צפו: חיילי חוות השומר בתרגיל קרבי לילי

בפתח בסיס חוות השומר יש שלט גדול: "בזכות האמונה באדם". לא ניצחון, לא טנקים ומטוסים, רק אמונה באדם ובזכותו להיות חלק מהצבא. הגעתי לשם ביום שני בלילה לתרגיל מסכם של מחלקת הקרביים. פעם קראו להם "נערי רפול" על שם הרמטכ"ל דאז, שיזם את הפרויקט. היום יש שמות אחרים, אבל אלה עדיין אותם נערים שנפלטים מכל מסגרת.

רב־סרן עמית צומן, סגן מפקד הבסיס, הוא חבר שלי מהמושב, והוא גם היחיד שמסוגל להוציא אותי למסע צבאי על רכס הטורען באמצע הלילה. לפני שנתיים בדיוק הוא נפצע קשה במבצע צוק איתן. הוא היה אז סמג"ד שריון, לידו נהרגו מפקדים מהגדוד. הוא יצא מזה בנס. ביקרתי אותו בבית החולים וכתבתי לעצמי על כמויות הישראלים היפים שמגיעים עם עוגות ושתייה, ישראלים שמרגישים צורך לעשות משהו. לפעמים נדמה לי שהם יוצאים מהחורים רק ברגעים קשים. בשאר הזמן הם משאירים את הזירה לטוקבקיסטים ולפוליטיקאים סוג ז'. אחרי השיקום מהפציעה עבר צומן לחיל החינוך, ואת הסמג"דיוּת השאיר למילואים. כך אני הגעתי, למרות שיש לי מספיק נדודי שינה בבית מארבעה ילדים.

כשמחלקת הקרביים תרגלה מארב, התיישבתי עם אחד החיילים. בגיל 8 זרקה אותו אמו מהבית. בהתחלה הוא הסתובב בכיכר החתולות וגנב אוכל וכסף. בגיל 12 התחיל לפרוץ לבתים ולשמש בלדר סמים. שנתיים לאחר מכן, כשאחיו הקטן דקר מישהו, הוא נבהל והחליט לעשות שינוי. כך התגלגל לבית השנטי, עמותה שאוספת ילדים חסרי בית. כשלא רצו לגייס אותו הוא התעקש, הגיע שוב ושוב ללשכת הגיוס, עד שהסכימו שילך לחוות השומר. "טירונות בסיסית – זה הכי הרבה שתעשה", אמר לו קצין המיון.

אחרי שלושה חודשים בחוות השומר הוא ביקש להצטרף למחלקת הקרביים. חודשיים חלפו מאז, ואנחנו יושבים ביחד על שיח סירה קוצנית, רגע לפני הסיום. אני שומע את הסיפור שלו וחושב על ילדי השמנת שאני פגשתי בצבא. על הנערים שמגיעים למכינות קדם-צבאיות, תלמידי הרב סדן ולוינשטיין בעלי. איזהו הגיבור? כמה ימים לפני כן הוא עבר גיבוש לצנחנים. חמישה חודשים השקיע הצבא כדי שיצליח להצטרף ליום הראשון בטירונות צנחנים. מה שבא בקלות לצעירים מבית טוב. החיים שלו השתנו כי מישהו האמין באדם.