הלילה הראשון בבית – אחרי שש תקופות כליאה שהצטברו ל־155 ימים – היה חלומי. "למעשה, זה לא היה הלילה הראשון בבית", מדייקת תאיר קמינר, סרבנית הגיוס החוגגת את קבלת הפטור מהצבא. "בכל פעם שהשתחררתי מהכלא נחתי בבית ליומיים־שלושה וכשחזרתי לבקו"ם, בראשון בבוקר, העלו אותי למשפט גם על סרבנות וגם על נפקדות, וזו הסיבה שמפעם לפעם תקופת הכליאה התארכה".
אז מה השתנה השבוע, בלילה שבין שני לשלישי?
"הרגשתי חופשייה. נשכבתי במיטה המפנקת שלי ובפעם הראשונה הרגשתי שכואב לי הגב. המיטה בכלא בסדר, אבל המזרן דק נורא ואי־אפשר שלא להרגיש את הקפיצים שתחתיו. כשידעתי שאני יוצאת מהכלא כדי לחזור אליו לא הרשיתי לעצמי להתלונן. זה היה שובר אותי. העדפתי להיאחז בידיעה שאני חלק ממאבק מוצדק נגד הכיבוש ולמען השלום. במובנים מסוימים, הכלא היה חוויה מדהימה".
למרות תחושת השחרור שפשטה באיבריה, היא התעוררה מוקדם. "השעון הביולוגי שלי עוד לא התרגל לחופש. בכלא קמים בחמש בבוקר, יש מסדר וספירה ואחריה מתחילים לנקות את התא. גם לטעם של קפה אני מתרגלת מחדש. בכלא אין קפה, לא רגיל ולא שחור. אפילו תה יש רק בחורף. שותים מים מהברז או פטל. זוועה. אבל אני לא מתחרטת ולא מצטערת. אילו יכולתי להחזיר את הגלגל לאחור, הייתי עושה בדיוק את אותו הדבר".
את גיבורה?
"אני לא מרגישה גיבורה, אבל אין ספק שזו הייתה חוויה מאוד מחזקת ומעצימה. הרגשתי שאני עומדת על שלי ונלחמת למען ערכים שאני מאמינה בהם. אני מאחלת לעוד הרבה אנשים בגילי להרגיש כך".
את חושבת שכולם צריכים להיות סרבנים? הרי אם כולם יהיו כמוך, לא יהיה צבא. ובלי צה"ל לא תהיה מדינה.
"אני לא חושבת שכולם צריכים להיות סרבנים ואני לא קוראת לפירוק הצבא הישראלי, אבל אני קוראת לכל אדם להצטרף למאבק הלא־אלים למען השלום".
"תאירוש, גאות בך!"
אפשר להתנגד לדעותיה של קמינר, וגם אלה שתומכים בעמדותיה מתנגדים בדרך כלל לסרבנות, אך קשה שלא להתרשם ממשנתה הסדורה של הנערה שעדיין לא חגגה את יום הולדתה ה־20. "זה מה שעזר לי לשרוד", היא מודה. "בפעם האחרונה שנשפטתי, ל־45 יום, מפקד מיטב (הגוף שאחראי על תהליך הגיוס לצה"ל – ס"ש) אמר לי, 'את לא תנצחי אותנו, הצבא יותר חזק ממך', אבל זכותי להתנגד לכיבוש ואת הזכות הזאת אף אחד לא יוכל לשלול ממני. אני לא הסרבנית הראשונה ובטח שלא האחרונה".
בעודה מדברת נכנסת הביתה אלינור (25) אחותה הבכורה, ומסתערת עליה בחיבוק עז. היא סטודנטית למשפטים שהשתחררה מהצבא על סעיף מצפון. בהמשך תגיע גם רומי (23), שחזרה מטיול השחרור אחרי ששירתה כמש"קית חינוך וידיעת הארץ בגדוד שריון. על הדלת האדומה של הדירה במרכז תל־אביב, מרחק נשימה מהים, מתנוסס שלט ענקי "תאירוש, מאוד־מאוד גאות בך!"
"זה בית פמיניסטי ויש בו רוב נשי", מסבירה אמה, סיביל גולדפיינר, הבעלים של חברת האופנה "קום איל פו" שבה עובד כיום גם מיכה, בעלה.
"תראי", הוא מצביע על המלבן התחתון של השלט המצויר, המחולק לקבוצות תאריכים. "תלינו את השלט ביום שבו תאיר נשלחה למאסר. לכליאה הראשונה הקדשנו רבע מרוחב הדף, בכליאה השנייה הגענו לאמצע הדף, אחר כך הבנו שזה לא הולך להיגמר כל כך מהר והתחלנו להצטמצם. לכליאה האחרונה, שהייתה הכי ארוכה, בקושי נשאר לנו מקום וזהו, נגמר".
"גדלתי בבית שבו מונחים כמו 'כיבוש' ו'זכויות אדם' הידהדו מעל השולחן בארוחות שישי", מספרת קמינר, "אבל כילדה לא התעניינתי בפוליטיקה". היא למדה בבית הספר היסודי א.ד. גורדון ובתיכון עירוני א'. "הייתי תלמידה טובה, אבל התעניינתי הרבה יותר בצופים. שבט דיזנגוף. אחרי שנתיים של הדרכה ועוד שנתיים כמרכזת הדרכה החלטתי לצאת לשנת שירות. רציתי שבעוד מקומות בארץ, במיוחד בפריפריה, יקומו שבטים כמו השבט שלנו ויבנו בהם מנהיגות מקומית".
היא שמחה כשהגרילה את שדרות ("אחת מהעדיפויות שביקשתי") והגיעה אליה בשבוע האחרון של מבצע צוק איתן. "התחלה קשה", היא אומרת. "בפעם הראשונה ששמעתי 'צבע אדום' זה הלחיץ. קיבלנו הוראה לא לצאת מהקומונה. אחר כך, ילדים שהייתי אחראית עליהם גררו אותי למיגונית שברחוב או לממ"ד. בעיקרון היינו אמורים לצאת הביתה פעם בשבועיים, אבל בתקופות עמוסות של הכנות לטיולים חזרתי רק פעם בחודש. אנחנו בחרנו מתי לסגור".
לסגור, לצאת הביתה, אלה מונחים צבאיים.
"נכון, בצופים יש הרבה סממנים צבאיים. לצערי. כחניכה שנאתי את המסדרים וברחתי מהם. לא אהבתי את העובדה שהם מהווים הכנה לצבא. בכלא גיליתי עד כמה הצופים חישלו אותי. זה לא היה חדש בשבילי לישון מחוץ לבית, לעמוד במסדר ולצעוק, 'כן, המפקדת'".
מתי ניעורו בך הספקות לגבי הגיוס?
"באמצע התיכון. כשכולם התחילו לדבר על איפה הם רוצים לשרת אמרתי, 'אני עוד לא יודעת אם אתגייס'. עולם הסרבנות לא היה זר לי. יש לי אחות אחת שלא התגייסה. בן דוד שלי, מתן קמינר, היה אחד מחמשת הסרבנים שישבו שנתיים בכלא. גם אבא שלו, נעם קמינר ז"ל, היה סרבן, והרגשתי שאני חייבת לחקור את הנושא הזה לעומק: מה קורה בשטחים, למה יש אנשים שמסרבים להתגייס, להבין מאיפה זה בא. אלה דברים שלא מופיעים בתקשורת המיינסטרימית וברשת, צריך לחפש אותם, וכשאת מחפשת ומוצאת דברים קשים על הפרת זכויות אדם וחופש התנועה, את לא יכולה להישאר אדישה".
יכולת פשוט לבקש לא לשרת בשטחים.
"כיום, לקראת השנה ה־50 לכיבוש, ברור לכולנו שהמדיניות שהתחילה כזמנית לא תסתיים ללא שינוי דרסטי ומשמעותי. אתה לא יכול לראות את עצמך כחלק מהמערכת ומנותק משטחים מסוימים של המדינה, כי צה"ל הוא זה שמאפשר לישראל להחזיק בשטחים. מבחינתי, גם אם הייתי משרתת בקריה בתפקיד הכי שולי, זה להיות חלק מהמערכת".
את מבינה שגדר ההפרדה והמחסומים נועדו גם כדי למנוע פיגועים בתל־אביב?
"כל המחסומים והדרכים שבהם מכבידים על הפלסטינים רק מחמירים את המצב. להגן על צד אחד על חשבון הצד השני זה דבר שלא בא בחשבון מבחינתי. ולא כל דבר הוא לגיטימי תחת הדגל של 'להגן על המדינה'".
ומה את מרגישה כשילדה בת 13 מקריית־ארבע נרצחת על ידי מחבל במיטתה?
"זה כואב לי ועצוב לי. אני נשברת בכל פעם שבן־אדם נקלע למצב שבו עליו לבחור באלימות כדרך לפתרון בעיות, אבל האלימות היא דו־צדדית וחייבים לעצור אותה".
העובדה שגרת שנה שלמה בשדרות, בין האזעקות, לא חידדה בך את התחושה שצה"ל מגן על המדינה?
"ברור שכן. האנשים בשדרות נכנסו לי ללב וראיתי איך כל רובד בעיר מושפע מהסכסוך ומהמצב הביטחוני. אבל גם נחשפתי לשנאה. אני יכולה להבין למה ילדים בעוטף עזה שונאים את הפלסטינים שיורים עליהם טילים, ובאותה הנשימה גם יכולתי להבין את הילדים בעזה שיושבים במקלט. 'גם בעזה וגם בשדרות ילדות רוצות לחיות' הוא סלוגן שמשתמשים בו בהפגנות, אבל זה לא רק סלוגן. אנחנו מייצרים דורות של טראומה ושנאה בשני הצדדים. מלחמה היא דו־צדדית, ולא יהיה ביטחון בשדרות כל עוד לא יהיה פתרון לבעיה של הפלסטינים בעזה. הערך שמנחה אותי בחיים הוא שוויון. גם אילו הייתה אפשרות ליצור ביטחון חד־צדדי לא הייתי משלימה איתו, כי לפני היותי יהודייה וישראלית, אני בן־אדם. ולכל בני־האדם מגיע לחיות בביטחון".
פויקה בגבעת הקסאמים
קמינר לא זוכרת את היום הספציפי שבו נפל לה האסימון, אבל היא לא תשכח את הערב שבו הודיעה על כך לחבריה לקומונה. "זה היה לקראת סוף שנת השירות. יצאנו לערב פויקה. הטמנו סיר ענק באדמה, ליד גבעת הקסאמים, המקום שבו אנשים מתיישבים כדי לראות את פטריות העשן. במהלך הארוחה סיפרתי שאני לא מתכוונת להתגייס לצבא הכיבוש ולהפתעתי אף אחד לא נפל. תגובות התמיכה של החברים שימחו ועודדו אותי, ואני אסירת תודה לכל אלה שקיבלו אותי למרות חילוקי דעות, אבל אמירות כמו 'באמת לא מתאים לך להתגייס' הכעיסו אותי מפני שלא אני החריגה. גם הם צריכים לפעול נגד הכיבוש ולמען השלום".
יכולת להצהיר שאת דתייה או ללכת לקב"ן ולחסוך לעצמך את הישיבה בכלא.
"בחרתי ללכת על סרבנות ולשבת בכלא כדי להעביר את המסר שקורים כאן המון דברים לא בסדר ושאף אחד לא צריך לקחת בהם חלק. הבחירה שלי לא להתגייס לא נובעת מנוחות אישית. היה לי יותר קל מבחינה חברתית אילו הייתי מתגייסת כמו כל החברים שלי, אבל לא רציתי לשקר ולא חיפשתי מה יהיה יותר טוב לי. יש לי ערכים".
איך הגיבו ההורים להחלטה שלך?
"אחרי שנכנסתי לכלא אמא שלי רצתה שזה ייגמר כמה שיותר מהר, אבל שני הוריי תמכו בי לאורך כל הדרך. מהפוסט הראשון שהעליתי בפייסבוק, ושבעקבותיו קיבלתי את כל הקללות האפשריות. שאלך לעזה, שערבים יאנסו אותי, שאמות מסרטן ומה לא".
גם אחותך רומי ששירתה בצבא תמכה בך?
"העובדה שהיא שירתה שירות מלא והשתחררה בכבוד לא מונעת ממנה לתמוך בי. להפך. מי כמוה הבינה שזה בלתי אפשרי לשנות את המערכת מבפנים, מפני שהמדיניות לא נתונה בידיהם של החיילים הפשוטים, אלא בידי מי שנמצא הרבה־הרבה מעליהם".
מלכוד 22 בכלא 6
תאריך הגיוס שלה נדחה בגלל שנת השירות, מהמנילה שנשלחה אליה היא התעלמה, וב־10 בינואר התייצבה קמינר עם הוריה במתחם הגיוס בתל־השומר. "עליתי לאוטובוס כמו כל המתגייסות, עם ג'ינס ופליז של הצופים, כחול־שחור, והיה לי תיק, אבל ידעתי שזה לא תיק לטירונות, אלא לכלא. ירדתי מהאוטובוס, התחילה שרשרת החיול ואמרתי, 'אני לא מתגייסת'. החייל שהיה שם שאל אותי, 'את לא רוצה להתגייס?' ועניתי, 'זה לא עניין של רוצה או לא רוצה. אני לא מתגייסת'. הוא אמר לי לחכות בצד. מחוץ לבקו"ם כבר הייתה הפגנה של תנועת 'מסרבות' שיצרתי איתה קשר. לקחו אותי למעצר בקו"ם, שמיועד למשתמטות או לסרבניות תפקיד, אחרי כמה שעות נשפטתי ל־20 יום ובלילה הגעתי לכלא 6, ליד עתלית".
ציפית לתרחיש אחר?
"לא. ידעתי שיש חוקים. הצבא נותן פטור מטעמי מצפון רק למי שמגדיר את עצמו כפציפיסט, וזה אבסורד. מצמצמים את המצפון אך ורק לפציפיזם".
ואת לא פציפיסטית רדיקלית?
"לא. אילו המציאות הייתה אחרת הייתי מתגייסת בשמחה, ואני בטוחה שעם הרקע שלי בצופים הייתי משתלבת בצבא ותורמת. הצבא מנסה לצייר כל סרבן כמי שלא מחובר למציאות ואצלי זה בדיוק להפך – דווקא מפני שאני מחוברת למציאות, אני מסרבת לשרת".
ידעת שתישלחי לכלא ל־20 יום?
"לא. הופתעתי מאוד. ב'מסרבות' אמרו לי שהמקסימום שאקבל זה עשרה ימים. הקצין ששפט אותי בבקו"ם ניסה לדחוק אותי לעבר הבדידות. הוא אמר לי, 'כל האנשים שבאו להפגין ולתמוך בך ילכו לישון בבתים שלהם, במיטות שלהם, ורק את תשני בכלא'. הוא קיווה להפחיד אותי, אבל רק חיזק אותי. הרגשתי שאני חלק מקבוצה גדולה שמנהלת מאבק חשוב ומוצדק".
בהגיעה לכלא היא חטפה הלם. "קיבלתי מדי מארינס של הצבא האמריקאי, שהיו ענקיים עליי. על החולצה הופיע באנגלית שם של חייל. לבשתי מדים של סמית' ושל ג'נקינס. מישהי אמרה, 'מעכשיו אני המפקדת שלך, בסוף כל משפט תגידי המפקדת וכשאת מדברת איתי אסור לך להרים את הידיים מעל לקו החגורה'. הסבירו לי על סדר היום בכלא וקיבלתי רשות לעשות שיחת טלפון אחת, בת שתי דקות. כששמעתי את הקול של אמא שלי התחלתי לבכות. בכל הכליאות שלי בכיתי. המון פעמים שאלתי את עצמי, 'או מיי גוד, למה עשיתי את זה לעצמי? איזה מטומטמת אני'. נכנסתי לכלא מלאת עוצמה, מעודדת מההפגנה, וככל שעברו הימים נעשיתי מפוחדת וסגורה".
בכלא 6 יש מקום ל־60 בנות, אבל באף אחת משש תקופות הכליאה שלה הוא לא היה בתפוסה מלאה. "בכל תא יש עשר מיטות, אבל בדרך כלל ישנות בו שש עד שמונה אסירות. קמים בחמש בבוקר ומתחילים לנקות את התא. יש בו שירותים ומקלחת. בדרך כלל הם נקיים מפני שכל אחת מנקה אחרי עצמה, אבל לפעמים את נופלת על בנות שלא מנקות. כן, מגעיל. על כל יום בכלא הצבא משלם לך 14 שקל. בחורף קפוא שם. את עולה לשמירה במגדל בידיעה שזו שמירה סתמית לחלוטין. את עומדת בראש המגדל, נרטבת בגשם, רועדת בברד, ועל מי את שומרת? על הכרמל? בקיץ שורר חום אימים. את יושבת בתא, מזיעה ומזיעה, יש מאוורר אחד לכל התא ולא תמיד הוא עובד. גם הטלוויזיה לא תמיד עובדת ואי־אפשר לראות חדשות, כי הן משודרות בשעה של ארוחת הערב. את מנותקת מהעולם ואת לא עושה כלום. ארבע פעמים ביום יש ספירות ואת מורחת את השעות מספירה לספירה".
אין שיעורי העשרה? תעסוקה?
"פעם בשבוע המפקדת מקריאה משהו ממערך שיעור מודפס. רוב היום את לא עושה כלום. את נעולה. יושבת על המיטה ובוהה. מה שהציל אותי זה ספרים. הבאתי מהבית את סדרת הרומנים האיטלקיים של אלנה פֶרַנטֶה, קראתי גם את 'שוגון' ו'מלכוד 22'. זה מאסט בכלא. בכל פעם שפתחתי ספר נשאבתי לתוכו והייתי ביפן או באיטליה והזמן עבר לי מהר. הצעתי ספרים לבנות מהתא, אבל רובן לא התלהבו".
הוריה הורשו לבקרה פעם בשבועיים למשך חצי שעה. "הם סיפרו לי על ההדים שעוררה הכליאה שלי ונתנו לי כוח להמשיך. בכליאה הרביעית שלי הכרתי את עמרי ברנס מראש־העין, שהגיעה לכליאה ראשונה. היא פצפיסטית, אבל ועדת המצפון דחתה את בקשתה. דיברנו 14 דקות, בשתי הפסקות של שבע דקות. בכליאה השנייה שלה התייצבנו יחד בבקו"ם ונסענו יחד לכלא. שמחתי שיש עוד מישהי בסירה הזאת, מישהי שבאמת מבינה אותי. עמרי", היא מצביעה על הנערה השברירית שמתהלכת בדירתה כבת בית, "כבר ישבה שלוש פעמים, כמעט 70 יום, ועדיין אין לה פטור. עכשיו היא ממתינה לערעור על ועדת המצפון".
מה הביא את הבחורות האחרות לכלא?
"הרוב יושבות על עריקות ועל נפקדות. בחורות שברחו לפני הצבא או במהלך השירות מסיבות כלכליות – הן חייבות לעבוד כדי לעזור בפרנסת המשפחה, חוסר התאמה לתפקיד מסוים שלא קיבל מענה בבסיס או קשיים נפשיים אחרים. גם על שתיית אלכוהול בבסיס והתחצפות למפקדים בנות מגיעות לכלא. זה מקום מאוד מגוון, היו הרבה בנות שונות ממני, מרקע שונה משלי, והיה לי מעניין לדבר איתן על הכל וגם, כמובן, על הסירוב שלי".
איך הן הגיבו?
"בכליאה הראשונה, כשהסברתי לבנות מה עומד מאחורי הסירוב שלי, הן אמרו, 'את לא נראית שמאלנית' וזה נורא בילבל אותי. עם הזמן הבנתי שיש תפיסה מעוותת שלפיה שמאלנים הם אנשים שאוהבים רק ערבים, שונאים את כל היהודים ורוצים להשמיד את מדינת ישראל. למרות שקיללתי כל רגע בכלא שמחתי שיש לי הזדמנות ליצור אינטרקציה עם בנות שבנסיבות אחרות לא הייתי פוגשת ולהעמיד אותן על טעותן. זה הרגיש לי חשוב".
השיחות הפוליטיות לא הגיעו לתגרות?
"לא, השתדלתי להסתדר עם כולן, אבל ניהלנו ויכוחים ודיונים סוערים, וכשהטונים עלו צעקו עלינו, 'חדר 6, אתן עושות רעש!' הכי כאב לי במקרים שבהם סיימתי לנמק את הסרבנות שלי ומישהי אמרה לי, 'אני חושבת שצריך לעשות שואה בעזה, לרצוח את כל הערבים'. בנות אמרו את זה בראש מורם ובלי למצמץ. בכל פעם ששמעתי אמירה כזו, עלו לי דמעות בעיניים. זה מעיד על החברה שלנו, על החינוך שלנו. זה לא תקין שאדם בוגר יהיה בעל השקפת עולם כל כך גזענית ואלימה".
ראית את הסדרה "כתום זה השחור החדש", על כלא נשים בארצות־הברית?
"רק את העונה הראשונה. מזמן. זה דומה ושונה. כבר ביום הראשון אמרו לי, כמו בסדרה, שאין חברות בכלא ואסור לסמוך על אף אחת. בעיניי זו הייתה תחבולה מכעיסה. בכליאה הראשונה העבירו אותי לכלא 4 בצריפין ושם הייתי עדה לתופעה של 'הוותיקות מול החדשות', כמו בסדרה. הוותיקות שעבדו במכבסה ובמתפרה היו חברות של המפקדות ולא היה ביניהן דיסטנס והן יכלו לעשן חופשי. אבל בכלא 6 זה לא היה".
יחסים לסביים?
"היו. כמו בסדרה. כמו בחיים. זה לא אישיו מבחינתי".
מכתב תמיכה מעזה
בשבועות האחרונים ליוותה העיתונאית סימה קדמון ב"ידיעות אחרונות" את מאבקה של קמינר. נועה לוי, עורכת הדין של "מסרבות", הביאה לקמינר לקט של כתבות שפורסמו עליה לצד מכתבי תמיכה שהדפיסה מהפייסבוק. "בכלא את מקבלת עיתון פעם בשבועיים, לא את עמודי החדשות, רק מוסף, וכשקיבלתי עיתון שלם עם דיווחים על פיגועים, זה הכניס אותי לפרופורציה. כבר שכחתי מה זה לקבל בסלולרי הודעה על פיגוע. הרגשתי שזה לא תקין שהפיגועים הפכו לסוג של שגרה. מכתבי התמיכה מאוד עודדו אותי, במיוחד בכליאה האחרונה, שבה כבר היה עליי להזכיר לעצמי מה אני עדיין עושה בכלא שמלכתחילה לא הייתי אמורה להגיע אליו. שמחתי שהנושא עלה לסדר היום ושיש תהודה. התרגשתי במיוחד ממכתב של שני פלסטינים מעזה. הם כתבו לי, 'מחמם את הלב לשמוע שיש ישראלית שרואה בנו בני־אדם'. זה נתן לי תקווה".
הרגשת שהצבא מנסה לשבור אותך?
"בוודאי. בכל פעם שהשתחררתי וחזרתי לבקו"ם נשאלתי, 'עכשיו את מוכנה להתגייס?' וכשעניתי לא, נשלחתי למשפט. בפעם האחרונה לא נשפטתי בבקו"ם, בנוהל הרגיל, אלא על ידי מפקד מיטב שבסמכותו להכביד את העונש. כשקיבלתי 45 יום זה היה ברור שהצבא החליט להעלות הילוך. אבל הזכרתי לעצמי שזה לא משהו אישי. אנחנו חיים ב'מדינת אין ברירה' ויוצאים שוב ושוב ל'מלחמת אין ברירה', וכשאין ברירה גם אין גבולות ואין קווים אדומים. אבל יש אלטרנטיבה ל'אין ברירה': פתרון מדיני".
קמינר הייתה אמורה לשבת בכלא עד 29 ביולי. "בשבוע שעבר פגשתי בכלא את ועדת ההתאמה, ואחרי יומיים המפקדת הודיעה לי שקיבלתי פטור בשל אי־התאמה והתנהגות רעה וחמורה. חשבתי שכבר באותו היום אני הולכת הביתה. כשהתברר לי שזה יקרה רק כשאסיים לרצות את עונשי, הגשתי בקשה להמתקה בטענה שאם קיבלתי פטור, אז סיבת הכליאה כבר לא רלוונטית".
ועכשיו?
"אחרי שקצת אנוח ואתאושש, ואתרגל להתקלח בלי כפכפים, אני רוצה להתנדב לשירות לאומי, אבל במסגרת חילונית, כדי לתרום למדינה. אחר כך אולי אלמד היסטוריה, עוד אין לי תוכניות מוגדרות".
מה את מאחלת לעצמך?
"שאמשיך לעשות את מה שאני אוהבת ומאמינה בו. ושלא אתייאש".
יהיה שלום?
"ברור שיהיה. אולי אזכה לראות אותו".
