שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    דניאלה לונדון-דקל חושפת: "התאהבתי באישה"

    הומופוביה היא גזענות. לא רק קריאות כגון "סוטים" או "חולים" מביישות את דניאלה לונדון דקל. גם בושה מביישת אותה. אז היא החליטה לדבר

     

    אני כותבת ומציירת את חיי כבר שנים. בואו נאמר שהצורך להתחבא הוא לא אחת התכונות הבולטות שלי. בדרך כלל מספיקות לי חמש דקות במונית כדי לספר לנהג דברים שלאנשים אחרים לוקח שנים כדי לספר לעצמם. בלילות הארוכים שבהם לא הצלחתי להירדם הייתי מדמיינת איך אמנף אולי בעתיד את ה"טייטל" החדש שלי כ"לסבית הוללת בגיל המעבר" ואבקש תוספת שכר מהעיתון על סעיף "נהייתה קצת מעניינת".

     

    זה מאוד הרגיע אותי.

     

    אני כותבת "קצת מעניינת", כיוון שלפחות במקומות שבהם אני מסתובבת, במרחב הליברלי התל־אביבי — שעדיין שונה מהותית מערים אחרות — יש היום יותר סוגים של לסביזם מאשר סוגים של לחם כוסמין. יש מאה אחוז, יש שבעים אחוז ויש עשרים אחוז. יש הכל.

     

    מיליוני גברים ונשים מתאהבים זה בזה, בוגדים, מפרקים משפחות, או שלא מפרקים משפחות ומפזרים אבקת כאב על ראשי יקיריהם בחיפוש אחר האושר. אבל המחשבה שמישהו יכול לחשוב שהסתרתי את העובדה שהתאהבתי באישה, כי מדובר באישה, מקוממת אותי במקום היחיד שבו אני מסוגלת להיות דאעש.

     

    אבל לא לכל פרישת כנף קוראים בשם הדבילי "יציאה מהארון". אוח, כמה שאני מתעבת את הביטוי הזה. כי הביטוי הזה מקבע את ההנחה המיושנת שיש מקום של חושך, להלן "ארון", ויש מקום של אור, להלן "יציאה". ועל האדם המגלה את נטייתו המינית — גילוי שהוא עדין ואינטימי ומבלבל — לפרוץ החוצה בסערה מבעד לדלתות איזה ארון מטפורי ולהתוודות. לצאת מאפילה אל אור גדול, אור הנורמליות. תחשבו על זה, על הטקס המופרך הזה.

     

    יותר מדי שנים "הומופוביה" מעסיקה אותי ומעצבנת אותי עד מוות. יותר מדי שנים אני מזדהה ואוהבת את הקהילה. מלחמתה לשוויון זכויות, להכרה, לנורמליות היא גם מלחמתי. לא רק כי אני אוהבת לחם כוסמין — לא סגורה עדיין לגבי האחוזים — אלא כי אני מתעבת גזענות.

     

    כולם אגב מתעבים גזענות. גם הגזענים שבינינו מתעבים גזענות. רק שלא תמיד אנחנו מבינים עד הסוף מהי. לכן אנחנו ממציאים לה שמות אחרים, מכובסים יותר או פחות.

     

    אז אומר זאת ברור: הומופוביה היא גזענות. יש לה הרבה מאוד פנים. חלקן חמקמקות. לא רק קריאות כגון "סוטים" או "חולים" מביישות אותי כאדם. גם בושה מביישת אותי. ואני מרגישה שזו תהיה בגידה להשתתף בבושה, או במשהו שעלול אפילו להתפרש כבושה.

     

    הטור המלא בסוף השבוע במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות"

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים