yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום: גבריאל בהרליה
    7 לילות • 12.07.2016
    "אני האחראית על החיוך של עם ישראל"
    רינת גבאי, מלכת הילדים, חוטפת איומים והטרדות מסטוקר ברשת, מפדחת את הבנות שלה, ומנסה לא להתפרק מול מעריצים במחלקה האונקולוגית. אבל הכל לטובה, כי אלוהים דואג למי שסגרה איתו דיל, אפילו אם היא מתחצפת אליו
    יהודה נוריאל, צילום: גבריאל בהרליה

    לפעמים יש לה חלום, או מין ויז'ן, שהיא רואה לנגד עיניה ויודעת שהוא אמת. למשל החלום על פולי, ישראל פוליאקוב ז"ל מהגשש החיוור. חלום שעליו סיפרה לבתו יעל בסדרה 'פוליאקובים'. "לא מתוסרט", היא אומרת עכשיו. "החלום הזה היה אמת. מוחשי לחלוטין. כמו שאני רואה אותך עכשיו", מספרת גבאי. "פולי באמת הגיע. והוא באמת ביקש שאתקשר ליעל ואז הוא נשכב, דרכו עליו, והוא אמר לי, את רואה?

     

    "ואז הוא ביקש ממני להגיד ליעל משהו. והתווכחתי איתו. ואז פולי אמר, אם יעל תהיה צינית - תגידי את המילה 'פרוזדור' והיא תבין. וזה מה שעשיתי. חששתי אבל יעל הייתה מהממת. נפגשנו ומאז קרו לה דברים טובים. היא קיבלה את הסדרה 'מקימי', ואת הבעל המהמם שלה, רק דברים טובים".

     

    האזינו לשיר החדש

     

    גבאי מחייכת ומישירה מבט. "תקשיב, אני לא איזה ווירדית. אני מאוד על הקרקע. אבל הרוחניות והקשר לקב"ה הם חלק בלתי נפרד ממני. כמו צמח שלא תשקה: אני נובלת אם אין לי את הרגש המחובר לקב"ה".

     

    כך למשל טקס הכנסת ספר תורה, לא מזמן אצלה בבית, בנוכחות ריטה - הזמרת הנערצת עליה, עוד מהתקופה שגבאי הייתה מבצעת שירים מ'גבירתי הנאווה' בתיכון בלוד, כדי שהתלמידה הכי טובה תרשה לה להעתיק. מה לריטה ולספר תורה? גם זה התחיל בהתגלות.

     

    הילדים מתחברים לתדר. אם אני נסיכה
    הילדים מתחברים לתדר. אם אני נסיכה

     

    "הייתי בים כל היום. התבודדתי. וביקשתי מאלוהים את ריטה", היא מספרת. "ואז מגיעים אלינו רבנים ענקיים, גדולי עולם, וכותבים אות בספר. תסתכל" (מציגה תמונות), "מי עוד מגיעה? ריטה!"

     

    בלי שידעת? תסבירי לי איך.

     

    "ככה. הגעתי, ואמרו לי, 'ריטה פה'. מה פה? איך היא פה? היא פה" (מחייכת). "ואז אתה אומר לעצמך: מישהו מקשיב לי. התבודדות!"

     

    אם מישהו תוהה איך הצטרפו הקב"ה, ספר תורה וחזיונות "התבודדות", אחת המילים שגבאי מקפידה לבטא בהטעמה חסידית, לעולמה הצוהל לכאורה של מלכת הילדים, כדאי לחזור מעט אחורה. לפני כ־13 שנה, לנקודה בזמן שבה, כמיטב הדרמה הסוחפת שבה מתנהלים חייה, גבאי לא הצליחה להביא ילדים. עד שנאלצה לכרות הסכם עם היושב למעלה. תן לי ואהיה שלך.

     

    הוא המוח ואני הכישרון. עם בעלה דורון | צילום: איציק בירן
    הוא המוח ואני הכישרון. עם בעלה דורון | צילום: איציק בירן

     

    "לא הייתה ברירה", היא אומרת. "לא הייתי עקרה - הייתי מפלת נפלים. מגיעה לחודש חמישי, ואין. הצלחתי להכיל את המציאות ולא להתחשבן איתה. ארבע פעמים. אבל בפעם האחרונה כבר לא יכולתי. גדול עליי. ואז הייתי נכונה לכל דבר. וקיבלתי החלטה שאני נוסעת פעם ראשונה לאומן. ומסתבר שזה עבד. רבי נחמן חי וקיים".

     

    בשעה טובה, יש לך מאז שלוש בנות. רק מה תגידי למי שתיסע בעקבותייך לאומן ותיכשל?

     

    "רבי נחמן אמר, איפה שיש חיסרון - או שלא התפללו בכלל, או שלא התפללו מספיק. הדיפולט שלך זה ליפול לשאננות, כאילו, לא חסר לי כלום, הכל טוב. עד שהבנאדם מעלה סירחונות מהבוידעם. וכדי לעורר אותו, הוא מרגיש חסר. אז כל פעם אני מחכה לחתיכה החסרה הבאה. יוצאת לתת פייט. ואני גם מזל אריה".

     

    הנה לכם המוטו, הרעב, החוסר, שמוליך אותה קדימה בשאפתנות כבר עשור, הופכת מרינת גבאי למותג שהוא "רינת", אינספור קלטות וידיאו, תקליטורים, די־וי־די, הורדות בוי־או־די, מקפצת בסמארטפון - כל דור ילדים חדש ודרך הצריכה שלו - עשרות הצגות, עסק הנאמד במיליונים רבים. שמתחיל ונגמר בחיוך שנעשה סמלה המסחרי. "אני האחראית על החיוך של עם ישראל", היא אומרת.

     

    סיפור עפרה־ירדנה בתקשורת. עם יובל המבולבל | צילום: רונן אקרמן
    סיפור עפרה־ירדנה בתקשורת. עם יובל המבולבל | צילום: רונן אקרמן

     

    וכשהוא מתחיל להיעלם, היא מספרת, היא נוסעת לאומן. פעמים רבות בשנה. "בשנייה שנגמרת לי הסוללה - טסה לאומן. יש לי שם בית. נוסעת רק עם חברה טובה, לא עם קבוצה, לא מצלמת וידיאו, שם אני לא בתפקיד. שם יש רבי נחמן. להרגיש בבית, חיבוק של סבא אוהב, חום, קשר חי ונושם. להניח את הראש עליו. 'רבי נחמן, נגמר לי הכוח. אתה יכול בבקשה למלא?'"

     

     

    * * *

     

    ובימים אלה היא זקוקה להרבה כוח. שורת איומים, הטרדות והתחזויות ברשת, בשמה או בשם בעלה ומנהלה, דורון מור, פרופילים שנסגרים ומתעוררים מחדש, כבר מספר חודשים, עד שלבסוף נאלצו להגיש תלונה במשטרה, שפתחה בחקירה. "זה מישהו, אין לי שמץ מי, שכל היום שונא אותי ולא עשיתי לו דבר רע", היא מספרת. "כנראה מישהו שלא קיבל יחס אישי, לא הייתי זמינה לווידיאו או להעניק תשומת לב. האיש מתחזה לי ולדורון, ועונה לאנשים שיקרים לליבי בשמנו. הוא גם כתב, 'תתכוננו, אני בא להצגה'. אז הבאנו שומרים.

     

    "אפילו עניתי לו פעם אחת בארבע בבוקר, 'בוא ניפגש'. נתתי לו את הנייד שלי. והוא לא ענה. רציתי לפגוש אותו פנים אל פנים. להבין מה כל כך בוער, לשבת יום־יום ולהכפיש, כבר ארבעה חודשים. ואתה יודע מה הכי קומם אותי? שהוא כותב בשבת. אני שומרת שבת! בא לי לקלל אותו, כוס אמא שלך, אל תכתוב בשבת! וואלה, תטריד, תזרום על המטורפות, כפרה - רק אל תכתוב בשבת!

     

    "אז אנחנו סוגרים לו את החשבון, אבל הוא מעלה חשבונות נוספים פיקטיביים. הלכנו ופנינו לאן שצריך שיטפלו בעניין. מפחדת? לא מפחדת. זה רק מבאס. אבל לפעמים אתה חושב, אתה יודע, על אנשים כמו ג'ון לנון".

     

    יש לך עוד מעריצים אובססיביים?

     

    "יש. נתח קטן. לפעמים זה אדם שקונה כרטיסים לעשר הצגות ילדים בשורה הראשונה. משקיעים את כל המשכורת. אנשים מבוגרים, לא נשואים, בלי ילדים. הם כמו ילדים בני שמונה. רק שהוא בן 45. זו לא פדופיליה, זה ילדותיות בגיל מבוגר. ואז אם אתה לא עונה להם אז הם כמו ילד שדורש התייחסות מאבא".

     

    להבדיל, גם היא תובעת התייחסות מאבא, אבא שבשמיים, בהתבודדויות התכופות שלה. איפשהו ביער, או צוק קבוע, מעל הים, שאליו היא מגיעה לבד בדרך כלל, הרחק מההמון הצמא לסלפי.

     

    "ראית פעם בנאדם נרקוטי? אז זה נרקוטי. אני חייבת התבודדות", היא מספרת, "כבר הרבה שנים. זה מרפא לי חרדות ואגורפוביה. כמעט כל יום, מגיעה לים, לחוות את הטבע ולברוא מחדש. זו עבודת השם שלי. זה לא דורש ממך להיות דוס. אני מכירה את אלוהים ברובד הרגשי. החווייתי. זה לא הלבוש, והשביס, והתרבוש, והברגיל, והגרביץ, וכל אלה. אלא הלב והרגש והחיבוק".

     

    צועקת?

     

    "אוהו! אם תראה אותי ביערות ובימים, ואיפה אני לא - עם אלוהים אתה הכי פראי! היו לי פעמים בהתבודדויות שאמרתי לו, מה? מה?! לא יכולה כלום! לא יכולה להגיד, לא יכולה להודות, לא יכולה לחייך, לא יכולה לאהוב - כלום. רוצה לצעוק, אתה אלוהים. אז תהיה בתפקיד של אלוהים! אז תרחם! כאילו, זה העניין, בראת את עולמך כדי לגלות את רחמנותך, לא כדי להיות קשוח. ובצעקות! ובצרחות!"

     

    משברים?

     

    "מלא! צרחתי עליו! איפה אתה?! לפני חודש צרחתי עליו, אתה לא משחק איתי מחבואים! נמאס לי לחפש אותך! מה זה ההסתרה שבתוך ההסתרה, לא מתאים לי. תהיה באתגליא שבתוך האתגליא! אני כן שומרת שבת, אני כן מקיימת את החוזה שאני חתומה עליו - עכשיו תפאדל, תורך!

     

    "ואני לא מתביישת להתחצף לאלוהים. להפך, שמעתי מפי הרב שלום ארוש (מרבני ברסלב ומחזיר בתשובה, י"נ), שכשמתנצחים עם הקב"ה, נבראות תורות ענקיות. משה רבנו הלך ואמר לו, דרשת ממני לגאול את העם הזה, ובנוסף לכל הצרות אני גם מגמגם, וגם קם עליי איזה קורח, בקי עליכ, מעאפן, שחושב שעשיתי פרוטקציה לאחי אהרן. אז מה אתה רוצה מהחיים שלי? ואותו משה רבנו, הוא המנהיג שלי, מושא ההערצה שלי, המלך, המהמם שלי!"

     

     

    * * *

     

    לומר שילדים אוהבים את רינת יהיה האנדרסטייטמנט של השנה. מתהפנטים, מדויק יותר. נוטשים את כל הרגליהם המעצבנים, מסבים את הראש, וזהו. הם שלה (ועכשיו גם בסדרה 'אם אני נסיכה' בוי־או־די של HOT). "ואף פעם לא שאלתי את עצמי למה", היא אומרת. "אני חושבת שהם פשוט מתחברים לתדר של אמת. לרגע שחוויתי את האימהות עם הבת הבכורה שלי, שירי, שבראה אותי והבריאה אותי".

     

    מאיזו מחלה?

     

    "אתה יודע מה זה להיות ילדת פלא? רגע אחד אתה בטלוויזיה, למחרת זר פרחים בגודל הבית, ואז... אני רואה עכשיו את כל הכוכבים הנולדים ואומרת, שהשם יעזור להם. זה פשוט מסוכן. מפלת נפלים. הם באים, ורוצים, והמשפחות והוואטסאפים ותצביעו לי תצביעו לי והנה זה קרוב... ואז. והילד הזה, מה הוא בסך הכל רצה? לשיר. אז ילד ברא אותי והבריא אותי. בחרתי בחיים והפסקתי לפחד להיות רינת, ילדת הפלא".

     

    היא חיה בתל־אביב עם דורון בעלה. בדייט השני שלהם עברו תאונת דרכים, אחרי חמישה ימים עברו לגור יחד. הוא המנהל הכל־יכול שלה, "המויחין זה של דורון", היא שוב מטעימה בחסידית, "ואני רק הכישרון. אחלה סלוגן". יש להם שלוש בנות, יעלה בת השש, נעה בת ה־12 ושירי בת ה־13, "מקור ההשראה שלי. מעוררת אותי בכל פעם מחדש. והיא מנערת אותי. ניערה. השלמנו. התפייסנו. היה שלב שהיה מאוד קשה לבת שלי עם זה שאני מלכת הילדים. עם אותה רינת", היא מספרת.

     

    "למשל, אני לא מתקרבת יותר לבית ספר של הבת הבכורה. יש חוקים. אני נפגשת עם המורה בבית קפה. זה מהמם והמורות זורמות. כי הילדה רגישה. היה מקרה שהילדה נכנסה לבית ספר חדש. ובתום לב באתי לקנות ספרים יד שנייה, פרוצדורות של הורה ממוצע - והתגודדו סביבי שמונה ילדים. 'תורידי את הכובע' ו'איפה יויו' ו'נעשה סלפי' - ולא שמתי לב שבאותו רגע הבת שלי נשתלת באדמה. שותקת ולוקחת אחורה.

     

    "שירי רצתה רק להוכיח את עצמה בתיכון עם קשרים אמיתיים. ואני לא זיהיתי את זה בריל־טיים! לא, הייתי עסוקה בלהגיד, 'לא מורידה כובע ולא משקפיים, קחו סלפי וביי'. אז הייתה שיחה ופיתחנו רגישות לנושא. ומאז אני לא מצייצת בכיוון, כי גם ככה הילדים שלי מתפדחים ונבוכים ומתביישים מזה".

     

    בבית, אגב, לא רואים ולא ראו אף פעם קלטות של רינת. "הבית נקי. כי השמחה שרינת מביאה לילדי ישראל נפרדת. ויוצא שכולם מכירים את אמא שלהן, אבל לפעמים אפילו הבנות עצמן לא מבינות למה. כי הבית נקי. כי בתוך הבית אנחנו משפוחה. ונכון להיום אין כמעט טלוויזיה בבית, יש יוטיוב ומחשב. והילדות שלי, אף אחד לא יתקרב אליהן. כי אני אמא במשרה מלאה".

     

    ילד נוסף? ואם מותר לשאול, בגלל ש"פרו ורבו" מחייב לשיטתך בן זכר?

     

    "מה שיבוא ברוך הבא. וכן, עוד מעט בעזרת השם. אנחנו בהתכווננות. והגיל? אין לי גיל. אני זורמת. הייתי מוכנה כבר מלפני שנה וחצי, ושום דבר לא יעצור לי את הקריירה. אני כבר מתרגשת לקראת עוד חוויה אימהית. מתה לחוות הכל מההתחלה, ההיפופוטם, הדיאטות וההליכות והבחילה והצרבות. הולכת לתרום תשעה חודשים מהחיים שלי. להרגיש הכי קרוב ליד השם. ואתה יודע ש'לידה' זה ראשי תיבות, כן? ליד ה'".

     

     

    * * *

     

    גבאי, 42 להלכה, נולדה בלוד. שכונה יחסית בסדר. רק שלפעמים עולה בזיכרון הילד ההוא, היא עדיין מבקשת להצניע את שמו ואת משפחתו. ילד דחוי, סבל הרבה אלימות קשה במשפחה. עד שהוא מת, היא מספרת, "טבע בבריכה, בפעם השנייה. פעם אחת לקחו אותו, לא טבע. פעם שנייה, טבע. איזו הזיה. זה כואב. זה מפחיד.

     

    "ורק אחרי הרבה שנים אני מכה על חטא. הוא כל הזמן היה בוכה. הייתי הולכת לבניין שלו, שומעת צרחות, מה עושים לו שם, מאחורי הדלת? הייתי רק בת שמונה. מה הבנתי? מה יכולתי לעשות? והצעקות שלו רדפו אותי. עד שיום אחד, כשאני כבר מבוגרת, סגרתי מעגל. הדלקתי לו נרות. ואני יודעת כבר, שהוא נגאל. הוא כבר לא חוטף מכות".

     

    ההורים הכירו במועדון קליפסו המהולל ברמלה. אמא סוזי, ממשפחה מרוקאית, נדלקה על אבא נסים. דור 17 מירושלים, משפחה ספניולית משכונת זיכרון טוביה, הבן של סבתא ריינה שעל שמה היא נקראת, "ריינה דה לה פלורס, היא מלכת הפרחים ואני מלכת הילדים - שתינו יחד באותה סירה". מהאבא ספגה הבת אהבה למוזיקה. "אבא שלי היה רוקד בסלון בלוד. וכדי להגיע אליו בפארטיה שלו, זה היה, 'אבא, תראה אותי שרה, ומנגנת על הפסנתר'. והוא הסביר לי איך אסתר עופרים שרה. קטיפה. 'היו לילות'".

     

    רינת היא הבת הבכורה. כשהייתה בת שנתיים נולדה אחותה. האח השלישי, יוסי, הצטרף למגורים בחדר אחד עם הבנות, וכולם יחד עם ההורים הפכו לקהל הראשון של רינת. האב, כדורגלן מפוספס ומעריץ של אורי מלמיליאן, נשבע לתת לילדים מה שלא ניתן לו. הוא נטש את עסקי הקצבות והחל לדחוף את הילדים, האחת לשיעורי טניס, והשנייה אל המחוזות האשכנזיים המהודרים של נאות אפקה, פיתוח קול, אופרות. בחזרה הביתה ללוד ניפצה נורה בקולה. נולדה ילדת הפלא רינת.

     

    ונולדו גם החזיונות. "גיל 14, ראיתי את האודישן של האופרה 'טבעת החנק', חודשיים לפני שהוא קרה. ראיתי את הבמה והתלבושות, ולא הבנתי מה אני עושה באנגליה. עצמתי עיניים וראיתי את הבמה הזו. כאילו הלכתי לישון בחדר בלוד עם האחים שלי במיטת קומתיים - ואני מתעוררת באנגליה של הדוכסות, של הקוואליטי, של הנימוסים, עם התפאורה והבגדים - ואני לא מבינה מה הדבר הזה. חודשיים אחרי זה, בהפקה עצמה, זה קרם עוד וגידים. אני בתפקיד ראשי, מלבישים אותי - ואני לא יכולה לספר לאף אחד על הדבר הזה", היא משחזרת.

     

    בגיל 16 היא מגיעה ל'סיבה למסיבה' עם רבקה מיכאלי, לב מדורת השבט, בהופעה כובשת לב, עם הקול האופראי הנהדר שלה. ובדיעבד, נכווית. שנים הזכירו לה את ההופעה ההיא, ולמה נעלמה אותה רינת מ'סיבה למסיבה'. וכשאני רואה היום את הילדה הזו בגיל 16, הייתי רוצה להיות אמא שלה", היא מחלצת חיוך רפה, "והייתי מתפללת עליה יותר".

     

    ללדת את עצמה, לברוא, להתעבר - זה המנעד. אחרי צבא בלהקת חיל האוויר, הגיעו פסטיבלים ומחזות זמר ובעיקר - חלום לעשות את זה ביג־טיים. "רציתי לטרוף את העולם. רק לא ידעתי איך. מגיעה לתל־אביב, ואין לי בית". תקופה שחורה. היו סיפורים על אמרגן שניסה פעם להבהיר לה מה צריך כדי להתקדם, או זוג שביקש לצרף אותה לשעה קלה - עניינים שמלכת הילדים לא הייתה רוצה לספר ליויו, או להיזכר עכשיו.

     

    הקריירה שלה כזמרת למבוגרים עלתה על שרטון. כולל אלבום שנגנז. "תקופה של חושך מוחלט. כותרות בומבסטיות, החברה השקיעה 200 אלף שקל בערך. ואיזה סרט היה להודיע להם, 'מתוקים, אתם מקסימים - אבל אני מצטערת, האוכל לא מוכן'. אז אמרו עליי, לקוח בעייתי", היא מגלה עכשיו. "תקופה קשה. לא הייתי מוכנה לדבר הזה. ניסיתי לרצות את הקולות שפגשו אותי ברחוב ואמרו, 'אההה, לאן נעלמת? כולם בטלוויזיה ואת לא. למה?'"

     

    בכל זאת המשיכה עם שני אלבומים בתחילת המילניום, עד לרגע שסימן את הסוף שהיה גם התחלה. 2005, תחרות קדם האירוויזיון. "ואני שונאת תחרויות. דורון חלם שאני אהיה סלין דיון שעשתה אירוויזיון ונהייתה כוכבת! זרמתי על זה", היא משחזרת. "חוזרים מהקדם אירוויזיון. אני הרגשתי המחיצה. ודורון שתק כל הדרך. הוא קיבל סדרת חינוך - לא כל מה שהוא רוצה הוא יקבל. אני הרגשתי שינוי כיוון. אפילו גאולה.

     

    "בבוקר למחרת דורון התעורר ואמר לי, עושים סדרת ילדים. ישבתי וכתבתי, 'בכל מיני צבעים אני רואה את העולם'. ושירי המהממת כבר בת שנה. קיבלתי כיוון חדש". ההמשך, כידוע, היסטריה.

     

    ובכל זאת, היא מנסה עכשיו להגשים סופסוף את החלום ההוא. לסגור את המעגל, או בעצם, להתבגר. עכשיו יש לה סינגל, 'קצוות', ובקרוב יראה אור אלבום חדש למבוגרים, שילווה לדבריה גם במופע ובכל מה שצריך. "וחששתי מזה נורא. הרבה שנים. היום אני אומרת, הריני מוכנה ומזומנה", היא מספרת. "אלבום שלם, שמחכה כבר שנתיים. שירים שכתבתי מהחדר הסגור שלי, שהיה סגור הרמטית הרבה שנים.

     

    "ואני יודעת שהעם צמא למה שיש לי לתת לו. ואני נותנת את מה שהעם צריך, נקודה. אני מקריבה עבור זה נפש. אבל אני עושה את זה לשם שמיים. כי אני עושה אהבה עם ישראל, במובן הטהור".

     

     

    * * *

     

    גבאי מברכת על הבירה הצוננת. ומברכת גם על מזלנו הטוב במקום הקבוע שלה בנמל, שבו איש לא יציק לה. מירי בוהדנה בטלפון. חברה קרובה־קרובה, היא מספרת, מתאמות יום כיף בנוסח של הישראליות החדשה: נסיעה לצפון, מסעדות, טיפוח, ביוטי, וגם כמה קברי צדיקים. "ומירי מארגנת הכל שאתה לא מאמין, וי־איי־פי, תקתקנית, אני מגיעה לסוויטות, שלא, אין לתאר", היא צוחקת. "האישה היא קלאס. ואנחנו רוקדות בחדר. אר־אנד־בי, סול. מירי אוהבת דברים מאוד־מאוד נשיים וחושניים".

     

    גם החברות הזו נרקמה על הבמה, ובכלל, דומה שגבאי למדה איך לעשות חברים בתעשייה. הייתה בשעתו תקרית עם אורנה דץ, וכמובן הסכסוך המפורסם על קרדיט עם יובל שם־טוב, המבולבל.

     

    "בעולם הילדים, כדי ליצור תשומת לב צריך ליצור פרובוקציה. אז זה היה טוב ליהודים, וגיא פינס היה מספר שיש סיפור עפרה־ירדנה בין יובל לרינת. אבל התקשורת לא ידעה שבמפגש בינינו יש אהבת חיים. וכל השאר, זה קטנצ'יק. וברגע שאני ויובל עשינו שלום והוצאנו דגל לבן, המפיקים נאלצו גם להושיט יד".

     

    גם הסולחה עם המבולבל הייתה פרי יוזמה של בעלה דורון, שהפכה להופעות משותפות של השניים. עם או בלי קשר, היא מראה לי הודעות קוליות מתחילת השבוע שכוללות, בין היתר, תיאום עם המבולבל, לביקור במחלקה אונקולוגית לילדים. "מגיעים, כי אסור להגיד לא. הילד מבקש", היא אומרת.

     

    "בפעמים הראשונות הייתי חוטפת מכה, מחביאה וחוזרת הביתה להתמוטט. ואז זה נרגע. מגיעה, לא מדברת על הדדליין, אלא על ציורים וסיפורים. לפעמים יש ילדים שלא יכולים לדבר. והילד כועס על הכאבים. והוא מתבייש. אז המצאתי בובת אצבע שאני משוחחת איתה. והילד מסתכל. וההורים בוכים. ואז אתה אומר לאלוהים: תקשיב, אני לא מתערבת לך בשיקולים. רק מבקשת, כי אני יודעת שאתה שומע אותי - תשלח לילד רופאים טובים. אז לפעמים כן ולפעמים לא. לפעמים אתה מגיע לבר־מצווה של הילד הזה. ולפעמים ללוויה".

     

    מאשימה את אלוהים?

     

    "אסור. אבל יש חשבונאות שמיים. לפעמים ילד בא לשמונה שנים בלבד, למרק איזה משהו. ואז הוא עובר אל בית היכלו העליון והוא נח והוא הופך להיות מליץ יושר וחבר ברוחניות. אבל אין כעס על הקב"ה חס ושלום! יש אחיזה בהשם, אמיתית. מה זו אמת? שלוש אותיות: א', מ', ת'. אם אתה מוציא את א' - אתה נשאר מת!"

     

    פונה שוב אל הטלפון. "אני חייבת להראות לך משהו. אני מסתמסת עם חברה אתמול. אני כותבת לה, 'אהובתי, מה שלומך? רוצה לבוא לראותך'. והיא עונה לי, 'יאללה בואי, כי נתנו לי שבועיים לחיות'".

     

    מה?!

     

    "אתה קולט איזה שוק? והיא מוסיפה, 'הבנות ישמחו, כי עוד לא שוחחתי איתן'. אז אתמול בשעה אחת וחצי לפנות בוקר, ביחד עם הבנות שלי והחברות שלהן, התפללנו שהיא תתרפא. אתה מבין?"

     

    ומה עושים כשאת צריכה, אבל לא יכולה לחייך את החיוך המפורסם של רינת למי שכל כך צריך אותו עכשיו?

     

    "באמת זה לא פשוט. היו ימים כאלה ואני לא רוצה להיזכר בהם. מגיעה ומקבלת את הכוח מאותו ילד שכל כך אוהב את רינת. בימים שהייתי נבולה ומגיעה ורואה את הילד המתרגש, ונזכרת שאני אמנם עייפה, אבל צריכה למצוא כוחות נוספים. ואתה יודע כמה פעמים נאמר לי, 'אסור לאכזב'? מקומות שביקשתי לבטל הופעות ואמרו, אין לבטל. קחי אקמול וכדורים ותעלי על הבמה 40 דקות, ואחרי זה תתפגרי בבית חולים. אלה המקומות שכעסתי על המקצוע. לא ריאלי שב־12 שנה, כולל ימים של חמש הצגות אחת אחרי השנייה, אסור להיות מצונן או להרגיש לא טוב. אתה מגיע לקצוות ואומר, מרגיש פיזית לא טוב, חולה - ואין! תמות על הבמה - ותעלה".

     

    7nights@yedioth.co.il

     

     


    פרסום ראשון: 12.07.16 , 11:44
    yed660100