שתף קטע נבחר

רק באבטלה הבנתי מה אשתי באמת רוצה

רון רוזן הרגיש שהעבודה שלו מכרסמת לו בזוגיות, בהורות ובבריאות הנפשית. אז הוא יצא לטריפ של החיים שלו: התפטר וישב כמעט שנה שלמה בבית, שבמהלכה הוא התחיל להבין איך הדברים עובדים באמת

יוגי נפטר. אם לדייק, אז נרצח. קמתי בוקר אחד לפני שמונה חודשים בערך וראיתי את פלג הגוף האחורי שלו, זה עם הזנב הקטן, נפרד לגמרי מפלגים אחרים שלא נצפו באזור, וזרוק מעל ערימת נסורת אדומה מדם בתוך הכלוב.

 

הרגע הזה, שאתה מוצא חצי אוגר שכוב מת על הבוקר וחייב להחליט אם קודם להקיא, או קודם לשלוף אותו משם לפני שהגדולה מתעוררת, ואיך בדיוק לגעת בזה, והאם לתת לרוצח להמשיך להסתובב חופשי לגמרי בתוך הכלוב עד שתחליט מה לעשות לפני מה. למה זה מגיע לי? חשבתי. איך נכשלתי ככה? ומה אני אומר לה כשהיא תתעורר? ואיפה לעזאזל החצי השני שלו? הרי אין מצב שאוגי, ליטראלי, אכל ליוגי את הראש.

 

 

בהנחה שאין בסביבה בית קברות מסודר לחצאי אוגרים, אני חייב להיות יצירתי ולהיפטר מהגופה איפשהו לפני ש... "אבא, אוגי ויוגי התעוררו כבר?", זהו. הלך הבוקר. הסתרתי את הכלוב ככל שיכולתי ובזעם התקשרתי לג'ינג'ית: "מובטל או לא, אני לא מוכן להתמודד עם הבקרים האלה לבד יותר. תהיי גננת כמה שבא לך, אבל ממחר מתחלקים, ושלושה ימים בשבוע את איתם בבוקר!". עוד לפני שהיא טרקה לי הספקתי לשמוע אותה צועקת משהו ששילב בין: "תמצא עבודה כבר" ו"פתטי".

 

באותו רגע התקבלה אצלי ההחלטה: יוגי, שהיה סמל המאבק שלי בחודשים האחרונים, שבחוסר התכלית של חייו התווה לי דרך מופלאה של חוסר תכלית פרטי משלי, יוגי הקטן, שלימד אותי לרוץ לשומקום במשך חודשים בהבעה מטופשת כל כך וליהנות מכל רגע, איננו עוד. באותו רגע הבנתי שאם אני לא רוצה לסיים כמוהו, ושזאת שגרה איתי בכלוב תאכל לי את הראש - אני חייב להתחיל לזוז.

 

אז בנובמבר חזרתי לעבוד, אחרי שנה שלמה שבה הייתי בבית. אספתי את רסיסי הגבריות שלי מרצפת המטבח, ונפרדתי מהאסקפיזם שעטף אותי בחום מתעתע לכל אורך החודשים האלו. נפרדתי לעד כנראה מיומרות העצמאות שהן כל כך לא אני מסתבר, ונפרדתי מהתקווה לצמיחה כלכלית בעקבות המהלך הזה. אה, וגם מהפנטזיה שהינה, אני עומד להוכיח לכולם מסביב שהסיכון הזה היה מחושב, כי הוא לא. נפרדתי כמובן לאורך השנה הזו מהחסכונות המועטים שהצלחנו לצבור, ונפרדתי גם מהג'ינג'ית. כמעט.

"תמצא עבודה כבר", היא אמרה לי (צילום: Shutterstock) (צילום: Shutterstock)
"תמצא עבודה כבר", היא אמרה לי(צילום: Shutterstock)
 

טוב, זה לא באמת כזה מפתיע. הרי יצאתי לטריפ של החיים שלי בלי כיסוי כלכלי, בלי הודעה מוקדמת, בלי מטרה מוגדרת, בלי תכנית ברורה ובלי אחריות הורית, זוגית, משפחתית או מכל סוג שהוא. פשוט הרגשתי שדי, שאינאף איז אינאף. בדיעבד, אני מבין שהרגשתי שהחיים בורחים לי. שמעגל העבודה הנצלני הזה אולי עוזר לנו להמשיך לצוף אבל הופך אותי לצל חיוור של הרון שרציתי להיות. הרגשתי שרון בן ה-18 מביט בי ובז לי. העבודה שהתמסרתי לה כרסמה לי בזוגיות, בהורות, בבריאות ובנפש.

 

אז עזבתי. והנה, חזרתי. לא לפני שעברתי את הקורס בכתיבת תסריטים שהבטחתי לעצמי, הורדתי 25 קילו, התמכרתי לחדר כושר, כתבתי כמה טורים ב-ynet, ראיתי את כל הסדרות שהבטחתי לעצמי, שיחקתי פוקר בלי הכרה, והייתי חודשיים בלונדון. ובתוך כל זה ויותר חשוב מהכל, הכרתי לראשונה באמת את שני הילדים שלי (אגב, הם אחלה).

 

אלא שבתוך טרוף ההגשמה העצמית המואץ הזה שיצא משליטה, לא באמת עצרתי לרגע כדי לחשוב מה איתה, מה הג'ינג'ית שאני חולק איתה את חיי היתה רוצה. ורק בשלב מאוחר יחסית בראייה לאחור, זה התבהר לי והתחדד: יותר מכל דבר אחר היא היתה רוצה להתלונן, ואפילו את זה לקחתי ממנה. "מתי אתה חוזר היום?", "למה אתה עובד בשבת שוב?", "אני כל הזמן לבד", "אז מתי אתה חוזר היום?", "הבעלים של כולן כל יום בשלוש כבר בבית", "כבר ארבע ושוב אני לבד", "אז מתי אמרת שאתה חוזר היום?".

 

בישיבה שלי בבית גזלתי ממנה את כל הטוב הזה. היום אני מבין שאם לא המחנק הכלכלי, אז אובדן הלגיטימציה שלה לקטר על חוסר הנוכחות שלי הוא זה שהיה מכריע את הזוגיות שלנו. העובדה שהפכתי להיות נוכח ומועיל בבית הפכה את התלונות שלה על ההיעדרויות שלי - ללא רלוונטיות. הבנתי, גם אם באיחור של שמונה שנים, שהדבר היחיד שחשוב לה יותר מזה שאגיע הביתה מוקדם, הוא החופש להתלונן על זה שלא הגעתי הביתה מוקדם.

מתי אתה חוזר לעבודה? הרגת אותנו (צילום: index open) (צילום: index open)
מתי אתה חוזר לעבודה? הרגת אותנו(צילום: index open)
 

אז אני עובד שוב ומפרנס, ובא מאוחר בטרוף, והיא שוב מקטרת שאני בקושי בבית. ואנחנו ביחד ובסך הכל, לא רע לנו. מצאנו את נקודת האיזון שלנו. הייתי צריך את השנה הזו לעצמי, על כל ההרפתקאות שהיא טמנה בחובה, ומסתבר שגם הזוגיות שלנו היתה זקוקה לה באיזשהו אופן, ולו רק בשביל לגלות שמהג'ינג'ית שלי אפשר לקחת הכל - את ההכנסה, את החסכונות, את רמת החיים, והיא תסתדר. רק אל תגעו לה בחופש להתלונן. וזהו. ברגע שהבנתי מה חשוב לה באמת, החיים שלנו ביחד הפכו לקלים הרבה יותר. רק בשביל זה היה שווה.

 

"יוגי הלך לטייל, מתוקה של אבא", שלפתי, והתפללתי שהיא תשחרר בנקודה הזאת, תוך כדי שאני עדיין מסתיר עם הגב את הכלוב. היא הביטה בי ונראה היה שהיא שוקלת אם להתחיל לבכות.

 

"מה והוא לבד עכשיו?", היא שאלה מזועזעת מהאפשרות. "לא, לא", טיפש שכמוני, "מה פתאום מתוקה שלי, הוא עם אמא שלו, והם בשמים".

"אההה", היא נרגעה וחייכה. "ואיפה אבא שלו?"

"אבא שלו בעבודה, יפה שלי". נראה היה שהצלחתי ושזה מאחורי.

"אוווף אבא!" היא ירתה ורקעה ברגל בעצבים. "למה אבא של יוגי בעבודה? מתי הוא חוזר כבר?".

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: Shutterstock
היה דווקא די טוב באבטלה
צילום: Shutterstock
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים