לא מכל דבר צריך לעשות ספיישל (צביקה הדר)

למיטב הבנתי המושג "ספיישל" הוא מושג מטעה. וזאת למה? מהסיבה הפשוטה שהצופה התמים עשוי לחשוב שמדובר בתוכנית מיוחדת וחגיגית שנועדה לשעשע אותו כדי שלא ישקע ברוטינה הרגילה של הצפייה. מין חגון טלוויזיוני לבטטת הספה המשועממת. אך כאן הטעות, כי ספיישל טלוויזיוני נועד בעיקר למטרות יחסי ציבור. הטלוויזיה מיחצנת את עצמה. לפעמים הדבר מוצנע והארוע המדובר אכן הופך למבדר יותר ולפעמים, כמו במקרה שלפנינו, ההצנעה נתפסת כנראה כמהלך מיותר ולכן מה שמתקבל הוא פרסומת של ערוץ 2 לערוץ 2. ארז טל יארח את רפי גינת, יגאל שילון ודודו טופז ואחר כך יתארח בעצמו יחד עם הזוכים המאושרים אצל רפי רשף, בעוד טופז יספר בתוכנית שלו למי תרם את הכסף ושילון יראה בתוכנית שלו איך עבדו בעיניים על ספי ריבלין, שיתארח אצל ג. יפית על תקן חומר ניקוי מצטיין וכך הלאה, מין "פרפטואום מובילה" שלא יעצור לעולם. גם לאחר שיקפא היקום ימשיכו דמויותיהם של המנחים לראיין איש את רעהו בתוך הקוסמוס המת.

במונחי הערוץ, התוכנית של טל היא הצלחה. קלילותה הבלתי מנוצחת של הכאריזמה שלו נושאת אותו על כנפיה דרך עונות על גבי עונות של תוכניות בידור. דמיונו אינו יודע גבולות. שלא כמו שני השעשועונים המתחרים שהושאלו ישירות מהטלוויזיה האמריקאית, "הכספת" הנה תכנית מקורית שטל רקח במו מוחו היהודי. אמנם אין לכך שום ביטוי דה פאקטו - קיבוצניק משופם עם תפוז ביד לא מחליף את נערת הגלגל התורנית הנטועה לצידו, ובכל זאת - תכנית ציונית מקורית, מייד אין איזרעל. אני נזכרת איך בזמנו, באיזה קורס לקולנוע שלמדתי בבית צבי היה המורה הטוב חוזר ואומר - ילדים, תשפטו לפי הז'אנר, אין דין מערבון כדין סרט הונגרי בשחור לבן, בלי תרגום, משנת 39'. אך הפעם, גם בהתיחסות שקדנית לענייני הז'אנר, הציון הוא שבע מינוס, שלא לומר שש רבתי. כפי שאמר צביקה הדר (עוד פרסונה ממוחזרת מיקירי הערוץ), שהגיש את התוכנית יחד עם טל - "לא מכל דבר צריך לעשות ספיישל".

התוכנית עובדת על שני מישורי עונג, שניהם קשורים באותה פנומנה אנושית הנקראת הזדהות. אנחנו מזדהים עם המתמודדים האלמוניים ומתחרים יחד איתם, זועקים את התשובות לשאלות הטריוויה נטולות ההקשרים הנזרקות אל החלל ונותנים דרור לשדון של פותרי התשבצים המסתתר ככל הנראה בכל אחד מאיתנו. המישור השני הוא אינפנטילי לא פחות, והוא הפנטזיה של מה היה קורה אילו אני הייתי זוכה באותם רבעי וחצאי מיליונים הנתרמים על ידי חברות ליבוא סוכריות לריענון הנשימה ופיטריות להגברת האון הגברי. טל הוא המלך הנדיב הצועד בראש פמליתו, ומפזר את מטבעות הזהב להמון המריע. יש בזה קסם ימיביניימי - החצוצרנים מחצצרים, רעשניהם של המצורעים משקשקים בעוז. אך גם ההמון הרעב והבזוי ביותר לא סולח על שעמום.

שעתיים של טלפונים לאזרחים והטרדתם בשאלות על קו ברלב ואשתו של שייקספיר לא יכולים להשכיח אפילו את הבחירות הקרבות, שלא לדבר על בעיות אישיות ודוחקות יותר. והרי לא באנו הנה אלה כדי להנות, להנות ולהנות! לדחוק את המציאות המכוערת אל הפינות האפלות אליהן לא מגיעים האורות הזוהרים של ממלכת טל. לשיטתי - אם כבר בידור אז עד הסוף - איפה הבלונדיניות, הציצים, הדחקות, הזמרים, הגמדים, התוכים המדברים, הקוקסינלים והחולים הסופניים? מי יאכל את הופעתה החיוורת של אלילת המסך הלאומית שלנו אורנה בנאי בדמותו הסתמית למדי של חממי? למה צביקה הדר ולא מלכת היופי של המגזר הערבי? למה לא להביא את איל גולן עם האמא והגבינה? למה רבע מיליון ולא מיליון שלם - מה יש חסר כסף לאלה מהפיטריות?

אם ספיישל אז ספיישל דה לוקס. כי הרי במה שונה האדם מהבהמה - ובכן בין השאר בכך שאינו עושה את אשר לעשות עליו בצורה סתמית ואוטומטית אלה עוצר, חושב, מציין את הארוע. זוהי מטרתם של החגים ושל המועדים. התפילה, הקונטמפלציה, הברכה שלפני האוכל, פסוק התהילים עם שקיעת החמה. במובן הזה לספיישל של טל יש אפילו נופך דתי - הבאנו מלאכה לסיומה, נעצור ונחגוג. אבל בשם אלוהינו היהודי זאת חגיגה? שעתיים רגילות למדי הותירו אותי עם חצי תאוותי בידי, מתנחמת במחשבה על ספיישל אריק שרון ביום שלישי הבא ואם גם משם לא תבוא ישועה ללב הצמא לשיכחה וטמטום חושים, אני מרשה לעצמי להציע ספיישל לוהט של תחזית מזג האויר עם דובי גל כמנחה אורח לצידה של שרון וכסלר. הכינו את השלטים.