מפקד בשדה הקרב: פרק מספרו של יוני שטבון

"תחת אש", ספרו של סא"ל (במיל') יוני שטבון, את התחושות, המחשבות והלבטים המתרוצצות בראשו של מפקד בשדה הקרב בזמן אמת, תחת אש, כשהוא מופקד על חייהם של חייליו.

שטבון כתב על מנהיגות ועל אתגר קבלת ההחלטות במציאות ובתנאים הייחודיים למפקד בצ"ל. הספר רואה אור במלאת עשור למלחמת לבנון השנייה, והוא מורכב מרגעים משירותו הצבאי של שטבון כמפקד באחת התקופות הביטחוניות המורכבות שידעה מדינת ישראל. שיאה של תקופה זו התרחש בקרב בבינת ג'בל, בשבוע השלישי של מלחמת לבנון השנייה, קרב שבו נפלו שמונה לוחמים ומפקדים, בהם רס"ן רועי קליין, סגן מפקד גדוד 51 של חטיבת גולני.

שטבון כיהן כחבר כנסת וכסגן יו"ר הכנסת. בשנת 1998 הגייס לחטיבת גולני והתנדב ליחידת אגוז. במשך שירותו הצבאי שימש כקצין וכמפקד פלוגה בכל גזרות הלחימה וכיום הוא מג"ד חי"ר במילואים. בואו לקרוא את הפרק הראשון מתוך "תחת אש".

• רוצים לקרוא את "תחת אש" בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון, לאייפד ולאנדרואיד
  

"המארב שנשכח"

הפעם הראשונה שחוויתי את המושג "תחת אש" הייתה ממש מתחת לאש. זה קרה בין השיחים בלבנון, ואני אז סמל צוות צעיר ביחידת אגוז, ערב נסיגת צה"ל מלבנון בשנת 2000. לא חשבתי שכך זה ייראה. לפחות לא בפעם הראשונה. דמיינתי את זה אחרת, הרבה יותר נועז ואקטיבי, אבל אמר מי שאמר כי "שדה הקרב הוא ממלכת אי הוודאות".

"משנה 2 כאן קודקוד. מסוק בדרך אליך. אומר שנית: מסוק בדרך אליך. אין מצב שאתם נשארים בשטח. עבור", דיווח לי רועי קליין המ"פ.

"כאן משנה 2 רות. אני לומד את ציר התנועה לנקודת הנחיתה. אעדכן תחילת תנועה", עניתי מעמדת המארב בשיחים.

יחידת אגוז היא יחידת קומנדו השייכת לפיקוד הצפון. עד שנת 2015 הייתה היחידה מזוהה עם חטיבת גולני, לאחר מכן הועברה לחטיבת הקומנדו עֹז. למעשה אגוז הוקמה מחדש בשנת 1995 ונועדה לפעול אל מול ארגון חיזבאללה, ששם לו למטרה לפגוע בחיילי צה"ל ובאזרחי ישראל.

כנער חלמתי להגיע לאחת מיחידות העילית של צה"ל. לוחמי אגוז העונדים את תג חטיבת גולני ופועלים בעומק השטח הלבנוני הילכו עליי קסמים. הייתי בן בכור להורים חדורי ציונות שעלו מצרפת. אבי שירת כרופא מוטס במילואים ביחידת 669 (יחידת החילוץ של חיל האוויר). את החינוך לשירות קרבי בצה"ל ספגתי בבית הוריי.

היה זה חלום שהתגשם.

כלוחם ביחידת אגוז, בסוף שנות ה 90, היה השירות הצבאי רווי מבצעים ומארבים בעומק השטח בדרום לבנון.

נוהלי קרב ארוכים, הכוללים לימוד מדויק של צירי הניווט עד רמת השיח הבודד, תרגולות רגליות בשטחים סבוכים בצפון הארץ ואימונים מוסקים היוו מרכיב מרכזי בכשירות היחידה. אימוני כושר גופני עצימים לאורך חוף הים, לצד משחקי כדורעף בבסיס היחידה בצפון, היו גם הם חלק בלתי נפרד משגרת הלוחמים והמפקדים.

בתחילת שנות ה 2000 מלאו שמונה עשרה שנים רצופות לשהיית צה"ל ברצועת הביטחון בדרום לבנון. כלי התקשורת והעיתונות עסקו רבות באפשרות שצה"ל ייסוג מדרום לבנון. כחלק ממסע הבחירות שלו, הכריז ראש הממשלה דאז, אהוד ברק, שאכן יש בכוונתו לסגת.

כיצד והאם זה יקרה? מתי תהיה ההיערכות החדשה? שאלות אלו היוו חידה נסתרת עבור יחידת אגוז, שמתוקף תפקידה הייתה אמונה על הפגיעה בארגוני הטרור בלבנון.

לא רק אנחנו היינו מחוץ למעגל המידע. ראש הממשלה אהוד ברק והרמטכ"ל, רא"ל שאול מופז, העדיפו, על אף שהיו חלוקים בנושא, שלא לחשוף את הדיונים סביב מועד הנסיגה, שתוכנן ליולי 2000. גם לבכירי הממשלה ולצמרת הקצונה בצה"ל לא גילו השניים את תוכניתם מחשש פן תדלוף אל אמצעי התקשורת וגורם ההפתעה ייפגע.

בפועל, תאריך הנסיגה הוקדם עקב תנאי המציאות בשטח. במאי 2000 החל המון שיעי משולהב לנוע דרומה, כשהוא חוצה אזורים שהיו בשליטת צד"ל (צבא דרום לבנון). בבוקר ה 24 במאי החלו מוצבי צד"ל להינטש. לא היה באזור כוח שיעצור את הצועדים בתהלוכות ויעמוד מולם. זה היה האות עבור קברניטי המדינה להורות לצה"ל לסגת בחופזה.

היציאה הפתאומית של צה"ל מלבנון תפסה אותי, סמל צוות צעיר ביחידת אגוז, עמוק בתוך השיחים בוואדיות הסמוכים לעיירה בינת ג'בל בדרום לבנון.

שנים עשר לוחמים היינו שם. כיתה בפיקוד מפקד הצוות, סגן גיא כץ, וכיתה בפיקודי. המטרה - לארוב לפעילי חיזבאללה, שהיו אמורים לנוע באזור זה, ולחסלם. הצוות של כץ היה לקראת סיום שלב ההכשרה ביחידה. מפקד הפלוגה, סרן רועי קליין, החליט שנכון יהיה שצוות ההכשרות הבוגר יקבל ניסיון מבצעי טרם סיום מסלול הלוחם באגוז.

היציאה למארב תוכננה מן המוצב החטיבתי הצה"לי בעיירה בינת ג'בל שבדרום לבנון. אנו צובעים את הפנים בצבעי הסוואה המתאימים לסבך ולאדמה הלבנונית. כשפניי צבועות בחום וירוק המשתלבים בטבעיות בסביבה, אני מבקש להצטלם עם מפקדי רועי קליין. לא ידעתי אז שבעוד שש שנים, בתחילת מלחמת לבנון השנייה ובאותו אזור בדיוק, נילחם שם שוב שנינו.

מפקד הצוות כץ ואני עוברים חייל חייל ומבצעים מסדר ציוד קפדני במטרה לוודא שכל אמצעי הלחימה נמצאים על פי רשימת הציוד. אנו בודקים שהכול מאובטח. שחס וחלילה לא יישאר שום פרט מזהה בשטח. חוט קטן שנשאר גלוי לעין כל עלול להסגיר את העובדה שצה"ל היה כאן. ארב באזור. השארת ציוד היא איסור מוחלט ומוקפד בבחינת "ייהרג ואל יעבור".

התחלנו תנועה.

"יוני, כאן כץ, דווח לי אחרון בתנועה, עבור".

מפקד הצוות מוביל, ואני כסמל נע אחרון.

למרות המשקל הכבד, שכלל אמצעי לחימה וכמויות גדולות מאוד של מים ותחמושת, החיילים נעו בקלילות בין הסלעים והסבך. ענפי שיחים ועצים הסתבכו והשתרגו זה בזה, אך הלוחמים הצעירים היו נלהבים. יותר משנה הם התאמנו למשימה כגון זו ועכשיו זה קורה.

מפקד הצוות מסמן שהתקרבנו לנקודת ההיערכות. אנחנו כורעים ברך וממתינים שכוח החוד יסרוק את המרחב. בעבר היו אירועים שבהם מחבלים זיהו את עמדות הכוחות בתנועה והניחו בדרכים מטעני חבלה.

"קדימה, רשאים", מדווח כץ.

הכיתה בפיקודי מתמקמת ראשונה בנקודת תצפית גבוהה. כץ והכוח שאיתו גולשים לנחל ומגיעים לעמדות שלהם בשיחים. אנחנו מחלקים גזרות בינינו ומבצעים כמה תרגולות כמוכנוּת להיתקלות עם מחבלים. ברגע זה מתחיל השלב שכל לוחם מצפה לו - סבבי השינה.

השהייה עוברת בצורה רגועה ונינוחה למדי. מזג האוויר האביבי והנוף ההררי, הירוק לאחר גשמי החורף, עושים את שלהם.

כץ, שהתמקם בתחתית הנחל במטרה להגיע למגע קרוב עם מחבלים, לא יכול היה ליצור קשר ישיר עם החמ"ל (חדר מלחמה) האחורי במוצב. בגלל מיקומי הגבוה יכולתי רק אני לקלוט אותו במכשיר הקשר ולדווח.

קולות ירי. צרורות בודדים ולא מדויקים נשמעים יחסית קרוב אלינו ברכס המקביל. מפקד הצוות מבקש ממני להעביר את הדיווח על הירי לחפ"ק (חבורת פיקוד קדמית) היחידתי, כדי לקבל תשובה אם השתנה דבר בתמונת המצב מסביבנו.

לאחר כשעה הירי נשמע קרוב מאוד אלינו.

פצצות מרגמה נופלות ומתפוצצות ממש מעלינו על קו הרכס. חשבתי שנחשפנו וזיהו את העמדות שלנו, אך למעשה, מעל לראשנו התחולל קרב נסיגה בין כוחות צד"ל שנטשו את המוצבים ובין חיזבאללה שניצל את ההזדמנות כדי להשתלט על המרחב.

לא ידענו שהחלה יציאת צה"ל מלבנון.

האם מישהו בפיקוד הבכיר "שכח" שצוות של אגוז פועל בשטח?

שתי העמדות נערכו להיתקלות. הקלעים והצלפים בכוונות הנשקים, המקלענים תפסו עמדות והתצפיתנים סרקו. האש נעשית קרובה יותר ויותר, אך לא ניתן היה לזהות אויב בעין.

כץ מחליט לדרוש מסוק חילוץ מהחפ"ק. אני פותח את מפת הקוד, שעליה מופיעים צירופי המספרים המציינים את נקודת הנחיתה המתוכננת של מסוק החילוץ. הנחתת מסוק בתנאים מורכבים ותחת אש היא יכולת בסיסית של כל לוחם ביחידה. כמעט בכל אימון, החל מהכשרת הלוחם ובהמשך בנוהלי הקרב למבצעים, נדרשנו לדעת ולתרגל הכוונה והנחתת מסוק.

"קודקוד כאן משנה 2", אני פונה בקשר לחפ"ק במוצב.

"אנחנו צריכים מסוק לחילוץ, עבור".

התשובה "המתן!" מחדר הפיקוד מבהירה לי שישנה בעיה בהנחתת המסוק. המצב מורכב ומסוכן. הנחתת כלי טיס באזור שבו שהינו הייתה משימה כמעט בלתי אפשרית. נפילת הפצמ"רים (פצצות מרגמה) וירי המקלעים נעשים קרובים יותר ויותר.

רשת הקשר רועשת.

בכירים בצבא, שאינם מדברים בדרך כלל בתדר פלוגתי, נשמעים ברשת. ניכר שהמערכת הצבאית, העסוקה בנסיגה כוללת, נסערת מן המצב שבו המארב שלנו נמצא. זו יכולה בקלות להפוך לתקרית בינלאומית מצערת.

לפתע קרה דבר שלהבנתי גרם להחלטה לאפשר את הכנסת המסוק לשטח.

קליין המ"פ, בדרך כלל בחור שקט וענייני, החל לצרוח בקשר על קצין מחמ"ל הפיקוד.

"לא מעניין אותי כלום! אתה שומע?!" כשהוא נוקט שפה בלתי תקנית בעליל ברשת הקשר.

"עכשיו! אבל עכשיו! אתם מנחיתים להם מסוק!"

דקות לאחר מכן עולה מולי קצין מחפ"ק היחידה ומעביר לי בקשר המוצפן נקודת נחיתה חדשה על מפת הקוד שבידי. אני מזהה שהנקודה החדשה נמצאת כשלושה קילומטרים מדרום למקום הימצאנו. יש לתכנן ציר ניווט נכון לתנועה המבצעית הזו כדי לא להיחשף לאש האויב.

מפקד הצוות, שנמצא למטה בוואדי ללא יכולת האזנה למתרחש בחפ"ק היחידתי, מקבל ממני עדכון על נחיתת מסוק ינשוף לחילוץ בנקודה החדשה ומורה על תחילת קיפול הציוד.

אנו נעים דרומה במהירות.

הסבך הלבנוני וגושי הסלע מקשים מאוד את התנועה. מנשאי הציוד הכבד שאנו נושאים על גבנו מאיצים את קצב הנשימה.

אנו צופים במסוק נוחת עם הגיענו לנקודה ומבינים שלא יוכל להסתכן עוד ולהמתין על הקרקע יותר מרגעים מספר.

גלי הרוח ששולח מדחף (רוטור) המסוק לכיווננו מקשים עלינו להתקרב.

דלת המסוק נפתחת. כץ הקצין מתיישב ליד תא הטייס כדי לתאם את ציר הניווט חזרה. ואני, הסמל, עומד בהתאם לתרגולת מחוץ לדלת המסוק וסופר את הלוחמים הנכנסים בריצה.

1, 2, 3... 11.

חסר לי אחד.

בסיטואציה ההזויה שבה אנו נמצאים, הדבר האחרון שאנחנו צריכים שיקרה עכשיו - זה לאבד או להשאיר חייל בשטח.

"הכלבן מעוקץ חסר", צועקים לי הלוחמים מבטן המסוק.

יחידת עוקץ היא יחידת הכלבנים של צה"ל. יחידה מעולה, המפעילה כלבים למגוון צרכים מבצעיים, כגון זיהוי חומרי נפץ, גישוש, תקיפה, חילוץ והצלה. הלוחמים המפעילים את הכלב נקראים "כלבנים" והם עוברים הכשרה אינטנסיבית ומאתגרת במיוחד. כלבי תקיפה, היודעים לזהות מחבל, להסתער עליו ולנטרל אותו, יעילים במיוחד בשטח הסבוך. אני לא מקנא במחבל שכלב כזה נשלח לעברו.

למארב צורף אלינו כלבן ואיתו כלב תקיפה. עכשיו, בעלייה למסוק, הוא נעלם לי.

"הנה אתה, לאן נעלמת? עוף פנימה", אני צועק כשברקע רעש המדחפים של המסוק.

"הכלב נבהל מהרעש, הוא בורח לי", מעדכן אותי הכלבן.

"תגיד", אני מספיק לעקוץ את הכלבן, "הוא לא אמור להיות מאומן לרעש הזה? מצידי תשאיר אותו כאן".

אלו מילים שבהחלט אסור לומר ללוחם מיחידת עוקץ. הכלב ביחידה הוא לוחם לכל דבר ועניין, להשאיר אותו בשטח כמוהו כהפקרת חייל בשטח האויב.

ברשת הקשר מודיע לי הטכנאי המוטס שאם עוד שנייה אנחנו לא באוויר - יש סיכוי רציני ביותר לירי ישיר ומיידי. הכלבן העקשן לא מוותר, תופס את הכלב היטב בידיו החזקות ונכנס למסוק.

שקט יחסי. אנו נוסקים מעל אדמת לבנון. בחשכה רואים מעט מן האורות הלבנים של כפרי דרום לבנון ואת הכבישים המובילים לעיירה בינת ג'בל. עם חציית הגבול לכיוון ישראל, אנו פונים מערבה והמסוק נע לאורך החוף הצפוני של הארץ בדרך למנחת בבסיס היחידה.

אורות צהובים, בוהקים ומשונים פרושים לאורך כל החוף ובשטחים הפתוחים שבין יישובי הצפון. אני מתאמץ להתקרב לחלון המסוק ולהבין את פשר המראה המוזר. ואז נזכרתי, הלילה הוא ל"ג בעומר. מאות מדורות של בני נוער ושל משפחות עם ילדים מסמנות לנו שיש עוד בארצנו חיים שפויים.

חג מיוחד זה מציין את תקופת מרד בר כוכבא בשלטון הרומאי האכזר לאחר חורבן הבית השני. בשבריר של רגע, לפני תחילת הנחיתה, אני מספיק להרהר בעובדה שבניגוד ללוחמי בר כוכבא, אני זוכה ללבוש מדים של צבא ההגנה במדינת ישראל. יחד עם זאת אני לא יכול להתעלם מן העובדה שדווקא בלילה הזה אנחנו על מסוק לאחר שצה"ל נסוג.

במנחת מחכים לנו לוחמי היחידה הבוגרים כמיטב המסורת עם מגשי ענבים ובקבוקי מיץ ממותק. אנו מבצעים מסדר ציוד ראשוני.

"תזכרו, אנחנו צריכים להגיד תודה לקליין המ"פ. נראה שבזכותו אנחנו כאן".

יום האזכרה השנתי לסגן מפקד גדוד 51, רס"ן רועי קליין, שנהרג במלחמת לבנון השנייה. אני עומד נבוך מול עשרות רבות של אנשים שבאו לחלוק כבוד לחברי ומפקדי רועי. בעוד כמה רגעים יגיע תורי לדבר. שרה, אשתו של רועי, ביקשה ממני יומיים לפני כן לומר כמה מילים לזכרו. בלילה שקדם לאזכרה, ניסיתי להעלות על הכתב זיכרונות ומחשבות מהשירות המשותף והארוך שלי עם קליין בצבא. המילים והאותיות מסרבות להתחבר אחת לשנייה ולצאת אל הכתב. זה פשוט לא הולך.

אני מחליט שלמחרת אדבר בעל פה.

"אני רוצה לשתף איתכם בסגירת מעגל, האמת על מעגל שלא ממש נסגר".

המילים משתחררת מפי כאילו מעצמן, הרי לא הכנתי נאום כתוב. התחלתי לגולל את קורות המארב בבינת ג'בל ערב היציאה מלבנון.

דווקא בהר הרצל, שש שנים לאחר המלחמה, הייתה הפעם הראשונה שסיפרתי למשפחתו של קליין על התעקשותו לחלץ אותנו בשנת 2000.

המשכתי.

"בשנת 2006, בזמן מלחמת לבנון השנייה, שוב בלב בינת ג'בל, רציתי מאוד לסגור מעגל. לדאבוני, הפעם לא הצלחתי להוציא את רועי בעודו בחיים.

"מאז לא הצלחתי להגיד לו תודה על שהציל את חיי".

הסתכלתי על הוריו שושי ואהרון, על שרה והילדים ואמרתי:

"תודה".

רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן