שזה היה גם נוח להם. בכל מקרה, מתחים אף פעם לא יצאו אל פני השטח וזה דבר נדיר. יש גם מחיר לאידיליה הזאת. הרבה ויתורים. אני בעמדת מיעוט בהרבה עניינים. בעסק משפחתי, אם לא רוצים להרוס אותו במריבות, מקבלים בהשלמה את דעת האחרים".

אפשר היה לחשוב שמשה וידברג של 2016 היה סומך את ידיו על ההמלצה שלו מ־2012, אלא שמשהו השתבש בדרך. חילוקי הדעות המשיכו, אבל מנגנון פתרון הסכסוכים כבר לא עובד כמו בעבר.

במרכז הסכסוך המשפטי המתנהל ביניהם עתה עומדים רווחי הענק המצטברים של החברה, או אם להיות יותר מדויקים – אוצר של ממש, ששוויו עומד, על פי טענות ומסמכים שהוגשו לבית המשפט, על לא פחות מ־39 מיליון שקל. הכסף הזה, על פי הטענה, שוכב כרגע כרווח נקי בחשבונות החברה, ובני המשפחה מתכתשים כיצד יש לחלק אותו.

בצד "הקמצני" יותר ניצב משה. לאחר שבעלי המניות קיבלו החלטה לחלק לעצמם דיבידנדים נדיבים בסכום כולל של 2 מיליון שקל בחודש (24 מיליון בשנה), הגיש משה בפברואר השנה תביעה לבית המשפט בחיפה נגד יתר בעלי המניות, בבקשה לאסור זאת. לטענתו ההחלטה לא התקבלה באופן חוקי, והוא מבקש לחלק דיבידנד נמוך הרבה יותר, של 650 אלף שקל בחודש, כ־8 מיליון שקל בשנה. הוא טוען כי חלוקה של סכום גבוה יותר היא "בניגוד לטובת החברה", וכי יש לשמור את הרזרבות הכספיות לצורך הרחבה וחידוש המפעל ה"מיושן", ולהתמודדות עם הנגיסה של נוטלה בנתח השוק של החברה (וידברג מקפיד לא לכנות את נוטלה בשמה המפורש, אלא "המותג המתחרה").

ממסמכי התביעה עולה עוד שבנובמבר 2015 שלח משה וידברג מכתב למנהלים בחברה, שעוסק בין השאר בהיערכות למאבק נגד נוטלה. הוא כותב: "למרות מאמצי שיווק נרחבים מצידה של נוטלה היא לא מצליחה כרגע להקטין את פלח השוק שלנו, והפער לטובתנו עומד על 10%. בחודשים האחרונים שינתה נוטלה את מדיניות השיווק בישראל והתחילה לנקוט צעדים אגרסיביים שלא ננקטו עד כה. בין השאר הגדילה את תקציב הפרסום שלה מ־2.8 מיליון שקל ב־2013 ל־5.2 מליון ב־2015. נוטלה נוקטת פעולות שיווק אגרסיבי לרשתות השיווק ונותנת הנחות משמעותיות על המוצר. היא הורידה את מחיר המוצר מ־13.9 ל־11.9. אנחנו לא יכולים להתעלם מהאגרסיביות של נוטלה, אם אנחנו חפצי חיים... אנחנו חייבים לנסות לשלב את מוצרי השחר במוצרים נוספים, ולשתף פעולה עם יצרני עוגות, ופלים, ביסקוויטים וכו'".

לעומת משה, בני המשפחה שבצד "הבזבזני", אלה שמבקשים לחלק דיבידנד של 2 מיליון שקל בחודש, טוענים שמשה לא דואג לטובת החברה, אלא שרצונו לשמור את המזומנים בקופת החברה הוא חלק מתוכנית זדונית "לייבש" את שותפיו, ובסופו של דבר לשכנע אותם למכור לו את אחזקותיהם. לכן, משהבינו זאת, הם מבקשים לחלק את הרווחים האדירים.

לטענתם, עד 2012 חילקה החברה כמעט את כל רווחיה מדי שנה. מדובר ברווחים גדולים: בשנים 2009־2011 הם הגיעו ל־13 מיליון שקל בשנה. אולם ב־2012 השתנתה המדיניות וחלוקת הרווחים צומצמה דרסטית למיליון שקל. בשנים הבאות חולקו כ־5 מיליון שקל לשנה. הקיצוץ בחלוקת הרווחים הוא למעשה הרקע לסכסוך בין בני המשפחה.

במארס השנה החליט בית המשפט למנות מומחה כלכלי שיבדוק את טענות הצדדים, ועד להכרעת המומחה, התיר לחלק דיבידנד של 2 מיליון שקל מדי חודש.

"לייבש את הירושלמים"

קריאת מסמכי התביעה מגלה שבין האנשים המייצרים את הממרח המתוק של ילדותנו יש תככים מאוד לא מתוקים. בתצהיר שהוגש לבית המשפט בעקבות תביעתו של משה, כותב בן דודו אבנר: "בינואר 2015 יזמתי חלוקה של 5 מיליון שקלים מתוך הרווחים של החברה. משה נפגש איתי ועם אשתי וביקש לשכנע אותי לרדת מזה. הוא אמר שהוא רוצה לקנות את החלק של קבוצה מבני המשפחה, שנקראים 'קבוצת הירושלמים'. הוא אמר לי: 'אם עד קיץ 2015 לא אצליח לקנות את המניות של הירושלמים', אפשר מבחינתו לחלק את כל יתרת המזומנים שהצטברה בחברה. בשלב מסוים, בשנת 2016, פנה אליי רואה החשבון של החברה אלי שמעוני, והציע שבשנת 2016 לא נחלק רווחים בכלל כדי 'לייבש' את הירושלמים. בשלב זה הבהרתי לשמעוני שאני לא מתכוון להיות שותף למהלכים פסולים מעין אלה, וזאת לאחר שהבנתי כי המבקש לא מתכוון לעצור אצל הירושלמים".

בספטמבר 2015, בישיבה סוערת, מציג אבנר את טענותיו נגד משה באמצעות משל ארסי שהוא מספר לאחד מחברי "הקבוצה הירושלמית": "דוד שאול סיפר לי לפני 40 שנה סיפור. הוא אמר לי, שכשיש אריה אחד וחמישה דובים, חמישה דובים יכולים להסתדר לבד עם האריה. אז בכל פעם האריה מתלבש על מישהו אחר, ואחרי זה נשארים שלושה דובים – והוא יכול לטרוף אותם. אני הבנתי שאחרי שהוא (משה – צ"ש) יעיף אותך מהדירקטוריון ואת הג'ינג'י, הוא יעיף אותי. למה, הוא מאוהב בי?"

בשלב מסוים הרוחות מתלהטות ובין משה לאבנר מתנהל דו־שיח של צעקות:

אבנר: "המנכ"ל (משה – צ"ש) מנסה להצר את צעדיי (...) ניסית להשתלט על החברה. ניסית לקנות את המניות ורצית להעיף את איטה (דירקטורית מטעם בני המשפחה – צ"ש) ורצית להעיף את משה הג'ינג'י (דירקטור נוסף מטעם בני המשפחה – צ"ש). אמרת לי: נוכל לבחור איזה דירקטורים שאנחנו נרצה. עכשיו אני לא נותן לך יד, אז אני מפריע לך".

איטה: "אם אני פה, איך הוא יעיף אותי מהדירקטוריון?"

אבנר: "הוא ניסה להשיג 51% שליטה בחברה ביחד איתי. זאת הייתה התוכנית שלו, אבל אני הפרעתי לו".

איטה: "אני לא יודעת כבר למי להאמין. אם אחד העובדים אומר לי: אני עוד אהיה שותף בחברה, אז אני צריכה להאמין?"

אבנר: "יש פה אדם שחושב שהוא יכול להשתלט על כולם ולעשות מה שהוא רוצה".

איטה: "אם ידעת שיש רעיון כזה להשתלט על החברה, למה לא באת אליי? אתה כנראה שמחת שיסלקו אותי, אבל מישהו הכניס לך לראש שגם אותך יסלקו אז עכשיו אתה בא".

משה: "אבנר, אני מבקש שכרגע אל תתקרב למשרדי יחסי הציבור ולמשרדי הפרסום".

אבנר: "מויש'לה, דיקטטורה זה רק אם תביא את אח שלך עם הנבוט. הזמן של הנבוט נגמר".

הוויכוחים מתלהטים וגולשים להעלבות אישיות ולדיוני סרק בשאלות כמו אם משה יקבל את החדר של אבנר במפעל, וגם לוויכוח אם אבנר הוא יו"ר החברה או מציג עצמו ככזה שלא בצדק.

איטה: "הצגת את עצמך כיו"ר של החברה. אני לא זוכרת שאנחנו הצבענו על זה".

אבנר: "קיבלתי את זה בירושה מאבא שלי".

איטה: "זה לא עובר בירושה".

אבנר: "אני לא מבין, לא מיצית את הנושא הזה? אני אתפטר מלהיות יו"ר. אין לך יותר בעיה. התפטרתי, הנושא סגור".

משה: "אתה לא עושה שום דבר בעשר השנים האחרונות. משעמם לך, בקיצור. בכל מקום שדרכה רגלך עשית נזק".

אבנר: "איטה, אני מבין שמאוד כואב לך שעשיתי פה סדר".

איטה: "רק לפני חודש קיללת אותי ודיברת אליי לא יפה, אז מה? עכשיו אתה רוצה שאני אחבק ואנשק אותך?"

המשכורות הוכפלו

עד לא מזמן היה משה וידברג מנכ"ל החברה, אך בעקבות הסכסוך הוא הודח והיום היא מנוהלת במשותף על ידי חמישה בעלי מניות מבני המשפחה – משה, אבנר, איטה, משה הג'ינג'י ושבתאי – המייצגים את משפחות חמשת המייסדים, ונציג נוסף של הלבקוביצ'ים. ששת אלה מוגדרים "מנהלים" ומקבלים שכר מהחברה. שאר בעלי המניות מבני המשפחה אינם מוגדרים מנהלים ולא מקבלים שכר.

סביב ההבדל הזה, ועל רקע צמצום הדיבידנדים, נוצרה תחושת קיפוח, שהחריפה בינואר 2015, לאחר שלטענת חלק מבני המשפחה החליטו ה"מנהלים" להגדיל את משכורתם פי 2. עד מארס השנה, לפי הטענה, לקחו לעצמם סך כולל של 4 מיליון שקל מהרווחים. בישיבת בעלי המניות מדצמבר 2015 נשמעו הדברים כך:

מוטי קליין (אחד מבני המשפחה – צ"ש): "אני שמעתי בטלפון אתמול, ואני לא רוצה לציין ממי. מישהו דיבר איתי אתמול ואמר שהוא חותם למישהו ערבות, כי הוא צריך לקחת הלוואה. מישהו ממשפחת השחר, משפחת וידברג, צריך לקחת הלוואה, כששוכב כסף פה במפעל. איפה נשמע כדבר הזה?"

איטה (השייכת לקבוצת "המנהלים" – צ"ש): "אז אני אענה לך. אדם שאין לו כסף כדי לעשות עסקה גדולה, לוקח הלוואה".

מוטי: "תסבירו לי למה צריך בקופה כל כך הרבה כסף. זה למעלה מ־30 מיליון שקל".

איטה: "למה? כי יש לנו תוכניות".

מוטי: "תגידי לי מה התוכניות. אנחנו יושבים פה, בעלי המניות, ורוצים לשמוע על התוכניות. חוץ מזה, לא הפריע לכם לאשר עוד כמה מיליונים טובים כשכר שאני חושב שהוא לא מוצדק, ומצד שני אתם אומרים לנו שאסור לחלק רווחים כי צריך לשמור על הכסף. ברווחים חס וחלילה לגעת, אבל את השכר שלכם העליתם. מה יש לכם? מה, אנחנו מצורעים? למה לעשות את הדברים האלה?"

איטה: "עשינו ישיבה מסודרת והחלטנו".

מוטי: "בכמה העליתם?"

איטה: "לא זוכרת".

מוטי: "למה את לא זוכרת? את מנהלת הכספים של העסק? למה את לא זוכרת?"

איטה: "כי אני בראש לא זוכרת".

מוטי: "אבל למה הגדלת את המשכורת עוד פעם. כדי להגדיל את הבעיה פי 2? אנחנו לא קיבלנו דיבידנד, אבל אתם הייתם מכוסים במשכורת יפה".

ציפי (בת משפחה נוספת שאינה מה"מנהלים" – צ"ש): "הילדים שלכם שווים יותר מהילדים שלנו? לא הייתם צריכים להעלות את המשכורות. אם אין דיבידנד, אין העלאת שכר".

איטה: "מעל 20 שנה לא העלו לנו את המשכורת. אתה מכיר מישהו שעובד 20 שנה ולא מעלים לו את המשכורת?"

מוטי: "המשכורת של המנהלים צריכה להיות פונקציה של מה שעושים. מה נתתם לנו תוצאות במשך 20 שנה?"

איטה: "אתה יודע, הראיתי לילדים שלי בבית כמה אני מרוויחה, והם אמרו לי: היינו בטוחים שזה לפחות כפול מזה. זה אמרו ילדים שלי, שהם עובדים בהיי־טק".

מוטי: "בעצם כמה אתם מרוויחים?"

משה: "78 אלף".

מוטי: "וזה הכל?"

משה: "לא, יש גם משכורות 13 ו־14".

דובר מבני המשפחה שלא מזוהה בפרוטוקול: "אז אם מדברים פה על זה שלא העלו שכר 20 שנה, אפשר לחשוב שמדובר על 8,000 שקל".

מוטי: "משה, 78 אלף שקל זה אחרי ההעלאה?"

משה: "כן. תראו, אני חושב שזה מאוד חשוב לדבר על השכר, באמת מאוד חשוב, אבל הסביבה העסקית שאנחנו עובדים בה משתנה. האתגרים והסכנות שאנחנו עומדים בהם זה דברים שלא היו אף פעם".

מה יקרה עם הנס

בנוסף למריבות המשפחתיות, בנובמבר 2015 נחתה מכה נוספת על מפעל השחר העולה: נציגי משרד הבריאות הגיעו לביקורת פתע במפעל, וממצאי הביקורת הצביעו על "מצב תברואתי ירוד". בין השאר מצאו הפקחים כלי ניקוי שעליהם הצטבר לכלוך רב, בעלי חיים "מעופפים", "תיבות האכלה" (ככל הנראה מלכודות נגד מכרסמים – צ"ש) שלא היו קשורות, או שהרעל שהיה אמור להיות בתוכן נמצא מחוץ לתיבה.

מצידו של משה וידברג, כפי שהדבר עולה ממסמכי התביעה, הדוח מהווה הוכחה נוספת לטענתו שצריך לשמור כסף בקופת החברה לצורכי הרחבה או בניית מפעל חדש. מתנגדיו טוענים כי תיקון הליקויים דורש סכומים קטנים בהרבה, וכי גם אם יהיה צורך ברכישת מגרש למפעל חדש, עדיין נשאר מספיק כסף לחלק.

חלק מהליקויים שהתגלו אכן מקוממים בהתחשב בכך שלחברה עשרות מיליוני שקלים בקופה. על האבסורד שבמצב דיבר אבנר וידברג באחת מהישיבות, שהפרוטוקול שלה הוגש לבית המשפט: "משרד הבריאות דורש את הדברים הכי טריוויאליים בעולם. הם דורשים פה רשת, ופה לשים את המשטחים במקום הנכון, ופה הרצפה שבורה, ופה החרסינה מתפוצצת. כל הדברים האלה, שרק בגלל רשלנות פושעת שלנו לא התבצעו. אבל זה הכל טריוויאלי. יש 200 סעיפים, אבל הם רק מראים באיזו רשלנות פושעת מנהלים את המפעל. לפעמים אנחנו מנסים לחסוך וזה גובל באבסורד. אין אור במחסן כי חוסכים על פלורסנטים. רוצים לחסוך על פלורסנטים אז שמים פרוז'קטור. כל הסעיפים עוסקים בסדר וניקיון. זה בולשיט. אנחנו מדברים על עשרות מיליוני שקלים. תנו לי מיליון שקל ואני מסדר את המפעל פיקס".

חזרה ל־2012, לסופו של הראיון ב"גלובס". אבנר וידברג נשאל שם על הדור השלישי במשפחה ועונה: "הבת הבכורה שלי כבר התחילה לעבוד במפעל בתקופה שבין הצבא ללימודים, אבל לא נראה לי שהיא תמשיך לעבוד אחרי הלימודים. אני לא רוצה שהילדים שלי יעבדו פה. כבר עכשיו המצב שלנו הוא סוג של נס, גם במערכת היחסים בינינו וגם ביכולת להחזיק מעמד מול כל מיני ענקים כל כך הרבה שנים. ברור לי שהעסק לא יעבור לדור השלישי".

היום הדברים נשמעים כסוג של נבואה, כשלא ברור איך יסתיים הסכסוך, ובאיזה אופן ימשיך הנס – גם נס היחסים וגם הנס העסקי – להתקיים.

כך ניסו בחברה להילחם בנוטלה

למרות המריבות על כסף גדול והתככים המשפחתיים, יש אויב אחד שמאחד את כל בני המשפחה שמחזיקה בהשחר העולה – נוטלה. "המתחרה הכי גדול שלנו כיום הוא נוטלה", אמר משה בראיון ל"ממון" ב־2009. עכשיו מתברר, מפרוטוקול ישיבת דירקטוריון ממאי שעבר, שלחברה הייתה תוכנית לצאת עם ממרח ב"אריזת דמה של נוטלה". על פי הפרוטוקול, "בהתאם להנחיית משרד עורכי הדין לוצאטו יש לבצע מדגם. תוצאות המדגם יקבעו אם ניתן או לא לצאת באריזת דמה נוטלה. אם 60 אחוז יצביעו לא דומה, ניתן לצאת באריזה החדשה". התוכנית לא יצאה לפועל עד היום.

באותה ישיבה דנו בתוכניות נוספות לפיתוח מוצרי החברה. כך, החברה בדקה אפשרות לחדור עם הממרח לשוק הסיני. בפרוטוקול מצוין: "למוצרי שוקולד יש היקפי מכירות משמעותיים בסין, אולם פעילות השחר נתקלה בקשיים בשל מחיר כניסה גבוה ועמלות גבוהות". לא ידוע מה עלה בגורלה של תוכנית זו.

תוכנית נוספת שנחשפת באותו פרוטוקול היא פיתוח ממרח שוקולד מופחת קלוריות: "המוצר נמצא בשלבי פיתוח מתקדמים, כולל בדיקות בחמש מעבדות שונות. אם יתקבל אישור סופי של המעבדות ייערך מבחן טעימה לממרח אגוזים וממרח שוקולד קלאסי". שוב, לא ברור מה קרה עם התוכנית.

בני המשפחה ניסו להילחם בנוטלה בדרכים נוספות. כך, המנכ"ל משה הגיש תלונה למשרד הכלכלה ולפיה ממרח נוטלה נמכר במחיר נמוך מדי במטרה להציף את השוק ולהרוס את המתחרים. "התשובה שקיבלנו היא שב־2015 מצאו שהייתה הצפה של השוק", עידכן את בני המשפחה, "אבל כיוון שאנחנו לא נפגענו מספיק, התלונה לא מתקבלת".