בסוף השיחה שלנו אני מבקש בהיסוס מאודיה קורן שאולי, אם יש לה זמן, תעשה לי סיור מאחורי הקלעים של הקאמרי. כבר הייתי שם פעם, אבל איכשהו תמיד מתחשק לי שוב. והנה, אני עוד לא מספיק לסיים להסס, קורן כבר עומדת דרוכה. בוא, היא מושכת אותי בתנופה של מדריכת טיולים עולצת לחלק הנסתר, הקסום, שמאחורי הבמה - בין חדרי האיפור, התלבושות, הפאות, אלפי פנסי התאורה, האביזרים ותפאורת הבית עם הדלתות שמובילות למאורת הארנב. "אם מתחשק לך לשים פאה או למדוד שמלה, אל תתבייש", היא מחייכת, "הגעת למקום הנכון".
"תריח את הריח הזה של התיאטרון", מתפעלת קורן כשהיא עומדת מול האולם הריק. היא עומדת בגבה אליי, על הבמה החשוכה, פניה פונות אל אלפי הכיסאות העומדים באולם בציפייה, ועדיין קל להבחין בהתרגשות שלה.
על אותה במה עירומה, קורן מגלמת בימים אלה את אחד התפקידים הראשיים ב"על האש", המחזה זוכה פרס התיאטרון שכתב וביים דרור קרן. קורן היא רוחל'ה, האמא הקיבוצניקית ממעגן־מיכאל שמתעקשת לערוך מסיבת עצמאות בחצר המשפחתית, על רקע הסלמה צבאית מהסוג שהתרגלנו אחת לשנה. המפגש המשפחתי מעורר כצפוי סערה; מלחמה בין־דורית בין אלה שמתעקשים שלנצח נחיה על חרבנו לאלה שמסרבים לקבל את הגזרה. קורן היא זו שמנסה לפשר ולקרב בין כולם, עד שגם היא נשברת. המונולוג הסוער שלה, במחצית השנייה של ההצגה, מצליח גם למעוך את הלב, אבל בעיקר מאפשר לה, אולי בפעם הראשונה בקריירה, להסיר את שריון הג'ינג'ית המצחיקה שטיפחה בכישרון כל השנים ולהביא את הקהל לידי דמעות.
"היו חזרות שבהן לא יכולתי לגמור את המונולוג שלי מרוב בכי", היא אומרת. "זה לא טוב בתיאטרון, לבכות באמת. אני מאוד משתדלת לא להגיע לשם עכשיו על הבמה. ובכל זאת, החוויה הזאת, שאני עומדת על במה ואנשים דומעים בגללי, מאוד מטלטלת וחדשה בשבילי. פתאום אנשים אחרי ההצגה נופלים לי על הצוואר בהתרגשות. אני מרגישה בת מזל. עכשיו אפשר לבכות אצלי. לא רק לצחוק".
לא קרה כלום, הלאה
כבר שלושה עשורים, מאז סיום לימודיה בבית צבי, שקורן משקיפה עליכם, ערב־ערב, מהבמה. רשימת התפקידים שגילמה בשנים האחרונות בתיאטרון מצביעה על מוסר עבודה גבוה ("עקר בית", "קיזוז", "שירלי ולנטיין", "ואניה, סוניה, מאשה ושפיץ"); מופע הסטנד־אפ שלה, "סגורה לרגל שיפוצים", עדיין רץ בהצלחה, ותוכנית הרדיו הזוגית שלה עם נתן דטנר בגלי צה"ל משודרת זו השנה התשיעית.
למרות שמעולם לא הפכה ל"כוכבת", ביססה לעצמה מעמד של שחקנית מוערכת ואהובה. לאורך השנים לוהקה בקביעות לתפקידי האמא האשכנזייה, היהודייה, המצחיקה בדאגנותה. במאים שעבדו איתה מתארים שחקנית חרוצה, קשובה ומסורה, נטולת כל סממני דיווה. פעם אחת שקלה הסבה מקצועית, כשהתעייפה מהמרוץ אחר תפקידים, אבל חזרה בה אחרי שהבוס שקיבל אותה לעבודה במשרד פרסום הציב בפניה דילמה קשה: "הוא אמר, 'אני רוצה שתלכי הביתה ותדמייני שבמהלך הוויקנד, הסוכנת שלך מתקשרת ומציעה לך תפקיד, ואת מסבירה לה שאת לא משחקת יותר. אם תרגישי שאת יכולה להגיד את זה — תבואי ביום ראשון לעבוד'. לא יכולתי. הבנתי שהראש החליט שצריך להחליף מקצוע והבטן לא משחררת".
האמביוולנטיות הזאת משקפת אולי את האופן שבו מנהלת קורן את הקריירה שלה כלפי התקשורת: מתחת לרדאר. לא מתעקשת לטפס מעל. לא מתלוננת על המקום החמים מתחת. קורן מהנהנת בחיוב לדיאגנוזה. "נכון. המחיר שהייתי צריכה לשלם עבור פרסום יותר גדול הוא מחיר שאני לא מוכנה לשלם. מחיר שכולל את אובדן החיים הנורמליים והאפשרות לצאת לרחוב מבלי לעורר יותר מדי תשומת לב. אני זקוקה מאוד לחיבור הזה לחיים האמיתיים. רוב חבריי הם לא שחקנים. התשוקה שלי היא רק להיות על הבמה. ברגע שזה נגמר והתיישרתי מההשתחוויה, כל מה שאני רוצה זה לגלוש לבגדים ה'מזנוחים' שלי, לשבת עם החברים שלי או בבית, וזהו".
העולם השתנה. היום לא מספיק לשחק, צריך גם לדעת לשווק את עצמך.
"אני לא מסוגלת. אני לא הולכת לפתיחות. שום דבר במקצוע שלי לא מעניין אותי חוץ מלעמוד על הבמה, למורת רוחה הגדולה מאוד של מרים עציוני, המנהלת האישית המקסימה שלי, שאת המעט שבזכותו אתה מכיר אותי ראוי לייחס לה. היא בעטה לי בתחת לא פעם.
"נתן דטנר אמר לי פעם שאני מפחדת מהצלחה. יש לי נטייה קצת להנמיך את עצמי. אני מרגישה שם יותר נוח. אני מאמינה ששם ההומור האמיתי. באושר ובביטחון עצמי אין הומור. אולי אני מפחדת מההצלחה כי אני לא רגילה אליה. אני לא יודעת איזה מין בן אדם אני אהיה כשאגיע אליה. אולי אני אפסיק להיות נחמדה, אהפוך למין דיווה כזאת שרק חושבת על עצמה כל הזמן".
זה יכול להיות שינוי מרענן.
"פעם כשצילמנו את 'טלנובלה בע"מ', הודיעו לנו שמתוכנן מפגש מעריצים בקניון עזריאלי אחרי הצילומים. כולם כבר היו נורא עייפים, ועפר שכטר, ששיחק את הבן שלי, אמר: 'הו, אלוהים, אין לי כוח'. אז אמרתי לו, 'אל תלך. גם אני לא הולכת'. הוא הסתכל עליי ואמר: 'אודיה קורן, מפגשי מעריצים מיועדים לאנשים שיש להם מעריצים'. והוא צודק. חוץ מזה, אם מישהו בא אליי אחרי הצגה ואומר לי, 'אני מעריץ אותך', אני מתה מזה. לא יכולה לשאת את המשפט הזה. ישר אני אומרת לו: לא צריך".
קורן ממררת בבכי על הבמה בימים אלה, למרות שבחייה הפרטיים היא סולדת מכל גילוי של רחמים עצמיים. "זו אחת התכונות השנואות עליי ביותר, גם אצלי וגם אצל הזולת", היא מדגישה. "אף פעם לא נתתי לעצמי להתמסכן. אני חושבת שבסופו של דבר זה מה שהציל אותי והעניק לי תחושה שהייתה לי ילדות נהדרת. חשבתי לא מזמן שאולי אני בוכה עכשיו על הבמה כי ב־20 השנים האחרונות איפשרתי לעצמי להסתכל נכוחה על כל החיים שלי, על כל הסיפורים שסיפרתי לעצמי, ולהגיד, בלי טיפת רחמים: זה מה שזה היה".
מעט מאוד סיפרה קורן עד היום על הילדות הלא פשוטה בצל אמה ניצולת השואה וחולת הנפש פולה, ומותו הפתאומי של אביה, דב, כשהייתה בת חמש. אלה היו פצעים שביקשה קודם לרפא בעצמה, לפני שהייתה מוכנה לדבר עליהם בישירות ובפתיחות האופייניות לה. ואכן, השנים שעברו מקלות עליה לדבר היום על מה שבעבר נחשב מבחינתה טאבו. אולי זו הפריחה המחודשת בתיאטרון, אולי תפקיד האם על הבמה שלקחה ללב, ואולי קורן מרגישה שכבר אין לה סיבה להתבייש. "הרבה דברים צצו באיחור, מאוד באיחור", היא נאנחת. "כשאבא שלי נפטר הייתי ילדה. לא הבנתי בזמן אמת עד כמה זה עיצב את ילדותי. רק כשהייתי גדולה שילמתי הרבה כסף כדי שיגידו לי שזה היה איום ונורא. שנים, עד גיל יחסית מבוגר, הכל היה סבבה. אז לא היה לי אבא ואמא הגיעה מהשואה, שטויות. אני זוכרת את עצמי אומרת לפסיכולוגית: 'תשמעי, אני תמיד מטאטאת מתחת לשטיח ופתאום משהו קרה לשטיח. הוא התכווץ, כי אני רואה שדברים יוצאים'. חשבתי להגדיל את השטיח. לא באמת רציתי להתמודד, לגעת בזה".
הדחקה היא מנגנון מסוכן. בסוף, מתישהו, הדברים פורצים החוצה.
"אני חסידה גדולה מאוד של הדחקה בריאה. השקר העצמי, הרמייה העצמית הזאת, ההדחקה — זה לפעמים לטובה. חלק מהתרבות היום היא ישר לקפוץ, לטפל ולדבר. לפעמים אני אומרת: רגע, תנו קצת להעמיד פנים שלא קרה כלום. מה אכפת לכם? לכמה שעות, לכמה ימים, לכמה חודשים. אצלי זה לקח כמה עשורים. היום אני מבינה שהמוות של אבא שלי היה הרבה יותר משמעותי בחיי. שנים סיפרתי שאבא שלי מת כשהייתי בת חמש, אבל זה היה יותר מורכב. כשהוא נפטר, סיפרו לי בכלל שהוא נסע לטייל".
למה, כדי להגן עלייך?
"ברור. פעם, כששאלתי את אמא שלי על זה, היא אמרה: 'לא היה מי שיגיד לנו מה עושים. מישהו שמע אז על פסיכולוג? עשו מה שחשבו שטוב לילד'. אנחנו גדלנו בבתים עם סודות. אם אספר לך את הדברים שנודעו לי באיחור על המשפחה שלי, אתה תתפלץ. אמא שלי הייתה נשואה פעמיים וגם התאלמנה פעמיים. לי ולאחי הגדול והאהוב, מיקי, יש שמות משפחה שונים. הוא נולד לאמי מבעלה הראשון. אלוהים יודע איך ילדה הגיעה עד גיל 11 בלי לשים לב שאין לה אותו שם משפחה כמו לאחיה, אבל באיזה יום ישבנו כולנו במטבח והתווכחנו על משהו, עד שהיא פתאום אמרה בנרגנות: מה את מגינה עליו? הוא אפילו לא אח שלך. זאת הייתה הדרך של אמא שלי להודיע לי שלמעשה הוא לא באמת אחי כפי שאני חושבת.
"בכל אופן, עד גיל תשע הייתי בטוחה שאבא שלי נסע לטייל. כשלמעשה הוא מת בפתאומיות. יצא מהבית לשחק קלפים ולא חזר. כשזה קרה, העבירו אותי לקרובי משפחה. אחרי השבעה חזרתי הביתה והחיים נמשכו".
לא ראית אז שינוי אצל אמא שלך?
"אני לא זוכרת. אני רק זוכרת שבגיל תשע ילד מהשכונה אמר לי: 'אין לך אבא, אבא שלך מת'. אמרתי לו: 'מה פתאום? הוא נסע לטייל'. והוא אמר: 'אבל אמא שלי אמרה שהוא מת'. אני זוכרת את עצמי רצה הביתה בבכי ואומרת לאמא שלי: 'אמא, אמרו לי שאבא מת'. אז היא ענתה, 'כן. עכשיו תאכלי משהו'.
"מבחינת הביוגרפיה שסיפרתי לעצמי כל השנים, כן, אבא שלי מת, כן, באמת לא סיפרו לי, אבל לא קרה כלום. זה בכלל מוטו אצלי. לא קרה כלום, הלאה. גם כשהילדות שלי היו נופלות, אפילו לשנייה לא הייתי נותנת להן שם את ה'אוי, מסכנה, מה קרה לך'. יאללה, לקום ולהמשיך הלאה".
את זוכרת מתי הבנת שזה לא כל כך פשוט?
"אפרופו הדחקה, אני זוכרת את עצמי בגיל 19, בהיאחזות של הנח"ל, והקשרית לילה מעירה אותי בשלוש לפנות בוקר ואומרת: 'אבא שלך בטלפון!' אנחנו מדברים 14 שנים אחרי שאבא שלי מת ועשר שנים אחרי שגיליתי את האמת. בתוך המצב הזה, חסר ההגנות, של השינה, אמרתי לה, מה? והיא חזרה שוב, אבא שלך בטלפון, הוא אומר שזה דחוף. אני אמרתי לה, עזבי אותי, אבא שלי מת. על מה את מדברת? והיא התחילה לבכות, נלחצה נורא, חשבה שרוח רפאים מדברת איתה. קמתי מהמיטה והלכתי עד לחדר עם הטלפון. ואתה יודע מה מדהים? בכמה דקות האלה, של ההליכה, לא היה לי ספק שזה אבא שלי.
"בסופו של דבר זה היה האב המאמץ שלי מהקיבוץ. הייתה לי משפחה מאמצת נפלאה בנח"ל. נולדה לו בת והוא רצה מאוד לספר לי. לא עלה על דעתו שהוא יגיד: 'זה אבא שלה' ושאחשוב משהו אחר. משהו בסהרוריות הלילה בילבל אותי. ואז הבנתי — זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שהבנתי – שבכל זאת חיכיתי שאבא שלי יחזור מהטיול.
"רק כשבתי הבכורה הייתה בת חמש והלכתי עם אמא שלי לקבר של אבי, עמדתי שם ופתאום דמיינתי לעצמי מה היה קורה אם חס ושלום בעלי היה מת. אמרתי לעצמי, הוא הרי דמות כל כך חשובה בחיים שלה, זה בטח היה נורא בשבילה. אבל אני לא זוכרת את הנורא הזה ואני חושבת שזה מה ששמר עליי".
כעסת על אמא שלך, שהסתירה ממך את המוות כל כך הרבה שנים?
"אני לא מאשימה את אמא שלי בכלום. זה נס שהיא בכלל הצליחה להתקיים עם כל מה שהיא עברה בחיים. יש כל מיני ניצולי שואה. כולם עברו זוועות, כל אחד התמודד בדרך משלו. אמא שלי איבדה את כל משפחתה. היא היחידה ששרדה, ולכן אולי היא שייכת לקבוצה של אנשים שהרגישו אשמים שנשארו בחיים. היא לא הבינה, חיפשה כל הזמן סיבה, למה דווקא היא שרדה. לצערי הגדול, המסקנה שלה הייתה שהיא נשארה בחיים בשביל לסבול. אתה בטח מבין שלהיות בת של אישה, שתופסת ככה את החיים, זה לא פיקניק כזה גדול".
חגיגה בבית הקברות
האישה שקורן צמחה להיות – שחקנית, מצחיקנית, אוהבת אדם – היא במובן מסוים תיקון, אולי אפילו ניצחון שלה על מה שספגה בבית בילדותה. "נראה לי שאתה צודק", מאשרת קורן. "זה לא שתיכננתי את זה ככה, אבל כשאתה גדל בבית מסוים, אתה רואה מודל. אז או שאתה מחקה את המודל או שאתה אומר לעצמך, את זה אני לא רוצה.
"באחת הפעמים שהלכתי עם אמא לבית הקברות, או כמו שהיא קראה לזה 'הולכים לאבא', היא רצתה לבקר את הקאלישאים ואת הלודז'אים ואת כל המצבות של כל שורדי הקהילות שהושמדו. אמא שלי פשוט חגגה בבתי קברות. בכל אופן, כבר נהיה מאוחר והתחלתי להרגיש אי־נוחות. אמרתי לה, 'אמא, בואי נלך, כבר חושך'. ואז היא אמרה לי משפט שבעיניי מתמצת הכל: 'מהמתים את מפחדת?! טיפשה! מהחיים תפחדי'. אבל אני לא מסוגלת. אני אוהבת בני אדם. בניגוד לאמא שלי, שנעלה שמונה פעמים את דלת הבית, להמון אנשים יש מפתחות לבית שלי. החיים לימדו את אמא שלי שבני אדם בדרך כלל מביאים איתם רע. היא ניסתה המון פעמים, באמת, אבל בסוף הפכה לחשדנית. לצערי, גם הייתה לה מחלת נפש".
קורן מקפידה על השימוש במושג "מחלת נפש" ולא מסתפקת במונח היבש "דיכאון קליני". זו לא דקדקנות סמנטית, אלא הבנה ברורה של מצבה הנפשי הסבוך של אמה, אחרי שנים של התמודדות והסתרה. "אמא שלי סבלה ממחלה. זה לא דיכאון ומצב רוח רע שיש לכולנו לפעמים. זאת מחלה. מחלה איומה".
בדיעבד, יודעת קורן לומר, הסממנים היו שם תמיד. "היו מוזרויות התנהגותיות. התפרצויות זעם. כעסים, תגובות היסטריות, חסרות פרופורציה, היא הייתה קובעת דברים ומבטלת פתאום. ועם זאת, אמא תמיד תיפקדה. היה לי גג מעל לראש. היה לי בית. הסיבה שלא הרגשתי שחסר לי שום דבר הייתה כי מישהי דאגה לזה. אם יש בי חרטה, זה על העובדה שקיבלתי את זה כמובן מאליו. היא התאלמנה פעמיים, עבדה כאחות בלילות כדי לפרנס אותנו, המשיכה לשלם משכנתה לבדה. ובכל זאת, כילדה הייתי מגעילה אליה. לא רציתי שהיא תהיה לידי והכי התביישתי בה.
"החיים שלי היו יציבים. לפחות בהרגשה שלי. היו לי חברים והייתי בצופים ועשיתי כל מה שרציתי. היא בכלל לא רצתה שאזוז מהבית, אבל בסוף, עם כל החרדות, הייתה משלמת על הטיול בצופים. בתפיסה של אמא שלי, כל מי שהיא אהבה מת. חובת ההוכחה על הישארותי בחיים הייתה עליי".
מתי החלה ההידרדרות?
"כשהיא יצאה לפנסיה הכל קרס. בחוויה של אמא שלי, כך הסביר לי אחד הפסיכיאטרים שלה, עבודה שווה חיים. מי שלא עובד — מת. בשנים המכוננות של חייה זאת הייתה המציאות ממש, לא הלך רוח. אם לא עבדת — מתת, הלכת לגזים. פתאום היא לא עבדה. בדיוק פרצה אז מלחמת המפרץ והתחילו לדבר יותר מדי על גזים, והכל ביחד הוביל למוזרויות ולהסתגרות בבית. גם רופא המשפחה שלה לא ידע להגיד לי מה זה. עד שהיא ניסתה להתאבד. לקחו אותה לבית חולים ואז, בפעם הראשונה, אמרו לנו שהיא חולה וסובלת מדיכאון קליני חמור, מפרנויה ומעוד כל מיני דברים עם אותיות לטיניות. הייתה לי רווחה גדולה. פתאום היה שם לכל המוזרויות שלה, ואם יש שם ויש מחלה, אז תהיה גם תרופה. אולי הכל יהיה בסדר".
אבל תחושת הרווחה שקורן מתארת התחלפה מהר במצוקה. "אני לא מרגישה בודדה אף פעם, כי יש לי חברים שאני נורא אוהבת ובעל מקסים ובנות נהדרות, אבל בסיפור עם אמא שלי הרגשתי מאוד לבד. זו חוויה שהיא כל כך ספציפית, כשאתה מטפל באדם שיש לו מחלת נפש, שרק אנשים שמטפלים באנשים עם מחלות נפש יכולים להבין אותך. זה לא דומה לשום דבר. בדיכאון הראשון שלה הייתי בת 30. לקח כמה חודשים עד שהיא יצאה ממנו. העברתי אותה אליי הביתה אחרי שנים שרק רציתי לברוח ממנה. פתאום היא הייתה איתי כל הזמן, והרגשתי שאני משתגעת. נדבקת ממנה. הרגשתי כל הזמן שאמא בביצה, צועקת הצילו, מושיטה לי יד, ובמקום למשוך אותה החוצה — אני טובעת יחד איתה".
איך שומרים על השפיות תוך כדי?
"צוחקים. כל הזמן. באובססיה. זה כמו תרופה. באחת הפעמים, אחרי שהיא חזרה הביתה, היא פיתחה אגורפוביה והסתגרה. נכנסה לפסיכוזות. הייתי באה לבקר אותה, וזה היה כמו להגיע לגיהינום. אני זוכרת את עצמי חוזרת יום אחד הביתה ורואה סרטים של צ'רלי צ'פלין. משהו בהומור הוא נורא חיוני".
באופן מובן, קורן חיפשה כל עזרה אפשרית. כל אדם עם חמלה בעיניים הפך לבעל ברית. "הלכתי לרופא וביקשתי: תגיד שזה לא גנטי. ואז השתררה דממה מאוד מבהילה. הוא אמר, לא מיפו את הגן של הדיכאון, אבל סטטיסטית, יש יותר מקרי דיכאון קליני במשפחות שבהן מישהו כבר סובל מהמחלה.
"אני זוכרת שהגעתי לעמותת אנוש. היה להם אז רק סניף אחד. נכנסתי לשם בבכי ואמרתי, 'אני לא יודעת מה לעשות'. זה היה אחרי ניסיון ההתאבדות הראשון שלה. היא יצאה מזה והכל היה בסדר, ואז זה חזר עוד פעם — ככה במשך 20 שנה. ישבה שם אישה שדיברה אליי מאוד בגלוי ובכנות. הסברתי לה שאמא שלי לא מוכנה שיטפלו בה ומסרבת ללכת לרופא. היא הקשיבה לי ואמרה: 'אשפוז כפוי'. זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את המושג הזה. הסתכלתי עליה והיא הסתכלה לי בעיניים ואמרה: 'זה בדיוק מה שאת מדמיינת'. יצאתי משם והבנתי שאת זה אני לא יכולה לעשות. זו הייתה הבנה נורא עמוקה, מפני שהתוצאה של ההבנה הזאת הייתה שאני אפרגן לאמא שלי את מותה אם היא תנסה להתאבד שוב. זו הבנה קשה מנשוא. דבר שהוא כמעט מנוגד לטבע האנושי".
קורן זוכרת בבירור את אחת הפעמים שבהן הגיעה לבסוף האם לאשפוז, למרות הכל. "הגעתי פעם למחלקה הפסיכיאטרית שהייתה מאושפזת בה וראיתי אותה קשורה. אני מחזיקה מעצמי בן אדם לא אלים, אבל מה שיצא ממני באותו רגע הבהיל אותי. התנפלתי על הרופא, ככה שאם מישהו היה מגיע באותו רגע למחלקה הוא היה בטוח שאני אחת הפציינטיות. פשוט איבדתי שליטה. כמעט הרבצתי לרופא. יצאו ממני קולות של חיה. צעקתי: 'אתה לא תקשור אותה. היא ניצולת שואה'. גם עכשיו, כשאני נזכרת בזה, אני מתה".
במשך יותר מ־20 שנה ליוותה קורן את אמה בהתמודדות שלה עם מחלת הנפש. "שנים היא הייתה בהכחשה, עד שבסוף הייתה מוכנה להודות במצבה. ברגע שהיא הייתה מרגישה טוב יותר, היא הייתה מפסיקה עם התרופות, וכך שוב ושוב. היחסים שלי איתה היו נטולי רוך. אף פעם לא אמרתי לה שאני אוהבת אותה. רציתי כל הזמן לעשות לה טוב, אבל היא לא כל כך נתנה. היה קשה לאהוב את אמא שלי.
"לפני שש שנים, בתוך גל של דיכאון שנמשך שנתיים, היא עברה אירוע מוחי. לקח שבוע עד שהבנתי שמשהו לא בסדר נוירולוגית. בשורה התחתונה, אמא שלי היום סיעודית לגמרי. היא לא מדברת. היא משותקת בחצי גוף. על כיסא גלגלים. ועם זאת, בשש השנים האלה היחסים שלי איתה הם הכי טובים שהיו אי פעם".
תסבירי.
"היא לא מפריעה לי לאהוב אותה יותר. באיזשהו אופן השבץ מחק לה את הדיכאון. היא מחייכת לבני אדם. אוהבת שמחבקים אותה. היא נזקקת, אבל לא כועסת. גם קודם לכן היא נזקקה, אבל לא נתנה שיעזרו לה, כי עיצבן אותה שהיא נזקקת. הדהימה אותי המהירות שבה הכעס שלי כלפיה נעלם. 50 שנים כעסתי על אמא שלי. אני ממש זוכרת את עצמי כועסת עליה כבר בגיל שלוש. זה היה כמעט הרגש היחיד שהרגשתי כלפיה: כעס ואשמה. אני לא אדם מאמין, אבל יש בסיפור עם אמא שלי אלמנט גדול מאוד של תיקון והשגחה אלוהית או קוסמית. כאילו מישהו אמר: 'בוא נציל את שתי אלה, לא ניתן להן להיפרד ככה'".
אמרת לה שאת אוהבת אותה?
"כל הזמן".
והיא מגיבה לזה?
"כן, היא בוכה. היא לא מסוגלת ממש לדבר. יוצא לה ג'יבריש. אבל כשאני מתחילה משפט, היא מסיימת אותו. אני אומרת לה: 'אני או...' — והיא אומרת: 'הבת'. אני אומרת 'או...' — והיא ממשיכה: 'תך'. אתה יודע, אמא שלי הייתה עוד דברים חוץ מהמחלה שלה. בזמנים שקדמו לדיכאון היא הייתה אישה מאוד מרשימה, שוחרת תרבות גדולה, אישה מאוד גנדרנית שאהבה מאוד לרקוד. בסך הכל היא מאוד אהבה את החיים, אבל איכשהו לא הגיעה אליהם".
בעל זה עניין זמני
קורן, 56, ג'ינג'ית מקורית, חיה בתל־אביב ונשואה לאיציק (פצ'קה) שיסגל, איש השקעות שהכירה כחיילת בנח"ל, ואם לשתי בנות. "היה לנו רומן און אנד אוף בלתי אפשרי. התחתנו רק 11 שנים אחרי שהכרנו בקיבוץ כפר עזה. הוא גדול ממני בשמונה שנים, וכשהייתי חיילת בת 19 זה היה משמעותי. הוא רצה להישאר בקיבוץ, רצה חיים שלווים, משפחה, ילדים, וזה נורא איים עליי. רציתי להיות אחת כזאת עם אלפי מאהבים. עד שהתחתנו בסוף עבר מספיק זמן בשביל להבין שהוא בחירה טובה. לא הפסדתי כלום. אבל לא רציתי אף פעם להתחתן. בחוויה שלי, בעל היה עניין זמני, מישהו שמת. כשבעלי הגיע לגיל 52, שבו אבא שלי נפטר, הייתי יושבת כל לילה שעות ומסתכלת איך הוא נושם".
כמו רוחל'ה, בת דמותה ב"על האש", היא מודה שגם היא תבין אם בנותיה יחליטו לעזוב את הארץ. "זה יצער אותי, אבל אני לא אנסה להניא אותן. משהו במדינה שלנו, במקום ללכת קדימה, כל הזמן מסתכל אחורה — מי הגיע קודם, מי הגיע אחר כך, מי התחיל ומי אשם. זה נורא מבאס. אני שייכת לפה בכל רמ"ח איבריי. אני לא יכולה לחיות במקום אחר. אני לא אחיה במקום אחר. אולי לפרק זמן. אני לא יכולה להגיד לך שאני בטוחה שבנותיי יישארו לגור פה".
בנושא מהפכת התרבות, שעליה הכריזה שרת התרבות מירי רגב, ואיתה הדיון הבלתי נמנע על קיפוח עדתי, קורן מוכנה לדבר רק באופן עקיף. "אכלתי פעם במסעדה של אוכל אשכנזי, מה שנקרא אוכל יהודי. בסוף הארוחה בעל הבית שאל אם נהנינו. אמרתי, 'כן, היה מאוד טעים, אבל הכבד הקצוץ הוא לא כמו של אמא שלי'. אז הוא ענה לי, 'עם זיכרונות אני לא יכול להתווכח'. וזה משפט נורא יפה בעיניי. ולכן עם כאבים של אנשים אני לא מתווכחת. לא כי אני מפחדת, כי אני באמת לא מתווכחת. אני שומעת. אני מכילה. ואני לא מתווכחת. אם בן אדם צועק שכואב לו, אז כואב לו. אנשים שמכים על חטא על הבושה שחשו מול הוריהם יוצאי עדות המזרח, אני נורא מכירה את ההרגשה הזאת כילדה. אתה חושב שזו הייתה יותר גאווה כשדיברו יידיש בבית או כשאמא שלי הייתה צועקת מהסיוטים שלה מהשואה? אפשר לחשוב גם ששרנו בטיולים לצופים את 'שריפה, אחים, שריפה'. זה בולשיט. גדלנו פה על שירי ארץ ישראל. הניסיון הזה להפוך את כולם לאותו דבר גרם לכל בני הדור שלי להתנכר להורים, אלה שבאו משם. לבושה לא היה גזע. התביישנו. רצינו שהם יהיו ישראלים. כולנו רצינו להיות הנכדים של בן־גוריון.
"כל אחד בא מאיזשהו מקום. לכל אחד יש את הטעם שלו. לא צריך שכולם יתחילו לאהוב עכשיו הכל. כמובן אם בן אדם באמת לא התקבל לעבודה בגלל שם משפחתו, זה דבר איום ונורא, ולדעתי יש חוק שמאפשר לו לתבוע. אבל למעוך פה דברים מסוימים כדי שדברים אחרים ייראו יותר חשובים, זאת לא דרכי".
באופן מובן, המשימה הכי חשובה מבחינתה היא להישאר נורמלית — בטח במקצוע שהוא הכל חוץ מנורמלי. "אני יודעת עד איפה אפשר ליפול", היא כמעט לוחשת לפני שאנחנו נפרדים. "אז אני לא אקבל תפקיד שאני רוצה, זה מה שירסק אותי? אתם עושים ממני צחוק? אני גאה מאוד בעובדה שאני נורמלית. זה לא מובן מאליו.
"אני חושבת שאני נותנת לדברים לחלחל בי יותר ככל שאני מתבגרת. לפני הרבה שנים עבדתי עם השחקנית חנה רוט, והיא אמרה לי: אני מפויסת עם עצמי. ואפילו שהייתי אז נורא צעירה, הבנתי מה היא אומרת. וזה כמעט המקסימום שבן אדם יכול לצפות לו".
אז התפייסת עם עצמך?
"כן, במובן הזה שאני בסדר. אני אדם בר מזל עם חיים נהדרים. אלה הקלפים שקיבלתי ועם זה אני משחקת. אפשר לתקן עוד, אבל יש דברים שאני אומרת, די, עזבו אותי באמא שלכם. די, את זה לא נתקן, גמרנו. זה מה שזה עכשיו וזה בסדר גמור". •
