זוגיות פרויקט שימור
איך אפשר לחזור ולהתרגש ולהרגיש תשוקה כלפי משהו שהחיים שחקו והפכו למובן מאליו? איך אפשר לחזור ולראות את בן הזוג מבעד לאותו מבט מתפעם ששלחנו לעברו בתחילת היחסים? אז ככה: קודם תמציאו את עצמכם מחדש, ואז נסו לתרגל גמישות מחשבתית. נשמע פשוט, נכון? (הכתבה פורסמה לראשונה ב"זמנים מודרנים")
בסרט "הנרקוד" לאחר שסוזן סרנדון מגלה שבעלה, ריצ'רד גיר, מבלה את הערבים שלו בסטודיו לריקודים בזרועותיה של ג'ניפר לופז (וזה לא קל לאף אישה לראות את בעלה בזרועותיה של ג'ניפר לופז), היא מבכה את מות נישואיה ואומרת לבלש הפרטי ששכרה: "אנחנו מתחתנים כדי שמישהו יהיה עד לחיים שלנו, אבל מה עושים כאשר העד הזה נרדם בשמירה"?
בשנים האחרונות אני חוקרת את שאלת הזוגיות ארוכת השנים ואת הכלים שיכולים לסייע לנו לשמר את הבערה. מאות שיחות עם נשים וגברים שהנושא הזה טורד את מנוחתם, כמו גם עם מטפלים זוגיים ופסיכולוגים, גרמו לי להסכים עם הקביעה החבוטה והנכונה: מדובר במלאכה, מלאכת שימור הזוגיות, והיא אינה פשוטה. אם אצטרך לזקק את העניין לכדי מילה אחת, זו תהיה המילה "התפעמות" - ההכרה שאסור לנו להירדם בשמירה ושאסור לנו להיעשות שקופים זה לזה ושאנחנו חייבים להמשיך ולחזור ולהתפעם ולהתלהב שוב ושוב ובכל יום מחדש ממה שהוא כבר שלנו — היא, בקליפת אגוז, הבערה שתעזור לנו לשמור על אש הזוגיות לאורך זמן.
אבל איך אפשר לחזור ולהתפעם ממה שהוא כבר שלנו? איך אפשר לחזור ולהתרגש ולהרגיש תשוקה כלפי משהו שהחיים שחקו כמו מים על סלע והפכו למובן מאליו? איך אפשר לחזור ולראות את בן הזוג שהזמן הפך להולוגרמה דהויה, מבעד לאותו מבט מתפעם ששלחנו לעברו בתחילת היחסים? ושימו לב לשורש של המילה התפעמות — פעם ועוד פעם ועוד פעם, פעימה ועוד פעימה של הלב.
בספרה החשוב "אינטליגנציה ארוטית", שעוסק בשאלה "כיצד לצאת ממלכוד הזוגיות", מעלה לדיון המטפלת הזוגית אסתר פרל רצף של שאלות מהותיות על הסיבות לשחיקתם של הנישואים בעידן המודרני: "האם אפשר להשתוקק אל מה שכבר יש לנו?", "מדוע החיפוש אחר ביטחון בזוגיות שוחק את החיוניות הארוטית?", "מדוע בעוד האהבה שואפת לקרבה, התשוקה זקוקה למרחב כדי לבעור".
וכך היא כותבת: "כולנו שותפים לצורך הבסיסי בביטחון הדוחף אותנו מלכתחילה לעבר יחסי מעורבות, אבל הצורך שלנו בהרפתקה ובהתרגשות חזק באותה מידה. הרומנטיקה המודרנית מבטיחה שאפשר לספק את שתי מערכות הצרכים הללו במקום אחד. אני עדיין לא משוכנעת. היום אנחנו פונים לעבר אדם אחד שיספק לנו מה שבעבר סיפק כפר שלם: תחושה של קרקוע, של משמעות ושל המשכיות, ובה בעת אנחנו מצפים מיחסי המחויבות שלנו שיהיו רומנטיים וגם מספקים רגשית ומינית. אנחנו רוצים גם להתכרבל וגם להשתולל והכל עם אותו אדם. האם פלא שיחסים כה רבים קורסים תחת עומס המעמסה?" (אינטליגנציה ארוטית, הוצאת "כנרת" עמוד 14).
מהתאהבות לאהבה
ד"ר אורלי בלומברג-מזרחי, מומחית באבחון זוגיות, מבקשת להפריד בין תקופת ההתאהבות הקצרה לבין תקופת האהבה, שהיא רוב החיים הזוגיים המשותפים, ומסבירה שההתפעמות מבן הזוג נולדת רק מתוך הערכה עמוקה כלפיו. אבל לדבריה, לפני שאנחנו בודקים איך לשמור על הנישואים לאורך זמן, עלינו לשאול את עצמנו בשביל מה אנחנו מתחתנים.
כדי שיהיה לנו שותף לדרך?
"המילה שותף היא נהדרת, אבל מה שמבלבל אותנו זו תקופת ההתאהבות, כי בתקופת ההתאהבות בן הזוג שלנו לא היה השותף, אלא היה המחולל והמשמעות של החיים. הוא היה המקור להתרגשות, להתלהבות, הוא היה החיים עצמם. היית קמה בבוקר וחושבת עליו, מה תלבשי לכבודו, מתי תראי אותו. אבל באיזשהו שלב הוא הופך מהמקור של הדברים לשותף לדרך, ואת השינוי הזה אנחנו לפעמים מפספסים ולכן מתאכזבים. צריך לזכור שלהתאהבות ולאהבה, כלומר לנישואים, יש שתי מטרות שונות ולכן הן גם עושות שימוש בכלים שונים".
מהי מטרת הנישואים?
"הנישואים, האהבה לאורך זמן, מטרתם לדחוף אותנו קדימה כדי להשיג את המטרות שלנו. בשביל זה אנחנו מתחתנים ולכן אנחנו צריכים שותף, עם כל המשמעות של אמון והערכה ותמיכה ועזרה ועידוד ומישהו שיתבונן בנו וישקף לנו את עצמנו. בשלב בניית המשפחה, שהוא שלב הישרדותי, שני בני הזוג שותפים במשימת הדחיפה המשותפת קדימה, כדי להשיג בית וילדים ופרנסה, אבל בהמשך, כשהילדים קצת גדלים, החיים מתייצבים, ויש לנו פתאום יותר זמן פנוי לעצמנו, ובהנחה שהזוגיות היא טובה, אנחנו חייבים לקפוץ מדרגה נוספת כדי לא להיתקע, כדי להמשיך ולהתפתח, כל אחד בפני עצמו ושנינו יחד בתוך הזוגיות. אחרת נגיע למצב שבו כבר אין לנו אתגרים כי הילדים גדלו, כי הקריירה יציבה, ואם אין אתגרים גם אין ריגושים. ואז אני מסתכלת על בן הזוג שלי והוא נראה לי משעמם, לא מלהיב, לא מרגש כפי שהיה".
"בן הזוג הוא השותף, הוא לא המקור לדברים ולא מחולל הדברים. אז מי צריך להיות המקור והמחולל? אנחנו. כאן אנחנו מתחברים לעניין של להמציא את עצמנו מחדש, גם ככלי חשוב לשמירה על הזוגיות. כדי לשמור על הזוגיות עלינו להציב לעצמנו מטרות שיאתגרו אותנו מבחינה אישית, שיגרמו לנו לקום בבוקר עם תשוקה לעצמנו, לעשייה שלנו, בלי קשר לבן הזוג. הוא כאן, הוא התומך, הוא העוגן, אבל אני הספינה של החיים שלי, אני מקיימת את משימת החיים שלי. אבל כשאין לנו את משימות החיים הללו שנובעות מתוכנו, אנחנו משתעממים וזה הדבר שהכי פוגע בזוגיות ושבגללו אנחנו מתחילים להסתכל ימינה ושמאלה".
אז העצה שלך לשמירת הנישואים היא לחדש את עצמנו?
"כן, ובאופן הדדי, כדי שנחזור ונהיה נוצצים האחד בעיני השני. והכוונה היא לחדש את עצמך במובן של להציב לעצמך אתגר או משימה שאת הולכת להתגבר עליה. לא סתם התחדשות חיצונית, מלאכותית, של לעשות סיליקון או לנסוע לחו"ל, או לעבור בית".
ומה עם סקס בשלוש בבוקר על חוף הים? זה לא מחדש את הזוגיות?
"זה ממש לא מחדש את הזוגיות כי זה מלאכותי. זה יכול רק להכניס לך חול לתחתונים. תשוקה מינית לא מתעוררת משינוי של הלוקיישן, אלא רק מדבר אחד — מהערכה לבן הזוג, מכך שאת רואה אותו בהתמודדויות חדשות, משיג אתגרים חדשים, וכאשר ההערכה שלך כלפיו עולה, גם התשוקה המינית נולדת מחדש".
רעיונות דומים אפשר לשמוע גם מאמתי מגד, מטפל ומדריך מוסמך בטיפול זוגי ומשפחתי, שעובד יחד עם רעייתו שולי, יועצת זוגית ומשפחתית ועובדת סוציאלית. "רוצים לשמור על הנישואים שלכם לאורך זמן? תשמרו קודם כל על האני שלכם", הוא אומר. רק כאשר כל אחד מבני הזוג נותר נאמן לעצמו בתוך הקשר, לא מוותר על האני שלו, על הרצונות שלו ועל המאוויים שלו, הנישואים מחזיקים מעמד לאורך זמן.
"רק כך אפשר להבטיח שבני הזוג לא ייעשו שקופים זה לזה לאורך השנים", קובע מגד. "נכון, הם יריבו ויתווכחו יותר, אבל אני מבטיח להם שהם גם יזדיינו יותר. כי אין דבר יותר מוריד תשוקה מאשר מישהו שלא נאמן לעצמו ולא עומד על הדברים שחשובים לו. אני תמיד אומר למטופלים ש'אם לא תעמוד על שלך, שלך לא יעמוד', כי כשאתה לא עומד על שלך אתה לא מחובר למיניות שלך וכאשר אנחנו כן עומדים על שלנו ונאמנים לעצמנו ולרצונות שלנו, בן הזוג שלנו משתוקק אלינו".
קונפליקטים הם דבר טבעי בזוגיות ארוכת שנים, כי אם בתקופת ההתאהבות קל לנו לוותר על הרצונות כדי להתאים אחד לשני, עם הזמן אנחנו פחות מסכימים לוותר על הרצונות שלנו. "ומי שיחניק את הרצונות הללו כדי לרצות את בני הזוג, יהרוג את הזוגיות שלו, כי איך אפשר להתלהב ממישהו שוויתר על עצמו? אבל כאשר אנחנו רואים מולנו בן זוג שהוא נוכח, בן זוג שיודע מי הוא, הדבר יוצק חיות לתוך הקשר".
אז הפתרון הוא נאמנות רק לעצמי בתוך הקשר? נראה לי מתכון לאסון.
"הפתרון הוא לא לפחד מקונפליקטים ולא לפחד מלהיות לרגע לבד בתוך הזוגיות, כיוון שעמדתי על שלי בן הזוג אולי כועס עכשיו, אבל זה יעבור".
לפי מגד, הקונפליקטים שאנחנו מתמודדים איתם במהלך הנישואים סובבים סביב שלושה-ארבעה נושאים מרכזיים: ילדים - בעיקר עוד היריון או לא עוד היריון, כסף, משפחה מורחבת ומיניות. "גם בסקס ובאינטימיות, אחד הדברים שקורים זה שאנשים מפסיקים לבטא את עצמם בתוך הזוגיות ומחניקים את הרצונות האמיתיים שלהם", הוא אומר. "בהתחלה הרי הכל נהדר, אבל עם הזמן לכל אחד יש את הרצונות שלו והאינדיבידואל שלו. ואם הגבר בא פעם אחת ואומר לאשתו, 'בואי ננסה משהו קינקי' והיא אומרת לו, 'השתגעת? זה סוטה'! הוא הרי לא ינסה יותר. הוא יוותר".
"ואם היא אומרת לו, 'אני רוצה שנלחש אחד לשני באוזניים, זה מחרמן אותי' והוא יגיד לה, 'אויש, את והשטויות שלך', היא לא תבקש את זה יותר. אם בכל פעם שמישהו מציע משהו הוא יקבל סירוב, יישארו להם שתי תנוחות שעובדות והסקס ילך וייעשה משעמם. אבל אם כל אחד מבני הזוג יעז להביא את עצמו למיטה במלואו, את כל האגרסיות ואת הכמיהות שלו, בלי להתבייש, הם רק ירוויחו מכך".
הריקוד הזוגי
ענת בירן-פרוסט היא מטפלת בפסיכודרמה ומחנכת למיניות, שמדריכה קבוצות של צעירים שנמצאים בדרך לזוגיות. "לזוגות של היום אין סיכוי לאמץ מודל אחד ברור של זוגיות, כל זוג צריך להמציא לבד את מודל הזוגיות של עצמו בלי שיהיו כללים להישען עליהם", היא אומרת. "ציפיות, לעומת זאת, יש המון, וכיוון שהן לא תמיד מתמלאות, הזוגיות המודרנית פשוט קורסת תחת הנטל והקושי מתעצם כאשר מגיע הילד הראשון. עד הולדת הילד הראשון בני הזוג רואים את עצמם שוויוניים וגם די מתנהגים כך, אבל ברגע שמגיע הילד הראשון ההבדלים המגדריים צפים אל פני השטח בדיוק בנקודה שבה גם המשאבים של זמן כסף ואנרגיה מידלדלים, ואז התסכול והריבים והאכזבות והכעס עושים את שלהם".
"לכן, פעמים רבות, אנחנו רואים זוגות ששורדים את הילד הראשון, מתישהו יביאו את השני ואז זהו, הזוגיות מתפרקת. יש מקרים אחרים של זוגות שממשיכים עם האינרציה של החיים, מתמודדים עם גיל ההתבגרות של הילדים ואז בשלב הקן המתרוקן הם נשארים בתוך מסגרת ריקה מתוכן ונקלעים למשבר. פתאום הם מרגישים שהם לא מכירים האחד את השני, השפה המשותפת מדוממת מנועים ובאותה הנשימה גם התשוקה מתפוגגת, המשיכה דועכת".
מות התשוקה, אומרת בירן-פרוסט, יכול לנבוע מסיבות רבות, שהמובילה בהן היא שאנחנו לא מסתכלים על הצד השני בעיניים של זרים, אלא בעיניים קרובות מדי, של חברים. זוכרים את הצורך בהתפעמות? אז לצד הצורך בהתפעמות מחודשת מהמוכר והידוע, אנחנו צריכים גם לדאוג שהמיניות תהיה טובה, ואת זה עושים בעזרת התחדשות בתוך המיטה, וגם על ידי כך שמתקיים בחיינו איזון שמאפשר לנו להתמסר למיניות שלנו.
זוגות שלא מעזים לשבור את הקיבעון המיני מוצאים את עצמם בשיממון מיני, ולצד ההתחדשות הם צריכים גם אורח חיים שבו הצרכים הבסיסיים מסופקים, כמו מצב כלכלי יציב, מצב בריאותי יציב, כדי שאפשר יהיה להתמסר למיניות, ובתוך המיניות הזו לחולל את מה שבירן-פרוסט מגדירה "הריקוד הזוגי", ולהשתדל שכל הזמן יהיו צעדים של קרבה וריחוק.
אם אנחנו קרובים מדי ואין בינינו שום ריחוק ושום מסתורין, אין שום דבר שיאתגר אותנו, ואם מאוד התרחקנו אין שום דבר שידביק אותנו. "צריך לזכור שמיניות היא התכווצות והתרחבות שמתרחשת בתוך המרחב הזוגי", היא אומרת.
"אני קוראת לזה 'הקופסה הזוגית' שכל הזמן עומדת בלחץ מאוד גדול, כי מול המונוגמיה הקלאסית שכבר אינה ברורה מאליה, יש צורות אחרות של קשר כמו חילופי זוגות או ריבוי אהבות (פוליאמוריה), שמעוררות תסכול גדול מאוד אצל מי שנמצאים בתוך זוגיות ארוכת טווח ועומדים בפני הפיתויים והסקרנות. מצד שני, אם יש לנו כזוג גמישות מחשבתית שמאפשרת לנו למתוח את דפנות הקופסה בלי לפרק אותה, להגמיש את הזוגיות ועדיין להחזיק אותה בלי ליפול לבגידה — זה יכול להציל אותנו מפירוק הקשר".
עוד דבר הוא להוציא ל'מיקור חוץ' חלק מהצרכים שלנו, ולהבין שהזוגיות לא יכולה לענות על כולם. בשביל זה יש אמהות, אחיות, חברות טובות, חברים טובים. "אבל", אומרת בירן-פרוסט, "צריך לזכור שהגמישות המחשבתית הזו נדירה ומסובכת, ודורשת ביטחון עצמי גבוה גם בעצמך וגם בקשר".
הכתבה פורסמה היום במוסף "זמנים מודרנים", ידיעות אחרונות.
לפנייה לכתב/ת 
