הללי, קחי חיבוק אחרון של אמא

אבא, איך מספידים ילדה בת 13 וחצי? יש פה אבא, יש פה אמא, תגידו — מה המילים שבהן מספידים פרח, נשמה טהורה, ילדה עם עוצמה, ילדה יפה. החטא היחיד שלך, הלל, הוא שהיית כמעט מושלמת. ילדה כמעט־כמעט מושלמת. לא רצית כלום.

כמה זמן לקח מרגע ההתרעה על חדירה ועד הרגע שבו ניצבו אנשי כיתת הכוננות מול הדלת בבית משפחת אריאל

קראו את טורו המרגש של יהודה בן-ישי, אביה של רות פוגל ז"ל

לפני 13 שנים וחצי, אחרי הרבה אתגרים וניסיונות, זכיתי ללדת אותך. מאז היה אור בחיי. היה לך כתר של אור, הלל. זכיתי שאת הפכת אותי לאמא. 13 שנה וחצי, אבא, נתת לי פיקדון, ואני מחזירה לך את הפיקדון באהבה, באמונה. קח אבא, קח את הפיקדון שלי, אבל תדע לך: הללי הגיעה עד כיסא הכבוד. אבל אבא, צפוף שם. אנשי קריית־ארבע צופפו את המקום.

אין עוד מקום, אבא. אין עוד מקום. אני מתחננת שהלל תהיה הקורבן האחרון. די. אשר למעלה, ויעקב למעלה, וכולם, והחבר'ה הטובים, ועכשיו גם את. אבא, קח אותה. שרה אמנו, תחבקי אותה, כי אני אמא ולעולם לא אוכל לגעת בה. ומרים, קחי את התוף, תפני לה קצת מקום ליד כיסא הכבוד, שהלל תוכל לרקוד. ורבקה, ורחל, ותמר, ואסתר — תחבקו את הלל שם למעלה. צפוף, אבא, אבל קח אותה.

אני עשיתי כמיטב יכולתי. הלל זכתה באמא ואבא, והאחיות ושירה וכנה, ושום דבר לא היה ברור. ועכשיו היא זוכה בך, ובאברהם וביצחק וביעקב. תדאג לה, אבא'לה, אני החזרתי לך. התפקיד שלי הסתיים, אבל אני לא יכולה להסתפק בזה.

אני עומדת כאן, בתוך הלב הכואב שלי, ואני פונה אלייך, האמא הערבייה המוסלמית ששלחת את הבן שלך לדקור. אני חינכתי את הבת שלי לאהבה, ואת והמחנכים שכמותכם, ערבים מוסלמים, חינכתם לשנאה. לכו. תעשו בדק בית. אנחנו חזקים. אנחנו כאן. נצח ישראל לא יישבר, אנחנו נעלה בקודש בעזרת השם.

אנחנו נמשיך, הללי, חורבן הבית שלי נעשה, מתוקה שלי, אבל אלוקים נתן לנו כוח להמשיך להתיישב בהר הזה, לשאוף לבנות את בית השם. כל האיסלאם לא ינצח. אני פה אומרת להללי: להתראות, מתוקה. קחי חיבוק אחרון של אמא. אבא, המשלוח הגיע. אני את התפקיד סיימתי, אבא. שמע ישראל, קח אותה.