שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    "החיים של לו ריד ושלי היו בלגן אחד גדול"

    האמנית לורי אנדרסון חוזרת לישראל בפעם הרביעית כדי להציג את סרטה "לב של כלב" בפסטיבל ירושלים. הביקור הנוכחי מתקיים בצל האובדן של בעלה המנוח המוזיקאי לו ריד. "לא מאמינה בגן עדן, לו לא נמצא איפשהו, אבל המוזיקה של לו נמצאת במקומות רבים", היא אומרת בראיון

    ב-27 באוקטובר 2013, מת הזמר והיוצר היהודי-אמריקאי לו ריד ("וולווט אנדרגראונד") בגיל 71, מאי ספיקת כבד. רעייתו של ריד - אמנית המולטימדיה, המשוררת והמוזיקאית לורי אנדרסון ("או, סופרמן"), בחרה להתמודד עם האובדן והתאלמנות על פי דרכיה ואמונתה. "אני מניחה שאני לא באמת מקשיבה למה שאחרים אומרים על אובדן", אמרה אנדרסון בראיון ל-ynet שנערך בפסטיבל ונציה האחרון.

     

    "אני מנסה לחוות את האובדן בעצמי, ואני מצאתי שזה לא היה כפי שחשבתי. ואולי חשבתי שזה יהיה משהו מסוים, כי אחרים אמרו לי שכך יהיה. חוויתי חופש גדול. למדתי לסמוך על החוויות שלי, והחוויה שלי הייתה אנחת הקלה. אני לא מאמינה בגן עדן, אני לא מאמינה שלו נמצא איפשהו, לפחות לא לפי האמונות שלי. אבל המוזיקה שלו נמצאת במקומות רבים, וזה הדבר הכי מדהים במוזיקה. שיש דברים שאנשים יוצרים ואחרים מקשיבים להם. אני חושבת שהעוצמה של לו כאמן, תמיד עזרה לי לראות דברים לא כפי שהם יכולים או צריכים להיות, אלא כפי שהם באמת".

     

    לורי אנדרסן בהופעה (צילום: דודו אזולאי) (צילום: דודו אזולאי)
    לורי אנדרסן בהופעה(צילום: דודו אזולאי)

    אנדרסון פגשה את ריד בפסטיבל מוזיקה ונישאה לו, רק בגיל 61 - אחרי 17 שנים ביחד. "היה יכול להיות לי קשה להתאהב באדם עם חוקים גדולים, אבל התאהבתי", היא מתוודה, "החיים שלנו הם בלגן אחד גדול. אין להם עלילה. לו ואני המצאנו חוקים עבור החיים. הראשון היה 'אל תפחד מאיש' - תדמיין לעצמך חיים בהם אינך מפחד מאיש. זה הבדל גדול. החוק השני: תפתח גלאי בולשיט. ותלמד להשתמש בו. והשלישי: תהיה רך. ואחרי שקבענו את שלושת החוקים האלה לא היינו צריכים לחשוב יותר. השתמשתי בחוקים האלה הרבה בחיי, כי אפשר לזכור אותם. הייתי בת מזל לפגוש את לו ולהיות איתו. ושזה לא יימשך לנצח? טוב, זה פשוט המצב".

     

    בניסיונה להתמודד עם האובדן, אנדרסון נעזרה במדיטציות ובמורה הטיבטי שלה. "השיעורים שלו על סבל היו מאוד משמעותיים מבחינתי", סיפרה אנדרסון, "המורה שלי נוהג לומר: 'את צריכה לתרגל איך להרגיש עצובה בלי להיות עצובה, כי יש הרבה דברים עצובים בעולם. אני מתאמנת, אז לפעמים אני מצליחה ולפעמים לא".

     

    לו ריד. "התאהבתי" (צילום: MCT) (צילום: MCT)
    לו ריד. "התאהבתי"(צילום: MCT)
     

    איך את מתאמנת?

    "ובכן, במקום לברוח אני מנסה למשוך את העצב כלפי ולספוג, ואז אם אני יכולה אני מנסה לעשות עם זה משהו, לא משנה מה, במקום פשוט לשבת בחוסר מעש. ושנית, אני משתדלת שלא להפוך לרגש העצב. לא להפוך לעצובה. אתה מקבל את העצבות, אתה מנתח אותה ופועל לפיה - אבל אל תהפוך לה".

     

    המוות הוא כאמור חלק מחייה של אנדרסון, שתחגוג בחודש הבא יום הולדת 70, והיא בוחרת לעסוק בו באמצעות סרטה החדש והאישי "לב של כלב", שזכה בפרס הגדול של חבר השופטים בפסטיבל ונציה - ממות אמה ועד אסון מגדלי התאומים ומותה של לולאבל, כלבת הרט-טרייר האהובה, שמתה ב-2011. "אני חושבת שהמוות הוא טאבו מצחיק, זה כזה מוזר שיש כל כך הרבה מוות בכל כך הרבה סרטים, אבל אין הרבה סרטים על תהליך המוות האמיתי", הוא תוהה.

     

    הטריילר של "לב של כלב"

    הטריילר של "לב של כלב"

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    "בארצות הברית לא מדברים הרבה על מוות, על הרעיון שאתה צריך להגיע לנקודה הזו ללא כאב וללא יותר מידי תודעה. הדרך האמריקאית למות היא אל תרגיש כלום, אל תדע שזה קורה. אני מוצאת את זה מבעית למדי. רציתי להפוך את זה לנושא של הסרט. כמו כן, אני מאוד אוהבת את התיאור של התהליך בספר המתים הטיבטי. הוא נגע לליבי. הבנתי מדוע כך מתואר התהליך - הטיבטים לא מאמינים בגן עדן או משהו כזה, אבל הם מאמינים בשינוי אנרגיה, כמו בפיזיקה, שכשאתה מת, האנרגיה שלך הולכת לאנשהו - הופכת למשהו אחר. משהו חי אחר".

     

    זהו הסרט השני של אנדרסון, האישה והכינור והדיבור המונוטוני, והגוף שמשמש ככלי, שהקלישאה נוהגת להכתיר אותה כ"אמנית אוונגרד" וכ"אמנית מיצג מינימליסטית", וכתבי צבע מגדירים אותה כ"בעלת תספורת פנקיסטית מצחיקה". סרטה הראשון היה "בית האמיצים" (1986) שתיעד את המופע שלה בכנסייה בניו גרז'י. חלפו שלושים שנה בדיוק, ובמהלך התקופה בין השנים, אנדרסון יצרה אלבומים והעלתה מופעים, בהם סיפרה סיפורים, עסקה בשפה, בתרבות הפחד ששולטת בארצות הברית ובתרבות הצריכה, וגם במוות, בחלומות ובמשפחה. המגזין טיים הגדיר אותה פעם: "בוחנת חדת עין ולשון של המאה ה-20".

     

    אנדרסון בישראל. מגיעה לביקור נוסף (צילום: ירון ברנר) (צילום: ירון ברנר)
    אנדרסון בישראל. מגיעה לביקור נוסף(צילום: ירון ברנר)
     

    ועכשיו מגיע "לב של כלב", בו אנדרסון, מספרת סיפורים מהפנטת, מפליאה לשזור זיכרונות ילדות, יומני וידאו, הרהורים פילוסופיים, מחוות ליוצרים בתחומים שונים, אנימציה, סרטים ביתיים, טקסטים ועבודות אמנות פרי עטה. "למה בחרתי בכלב ובלב בכותרת? כי לחיות, במיוחד לכלבים, יש אמפתיה לאנשים. כלבים מחבבים אותנו. ואני אוהבת את זה שהם מחבבים אותנו, שהם מעריצים אותנו. אחד הדברים שאני חושבת שהם הכי מעריכים זה שהמצאנו את המכוניות, בגלל שכלבים אוהבים מהירות, הם אוהבים להיות מהירים, אז הם נכנסים למכונית והאוזניים שלהם מתנפנפות. אני אוהבת את הרגשות ההדדיים בין הזנים".

     

    לו ריד אינו נוכח בסרט בדמותו, אבל רוחו של שורה עליו לדברי אנדרסון. "לו נמצא בסרט במובנים רבים", היא מבהירה, "ראשית, הוא חלק גדול מאוד מכל הסיפורים אותם אני מציגה. הוא גם משחק בסרט - הוא רופא באחת הסצנות בבית החולים ואני חייבת להגיד שזה היה אחד החלקים הכי מהנים בכל התהליך. אין יותר כיף מלהעמיד פנים שאנחנו צוות רפואי, כשאין לך מושג בנושא. בחרתי גם בשיר של לו 'Turning Time Around' לסיים את הסרט. בחרתי דווקא בשיר הזה כי הסרט עוסק באהבה. וחשבתי שיהיה זה נהדר עבור לו להביע את ההגדרה שלו לאהבה, שאינה עוסקת בנוסטלגיה. חשבתי שללו, צריכה להיות המילה האחרונה בסרט".

     

    אנדרסון, שגדלה במשפחה ברוכת ילדים, בחרה להתייחס ב"לב של כלב" לטאבו נוסף מלבד המוות: היא מדברת באומץ ובכנות על יחסיה המורכבים והטעונים עם אמא שלה. באומץ רב היא מצהירה במהלך הסרט: "אני לא אוהבת את אמא שלי". היא מכירה בכך שמדובר בהתבטאות לא מקובלת ונזכרת ברגעיה האחרונים.

     

    "אמא שלי הייתה אדם רשמי קר וגאה מאוד. כשהייתה על ערש דווי, כל שמונת הילדים שלה סבבו את מיטתה. ברגעיה האחרונים, נראה שאמא ניגשת למיקרופון, נושאת נאום רשמי ואומרת: 'תודה לכולם שבאתם הערב'. המוח שלה מתנוון, והיא מנסה להודות לכולם על חוויה נפלאה, ואז היא מתחילה לדבר על חיות, שנמצאות שםלמעלה, היא רואה כל מיני הזיות, ומודה לנו שוב. צפינו במחזה המדהים של שפה שמתפוגגת, מתפוררת לגורמים עם מות התודעה. זה עשה עליי רושם עצום, אני מניחה שבעיקר מפני שהיא הייתה האדם שלימד אותי מהי שפה, ולראות אותה מנסה להשתמש בה ברגעיה האחרונים בשפה ורואה מילים נשברות".

     

    ואם מזכירים סיפורי ילדות, הרי בסרט את מתייחסת לטראומה מעברך – תאונה שקרתה באגם.  

    "כשעבדתי על הסרט, אחד מאחיי שלח לי סרטונים משפחתים ישנים, ובחלקם מצאתי תמונות ילדות שלנו מחליקים לצד האגם. החלקנו כל הזמן כילדים כדי ללכת לבית הספר ולמקומות אחרים. ראיתי תמונות של אחיי הקטנים מבלים באי, והאי הזה היה מעין עולם קסום שכזה מהילדות שלנו. הסרטונים האלה היו מעין עולם מעורפל של פילם הרוס. התקשרתי לאח

    שלי ואמרתי לו: 'היי, אתה זוכר את היום שבו כמעט טבעת באגם וכמעט הרגתי אותך? יש לי את כל התמונות האלה'. אז אח שלי שאל: 'את לא עומדת לשים את זה בסרט, נכון?'. ואמרתי, 'אכפת לך?' והוא השיב שזה בסדר מבחינתו".

     

    אנדרסון תגיע יחד עם "לב של כלב" לפסטיבל הסרטים ירושלים, ותכבד בנוכחותה את ההקרנות שלו. זהו הביקור הרביעי של אנדרסון בישראל. בפעמים הקודמות היא הופיעה. באחת הפעמים זה היה עם המופע "שפה היא וירוס", ובהזדמנות אחרת אמרה: "השפה העברית היא כמו אמנות קסומה באוזני. משהו בצורת ההגייה ובמילים מחבר אותי לישראל". אז לא מפתיע שהיא מבקשת בסוף הפגישה שאלמד אותה לכתוב בעברית "לב של כלב". אז מצאתי כרטיס קטן ומילאתי את בקשתה. 

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים