אין ספק?
כולנו רוצים להיות הכי בטוחים שרק אפשר. הבעיה היא שאי-אפשר. להפך || חדש ב-ynet: טור שבועי של פרופ' יורם יובל
כולנו רוצים להיות בטוחים. בטוחים שלא יקרה אסון, שלא יבגדו בנו, שלא יכאב בכלל, שבן המשפחה שאנחנו אוהבים יחזור בשלום. שלא מנסים לדפוק אותנו, שמספיק נקי פה, שהפעלנו את האזעקה לפני שיצאנו מהבית, שהמטוס לא יתרסק. שלא נצא פראיירים, שלא נחטוף דו"ח, שהאיראנים לא יגיעו לפצצה. ובשם אלוהים, שלא ירצחו את הבת שלנו במיטתה. אנחנו רוצים להיות הכי בטוחים שרק אפשר. מאה אחוז בטוחים. בלי ספקות.
הבעיה היא שאי-אפשר. לא רק שאי-אפשר להיות בטוחים, אלא שזה בדיוק להפך: אי-אפשר להיפטר מן הספק. לא באמת. בסופו של יום, בריאות נפשית היא היכולת לחיות בשלום עם הספק. כי החיים של כולנו הם תמיד, אבל תמיד, סכנת נפשות נוראה. רק המוות בטוח. כמעט כל השאר בספק.
לדעתי אחת הבעיות הגדולות בישראל ובעולם המערבי היא שאשליית הביטחון, שהייתה פעם נחלתם של ילדים בלבד, הפכה בשנים האחרונות להיות נחלת הכלל. רבים מאיתנו מאמינים שאם רק נפעל "נכון", נהיה בטוחים מכל רע. ויש פוליטיקאים ואנשי דת שגוזרים על האמונה הזאת ועלינו קופון שמן.
אשליית הביטחון היא האמונה שאם רק "נבחר במנהיג חזק שישמור עלינו"; אם רק "ננקוט צעדי מנע תקיפים וננהג ביד קשה"; אם רק "נתפלל לצדיק, שזכותו תגן עלינו" -- אז הכל יהיה בסדר, ולא יקרה לנו שום דבר רע. אבל זה כמובן לא נכון, ולא תמיד זה היה ככה.
אני אוהב את הסיפור על הערכת המצב שנתן יגאל ידין, שהיה אז קצין המבצעים של ההגנה, לחברי מינהלת העם, הקבינט של הממשלה שבדרך. זה היה ביום רביעי, 12 במאי 1948, ערב סיום המנדט הבריטי. על הפרק עמדה הצעה אמריקאית – כמעט דרישה - לדחות בשלושה חודשים את ההכרזה על הקמת המדינה, שהייתה מתוכננת ליום שישי באותו שבוע, על מנת לדחות את הפלישה של צבאות ערב, שעמדו הכן מעבר לגבול.
האיום היה ברור, והמצב לא היה מזהיר: גוש עציון עמד ליפול. ירושלים במצור. חברי המועצה שאלו את ידין מה הסיכויים של היישוב לנצח במלחמה. הוא ענה שאם מדינות ערב לא יפלשו – אז למרות הקשיים והתבוסות, היישוב ינצח בסופו של דבר. "אבל מה יהיה אם הן כן יפלשו", שאל מישהו. "אז השאנסים שקולים מאוד", ענה ידין. על פי דיווח אחר מאותה ישיבה גורלית, הוא אמר "אם הם יפלשו, אז פיפטי-פיפטי". כך או כך, המדינה הזאת קמה עם הערכת מצב רשמית שנתנה לה חמישים אחוז סיכוי לשרוד את מלחמת העצמאות שלה.
עם התחלה אמיצה כזאת, איך קרה שהתמכרנו לאשליית הביטחון? אני חושב שזה קרה כי הטבע שלנו הוא להתרגל לטוב, ולקבל אותו כמובן מאליו. הנה דוגמה כואבת במיוחד: עד לפני מאה וחמישים שנה, רק אחד מכל שני ילדים שנולדו היה זוכה להגיע לבגרות. במילים אחרות, כמעט כל ההורים היו פעם גם הורים שכולים. היום מוות של ילד הוא רעם ביום בהיר, זוועה לא צפויה ובלתי נתפסת. אירועים שפעם היו חלק מן החיים, הפכו להיות בימינו תאונה נדירה ונוראה, וזה טוב.
אבל תאונות קורות, והן חלק מן החיים: לפני שלושה שבועות נשרף לנו הבית. אנחנו גרים במבשרת, וביום חמסין פרצה שרפה בחורשה שמחוץ ליישוב. היא טיפסה בזריזות במעלה הגבעה, ליטפה את הרחוב שלנו, ומצאה את דרכה גם אלינו. מכבי האש נתקעו בפקקים על כביש 1. לבני המשפחה ולכלבים שלום, אבל הבית והגינה שלנו נראים עכשיו כמו ציור מודרני בשחור-לבן.
אני כותב את הדברים האלה בדירה החלופית שבה אנחנו גרים עכשיו בשכירות, ומקווה שהמקדמה של חברת הביטוח תיכנס מהר לחשבון העו"ש המשפחתי. ובייחוד אני מקווה שזה יקרה לפני שבלה, המנהלת החייכנית של סניף הבנק במבשרת, תצטרך לדבר איתנו על הגדלת המסגרת בחשבון.
אז בואו נהיה ישרים: בכל הדברים הגדולים בחיים, וגם ברוב הדברים הקטנים, אין לנו ביטחון – וגם לא יהיה. בשנים הראשונות של החיים אשליית הביטחון היא חיונית, היא חלק מילדות מאושרת ובריאה. התפקיד שלנו כהורים הוא לעטוף בה את הילדים. אבל כשהילדים מתבגרים צריך לעזור להם בהדרגה לעמוד מול הספק, להכיר אותו, לחבק אותו, וללכת איתו יד ביד.
לא צריך לקחת סיכונים מיותרים, ואסור להיות אדישים לסכנות. יש דברים שהם מאה אחוז בשליטתנו, ובהם אפשר וצריך להיות מאה אחוז בטוחים: ילד עד גיל 9 לא חוצה כביש לבד. נקודה. כאן אין ספק. אבל רוב הדברים בחיים אינם בשליטתנו המלאה, ואנו חייבים לחיות בשלום עם הסכנות הנוראות שיישארו גם אחרי שננקוט בכל אמצעי הזהירות הסבירים.
מה זה סביר? ואיך חיים עם זה? מה צריך לקרות לילד, לנער, למתבגר, לחייל, כדי שיוכל לגדול ולחיות בשלום עם הספק, עם הסכנה המתמדת המרחפת מעליו ומעל אהוביו, בלי להזדקק להבטחות חסרות כיסוי של פוליטיקאים ורבנים?
יש גם פוליטיקאים ורבנים אחרים, אחראים. אבל לצערי רובנו מכורים ל"ביטחון עכשיו": אנחנו מוכנים לקבל הבטחות ואשליות כתחליף לדבר האמיתי, וזה חבל. כי בסופו של יום, ביטחון אמיתי הוא לא מצב עובדתי. ביטחון הוא מצב נפשי. צריך לחפש אותו בתוך הלב, ולא בהימנעות מטיסות, מביקורים בירושלים, וממתחם שרונה.
הדרך לתחושת ביטחון עוברת דרך קשרים בין בני אדם. זה הסוד של ילדות מאושרת, זה המקור שממנו תינוקות וילדים קטנים מקבלים את תחושת הביטחון שמאפשרת להם להירדם בלילה, לבד במיטתם, שלווים ומאושרים, בלי דאגה ובלי ספק.
אני מביט בבתי הקטנה, ישנה במיטתה בדירה החלופית שלנו, ולא חושבת על מה שהיה קורה אם לא היינו מספיקים לצאת מהבית בזמן, לפני שנשרף. דברים נוראים עלולים לקרות בחיים שלה, אבל היא עדיין לא יודעת עד כמה היא אינה בטוחה.
אנסה ללמד אותה, בעדינות ובהדרגה, לחיות עם הספק.
לפנייה לכתב/ת 
