אמרו לי שכל החתיכים נמצאים בגינת הכלבים
אחרי ששמעה שכלבים זה שמחה ושכלב יעזור לה למצוא בן זוג, החליטה מאיה להשאיל את כלבתו המתוקה של חבר מהשכונה, ולצאת לסיבוב בגינת הכלבים - המקום בו מותר ללטף, אבל אסור לשכוח לאסוף את הקקי
רבים אומרים לי: "מאיה, תביאי כלב. כלבים זו שמחה, זו הרחבת המשפחה. כלבים זה אהבה ללא תנאי", ואוי לי, כמה שאהבה ללא תנאי תבוא לי בטוב. רבות אומרות לי: "וואו, מאיה, יש לו כלב! קטן, חמוד כזה. והוא מה זה מתוק איתו! מטפל בו, מפנק אותו...". רבים אומרים לי: "מאיה, מאז שיש לי כלב, אני מכיר מלא בחורות. הן מתות על זה". אז אני יוצאת לבדוק את הסצנה בגינת הכלבים.
אני משאילה את בפלה, כלבה של חבר מהשכונה. היא מתוקה וחיננית, מכניסת אורחים, רק שהיא בגודל של מפלצת. כשהיא פותחת לי את הדלת (כן, היא), מגיע זינוק מתרגש ולק לשוני עמוק שנמרח לי על כל הפרצוף. היא מזכירה לי מישהו שיצאתי אתו פעם. איכס.
תוך כמה דקות אנחנו בגינת הכלבים הקרובה. בפלה דופקת כניסה של מלכת השושנים, מתערטלת על האדמה כמו דוגמנית ביקיני. תאמינו לי, יש לי מה ללמוד מהנקבה הזו. ואז זה קורה: שלושה כלבים זכרים מזנקים אליה באחת, נרגשים ונלהבים בקטע מטריד. לוקח לי רגע להתעשת כדי להבין מה קורה פה בעצם: יש כאן האסקי חתיך אחד ("תיזהרי ממנו"), לברדור מתוק (להלן - "הידיד"), ועוד כלבלב קטנטן ושחור שנראה כמו קבבון מעורר תיאבון ("תני לו הזדמנות!").
אכן, הישג יפה לצעדים הראשונים בתוך הגינה.
אני משאירה אותם לרחרח זה את זו וזה את זה, וניגשת לבדוק מה קורה בפינה של המבוגרים. אני מתקרבת לעמדת הספסלים וצלליות האנוש מתחילות להתבהר: חוץ מזוג אחד מתוק ומבחיל, כולם כאן לבד. ואיזה שפע מתגלה לעיני. מחקר אנליטי או ציד מבטיח? אין לדעת מה יקרה כאן, בגינת הכלבים. חוץ מזה, אני מרגישה כאילו נכנסתי ליקום מקביל שמתנהל על פי חוקים משלו:
חוק מספר 1: חייבים לאסוף את הקקי. אין מצב שלא אוספים הקקי (איכס!).
חוק מספר 2: חייבים להפריד מכות! (טוב, זה כמו בבית הספר).
חוק מספר 3: מי שלא בא לו לדבר עם אף אחד, לא מציקים לו.
חוק מספר 4: מתערבים אקטיבית בכל התנהגות לא מכבדת מצד הכלבים (זה כמו בגן ילדים, רק יותר חמור).
ואכן, בוגי, כלב ענק וזאבי נובח בפראות לכיוונה של בפלה. "בוגי, תהיה נחמד, תראה איזו חמודה היא....", נוזף בו גבר מגודל כמעט כמו הכלב שלו. "בוגי... זה לא יפה". הוא מרים אליי את המבט ומתנצל בעיניים בורקות. זה בסדר, אני לוחשת לו במבטי. אני לא אדבר עליו מאחורי הגב עם ההורים האחרים. אז מה אם הוא קצת חולה נפש? אתם רואים, בדיוק כמו בגן.
מיד מתפנה מקום על אחד הספסלים המוצלים, ואני מתיישבת. מגניבה עוד מבט לבפלה, לוודא שאין כאן התנהגות לא הולמת. יופי. בינתיים הכל כשורה. קצת משחקי חיזור, קצת פלירט בריא, ועכשיו אני פנויה לרחרוח משל עצמי. מביטה ימינה וקולטת גבר יפה תואר, מוגף מאחורי משקפי שמש כהים. הוא עמוק ומסתורי, וחתיך לאין שיעור ("תיזהרי ממנו"). משמאלי, לעומת זאת, יושב גבר עם זקנקן בהיר. הוא רזה, יש לו עיניים טובות וחיוך זהב (להלן: "הידיד").
מביטה קדימה וקולטת גבר שמשחק בכדור עם הכלב שלו. הוא נמוך ושחום, והוא מעורר בי תחושה נעימה של שוקו חם בחורף. אין ספק שבשבילו הגעתי לגינת הכלבים הזו באישון יום. הבעיה היא שהוא מושקע כולו במשחק, עד שלרגע נדמה לי שהם אוטוטו מחליפים תפקידים.
עיני הינשוף שלי קולטות מרחוק שני צעירים עסוקים בפלירט אינטנסיבי, ממש ליד עמדת ה"שקי-קקי". היא משחקת בשיערה בידה החופשייה, זו שלא מחזיקה את רצועת הכלב. הוא מחייך ונשען קלות על הגדר. זה ממש סרט של נשיונל ג'יאוגרפיק: האם הוא יתקוף ויבקש מספר, או יחכה למפגש הבא בגינה?
לידם עומדת בחורה מתולתלת שבוודאות גולשת בטינדר. מעניין אם היא קלטה את הרווק המוצהר (אפטר-שייב מסוקס בתשע בבוקר) שיושב בצד שלי, ומטנדר גם הוא. אם הם רק ירימו את המבט ויעזו לקלוט אחד את השני... ככה זה כשמנסים חזק מדי, מפסידים את כל הכיף שאורב ממש מתחת לאף.
והנה אני, בוהה בגרוש שלי לעתיד זורק את הכדור שוב ושוב וצוחק, מבסוט על החיים עם הכלב שלו, שעונה לשם שפיגל. אנחנו נסתדר יופי, אני ושפיגל. בטח כשנעבור מהעיר ונגור במושב קטן... הלוואי שזה יהיה ברישפון. כן, אנחנו נסתדר מעולה, אני, שפיגל וחתיכי - מה שלא יהיה שמו, שותפי לחיים מגינת הכלבים.
בפלה קוטעת לי את הפנטזיה. עכשיו היא משוטטת בגינה ועלי להיות בהיכון-קקי. אני לא אהיה זאת, המצורעת, שלא מרימה. ואכן, הרגע לא מאחר לבוא. אני מזדרזת להרים את הפיגוע ובפלה מביטה בי בהשתוממות. בדרכי חזרה לעמדת התצפית על הספסל, אני נחרדת לגלות את הדמות החדשה שנכנסה לתמונה - בחורה קטנה עם שדיים עגלגלים שמתפוצצים מתוך שמלה פרחונית כמו מרד נעורים. שיערה מתולתל וקצת פרוע. ובגדול, היא מהממת.
היא קורנת משיזוף מוקפד והיא הילדה הכי יפה בגן. היא כל כך יפה עד שלידה אני נראית כמו הילד היחף שמסתובב לבד בקיבוץ, ויש לה כלבה קטנה-קטנה עם פרווה פלומתית של מרכך כביסה. איכס! ומה זה העקב הזה באמצע היום? איפה את חושבת שאת, פה זה לא מרכז תל אביב מותק, אנחנו בפלורנטין! פה זה הדרום הפרוע. פה אין עקבים, יש רק כפכפים וג'ינס בלוי של אנשים קשיי יום ומחוספסים. בדיוק כמו חתיכי.
"היי שפיגל!" היא צועקת בחמידות של דודות. "איזה חמוד".
"מה שלומך?" הוא שואל אותה וזורק שוב את העצם.
"מעולה! תגיד, איפה אתה? לא הייתם כאן אתמול".
הכלבה המיניאטורית משחררת געייה של פחד כשבוגי מתקרב לרחרח אותה. "כן, נסעתי להורים לחג", הוא מסביר ומחייך חיוך של אלופים. "היינו במושב".
לבי נכמר ואני מתכנסת כשבלול, מצטנפת מאחורי משקפי השמש שלי. אני כבר לא נקבת האלפא בגינה הזו. באפלה מגיחה לפני פתאום, כאילו חוזה את צפונות לבי. היא מורחת את הלשון הענקית שלה על הפרצוף שלי, ואני מחבקת אותה וטופחת לה על הגב. היא באמת כלבה טובה, יודעת לנחם כשצריך.
שלישיית הנקניקיות שקרקרו סביבה כבר נעלמו ומצאו כלבה אחרת. כנראה שהם לא היו הטעם שלה, ומי צריך אותם בכל מקרה?! "בואי בפלה. מתוקה", אני אומרת ופוצחת במונולוג של הבלי תינוקות. אחר כך אני נאבקת למשוך את בפלה חזרה הביתה ("לא! אל תאכלי את זה!"). כשהיא פותחת את הדלת (כן, היא), אני מחבקת אותה לשלום, והולכת לדרכי.
בדרך הביתה, בין הירקן למקבץ הנדבות, אני מבחינה בדמות מוכרת. הוא מתקדם מהר על ארבע רגליים מהירות. זה שפיגל! ולידו חברי לחיים, חתיכי המושלם! הם חולפים על פני ואני מחייכת. איזה קטע, לפעמים הדברים פשוט מסתדרים. והם... פשוט חולפים על פני וזהו. הוא כנראה לא מזהה אותי בלי בפלה. חזרתי להיות אנונימית וחסרת חן בעיני בן זוגי לעתיד, הבן זונה.
מאז הסיבוב שלי בגינת הכלבים, רבים אומרים לי: "מאיה, את חייבת להביא כלב. כלבים זו שמחה, זו הרחבת המשפחה. זו דרך מעולה להכיר גברים בשכונה, ולכי תדעי אולי ייצא לך מזה משהו טוב. ולא לשכוח, חייבים להרים את הקקי. את לא רוצה להיות זו שלא מרימה את הקקי".
לפנייה לכתב/ת 
