שקרניק
'מר רובוט' היא בלבול מוח מעייף בתחפושת של סדרה פילוסופית
סוף העולם הגיע. סליחה, לא, הוא יגיע בעוד שבוע. אוי! שנייה, עדכון: סופית - הוא יגיע בטוח בטוח בטוח בסוף הפרק הבא של 'מר רובוט'. הסדרה שצועקת זאב וכולם מתעלפים מלשמוע. העונה השנייה התחילה לפני שלושה שבועות (ובאיחור קל גם בסלקום TV וב־HOT); בארה"ב טוענים שזו יצירה חשובה וחדשנית, מהליגה של 'הומלנד' ו'שובר שורות'. נורא מתלהבים שם מהדרמה הדיסטופית על שלטון התאגידים, קבוצת האקרים שנלחמת בהם, ובעיקר אנטי־גיבור שמגלה כי האישיות שלו קרתה כבר ב'מועדון קרב'. בעיניי היא עושה הכל לא נכון.
שיטת הפעולה של 'מר רובוט' בזבזנית. יורה בתותחים הכי כבדים שלה בכל היבט אפשרי, בתקווה, כנראה, לזעזע ולנקב חורים במעטה הנמנום של הצופים. כל מה שקורה בסדרה מוגש בצורה הקיצונית ביותר: לגיבור יש מחלת נפש קשה; הדיאלוגים והקריינות פומפוזיים ויומרניים; אין אף קשר אנושי שניתן לזהותו כהדדי ומיטיב. התאורה אפלה, המשחק מוגזם. לפעמים זה נראה כאילו היוצר/כותב/במאי סם איסמעיל לקח כמה שיותר קלישאות של הז'אנר וחיבר ביניהן קווים. למשל, בגלל שהגיבור אליוט הוא האקר, הוא לובש רק שחור וקפוצ'ונים, והוא מכור לסמים כדי להתמודד עם העובדה שיש לו הפרעת זהות דיסוציאטיבית - מה שפעם היה מכונה 'פיצול אישיות'. בפרק מפתח בעונה הראשונה הוא מגלה לפתע ששכח מי היא אחותו. הוא לא מסוגל לקיים קשר אנושי סביר. זה גילום מטריד ומעוות של בנאדם עם הפרעה כזו, וזה מכעיס כמעט כמו העובדה שיש דמות שלמה שמוקדשת לניסיון לזעזע את הצופה בעזרת דימויים של מין אלים גם כשהיא בהיריון מתקדם.
עוד ועוד דיבורים פילוסופיים על טיבו של העולם ושל האדם יוצרים ב'מר רובוט' אפקט הפוך: במקום לפעול כמשני תודעה, המילים נעשות עיסה חסרת טעם. אינספור נאומים על הריקבון של האדם תחת התאגיד, על איך שכחנו מה זה לחיות, על החיים בתוך המטריקס, החיים כמזון למנהלים. בסצנה אופיינית יכול להתיישב בחור ליד הגיבור, מול משחק כדורסל בשכונה, ולהגיד לו, "אולי האמת לא קיימת. אולי כל מה שיש זה מה שאנחנו חושבים ומאמינים. בגלל זה אני מקנא בכלבה שלי, היא רק אוכלת וישנה". הגיבור קם ומקריין לעצמו, "אנחנו מפחדים. מה יש מתחת למסכה שאנחנו עוטים?... מה יש מתחת למסכה שלי? האם אתה יודע? אני לא פוחד. אני שונה". וכו' וכו' וכו'. השאלות החשובות הופכות לבלבול מוח מעייף, הקריאות למהפכה נעשות נדנוד בנאלי. כשיורים עליך ויורים עליך ללא הרף, אתה נהיה אדיש. ככה הגענו מלכתחילה לשבת מול הטלוויזיה.
