שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    אל תגידו להם שהם חכמים
    בניגוד למה שסיפרו לנו, לא מומלץ לשבח את הילדים שלנו על הישגים. עדיף להחמיא להם על המאמץ שהשקיעו

     

    יורם יובל. מי שלא מוכן להיכשל, לא יגיע לתוצאות ()
    יורם יובל. מי שלא מוכן להיכשל, לא יגיע לתוצאות
      

     

    מי שאינו מוכן להיכשל, לא יגיע לתוצאות. כי אי אפשר להצליח במשהו שאתה לא טוב בו, בלי להיות מוכן לכמה כישלונות בדרך. להיות יצירתי פירושו לנסות משהו שלא ניסית בעבר, וסיכויי הכישלון עולים בהתאם. בלי כישלונות אין יצירתיות, וגם אין הצטיינות.

     

    כשהיא באה לקחת אותו מן הקייטנה, והוא ראה אותה מתקרבת אל השער, הוא רץ לקראתה כשהוא מחזיק לפניו, בשתי ידיים מושטות בגאווה, את הציור האחרון שלו. "אמא, תראי..." הוא אמר לה, מתנשף. היא ליטפה אותו והביטה בדף בעיניים מתפעלות. "יאוו, איזה אמן מדהים אתה", היא אמרה לו. "אתה ממש צייר!". נהדר, לא? - אז זהו שלא.

     

    לימדו אותנו שצריך לחזק את הילדים, לשבח אותם, לבנות את הביטחון העצמי שלהם, לתת להם פידבק חיובי, להכין אותם לחיים התחרותיים שמחכים להם בהמשך הדרך, להראות להם שאנחנו מאמינים בהם. ואנחנו אכן מחזקים אותם, על ימין ועל שמאל.

     

    נהיינו מלכי החיזוקים כאן בארץ ישראל. רובנו מפדבקים את הילדים שלנו, וזה את זה, שוב ושוב, כאילו אין מחר. "איזה חכמה את!" "אתה הכי טוב". "את מדהימה!" "אתה תותח". "אין עלייך, את הגדולה מכולם". ועוד ועוד.

    לא כל ילד שמצייר הוא פיקאסו (צילם: shutterstock) (צילם: shutterstock)
    לא כל ילד שמצייר הוא פיקאסו(צילם: shutterstock)
     

    "התאמצו מאוד" והצליחו יותר מה"ממש חכמים". אילוסטרציה ( צילום: shutterstock ) ( צילום: shutterstock )
    "התאמצו מאוד" והצליחו יותר מה"ממש חכמים". אילוסטרציה( צילום: shutterstock )

    גם אני חיזקתי את הילדים שלי ככה. אבל עכשיו כבר לא. אני עדיין מחזק אותם, אבל אחרת. הפסקתי, באמת הפסקתי, להגיד להם שהם חכמים. כי הולך ומתברר שבניגוד למה שלימדו אותנו, ובניגוד להרגלים שלנו, ממש לא טוב להגיד לילדים שהם חכמים. זה אפילו מזיק להם. ויש כאן לקח חשוב שנוגע לחיים של כולנו, ואני באופן אישי מנסה להפנים אותו, גם כלפי הילדים שלי וגם כלפי עצמי.

     

    לפני כמעט עשרים שנה פרסמו קלאודיה מילר וקרול דואק, שהיו אז במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת קולומביה, מאמר מדעי בעל שם פרובוקטיבי: "שבח לאינטליגנציה יכול לפגוע במוטיבציה ובביצועים של ילדים".

     

    בסדרה של ניסויים אלגנטיים שנעשו עם ילדות וילדים אמריקאים רגילים, בני 10 עד 12, הן הראו בבירור שלא טוב להגיד לילדים שהם חכמים. הילדים הוזמנו להרכיב פאזלים מקוביות צבעוניות. כשהצליחו במשימה אמרו החוקרות למחצית מן הילדים: "איזה יופי! הצלחת! אתה בטח ממש חכם!"

     

    גם המחצית השנייה של הילדים קיבלו חיזוק כשהצליחו להרכיב את הפאזל. החוקרות אמרו להם: "איזה יופי! הצלחת! אתה בטח התאמצת מאוד!" אבל ההבדל הקטן הזה, בין "אתה ממש חכם" לבין "אתה התאמצת מאוד", כך התברר, הוא הבדל אדיר.

     

    כי מיד לאחר מכן הציעו החוקרות לכל הילדים להרכיב פאזל חדש, קשה יותר. ואז נחשפו ההבדלים: כמחצית מהילדים שנאמר להם שהם "ממש חכמים" לא היו מוכנים לגעת בפאזל החדש – הם פחדו לאכזב ולהתאכזב. "אם היא חושבת שאני ממש חכם, ולא אצליח, מה היא תחשוב עלי אז? ומה אני אחשוב על עצמי? אולי אני לא כזה חכם?"

     

    לעומתם, כמעט כל הילדים שנאמר להם שהם "התאמצו מאוד" היו מוכנים להתמודד עם הפאזל החדש, הקשה יותר. אבל כאן לא הסתיימו ההבדלים בין הקבוצות: כשהחוקרות בחנו את הביצועים של כל הילדים שהסכימו לפתור את הפאזל החדש, משתי הקבוצות, התברר שאלה שנאמר להם שהם "התאמצו מאוד" הצליחו יותר מאשר אלה שנאמר להם שהם "ממש חכמים". מדוע?

     

    כי הפאזל החדש, כמו החיים עצמם, באמת היה קשה יותר. וכשהילדים ה"חכמים" נתקעו בו, רובם חשבו לעצמם "אני לא מצליח, אז כנראה אני לא כזה חכם" - והפסיקו לנסות. לעומתם, הילדים שקודם נאמר להם שהם "התאמצו מאוד" חשבו לעצמם "אני לא מצליח, אז כנראה עוד לא התאמצתי מספיק" - והמשיכו לנסות. והם ניסו וניסו וניסו - עד שהצליחו.

     

    היום, בעקבות מחקרים רבים נוספים זה ברור: כשאנחנו אומרים לילדים שלנו שהם הכי טובים, הכי מוצלחים, והכי חכמים - אנחנו פוגעים ביכולת שלהם להתמודד עם הכישלונות והקשיים שמחכים להם בחיים. למעשה, עם הכוונות הטובות והשבחים לאינטליגנציה שלהם, ועם הדיבורים על זה שהם "הכי טובים", אנחנו גורמים להם לפחד להיכשל, וזה ממש לא טוב.

     

    תלמידים בכיתה.מתגמלים על הישגים, ולא על מאמץ (צילום: ויז'ואל/פוטוס) (צילום: ויז'ואל/פוטוס)
    תלמידים בכיתה.מתגמלים על הישגים, ולא על מאמץ(צילום: ויז'ואל/פוטוס)

    ההרצאה הנצפית ביותר של TED בכל הזמנים, גם היום, עשר שנים אחרי שהועלתה לראשונה לרשת, היא של סר קן רובינסון, עם למעלה מ-38 מיליון צפיות. הוא מראה בה, בהומור בריטי שובה לב, כיצד בתי הספר בכל העולם מדכאים את היצירתיות של ילדים, משום שהם מתגמלים אותם בעקביות על הישגים, ולא על מאמץ.

     

    אבל מדוע זה רע לתגמל על הישגים? הרי זאת השורה התחתונה, אם הצלחת או לא? כי עם כל הכבוד למאמץ, בעולם האמיתי קובע מבחן התוצאה, לא? – אז כן, מבחן התוצאה הוא הקובע, אבל מסתבר שמי שאינו מוכן להיכשל, לא יגיע לתוצאות. כי אי אפשר להצליח במשהו שאתה לא טוב בו, בלי להיות מוכן לכמה כישלונות בדרך. להיות יצירתי פירושו לנסות משהו חדש, שלא ניסית בעבר, וסיכויי הכישלון עולים בהתאם. בלי כישלונות אין יצירתיות, וגם אין הצטיינות.

     

    כשאנחנו מלמדים ילד - או את עצמנו - לפחד להיכשל, אנחנו בונים מעליו תקרת זכוכית, בלתי נראית אבל חזקה מאוד, שעלולה למנוע ממנו בעתיד לנסות לעשות דברים שהוא לא טוב בהם. הוא או היא יישארו באזור הנוחות שלהם - בהתמודדויות שברור שיצליחו בהן. הם לא ימריאו. הם לא יעזו. זה חבל, וזה לא נגמר בילדים.

     

    כשאחד המנהלים בחברה מקבל שבחים על הישג של הקבוצה שלו, ונבחר כ"מנהל הטוב ביותר", פוחתים הסיכויים שהוא ייקח על עצמו פרויקט חדש ומאתגר במיוחד. מדוע? כי הוא יעדיף להישאר "בלתי מנוצח", וקשה להאשים אותו.

     

    ההצלחה של הילדים שלנו - וגם שלנו - תלויה בהרבה גורמים, ולא כולם בשליטתנו. לכן לא בטוח שילד, מנהלת, או מפקד בצבא יצליחו לשחזר את ההישג שלהם בהתמודדות הבאה. אבל דבר אחד בטוח – תמיד אפשר לשחזר את המאמץ. לכן חייבים לחזק את המאמץ, את ההשתדלות, את היכולת להתמודד עם כישלונות, ולא רק את ההישג.

     

    ולכן הפסקתי להגיד לילדים שלי שהם "ממש חכמים", ואני מנסה (ולא תמיד מצליח) להגיד להם שהם "ממש מתאמצים".

     

    yovell.office@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים