כמו חיה: ביקורת על הספר "רעב"

"מוזרה", מכנה המסון את העיר, זו שהיום נקראת אוסלו. וזה מוזר, כי מי שמוזר כאן הוא הגיבור, וגם הסופר. ו"מוזר", בשביל סופר לפחות, אינו שם תואר שלילי. 'רעב' כמו ממחיש את טענתו של מבקר הספרות האמריקאי הרולד בלום, על כך שהיצירות הקאנוניות אינן מבטאות את העמדה הרווחת במעמדות השולטים ואת האינטרסים שלהם לאורך ההיסטוריה (כפי שנטען תדיר בידי מבקרי הקאנון), אלא דווקא מבטאות עמדות אקסצנטריות, שבכוחן הספרותי הרב כמו הכריחו את המסורת התרבותית לפנות להן מקום.

רעב

המספר חסר השם הוא צעיר שחי באוסלו בעוני נורא. הוא ניסה את מזלו בהשגת משרות שונות, אבל לא הצליח. "תמיד היה מכשול כזה או אחר". לעבודה ככבאי נפסל בגלל משקפיו. לעבודה כמנהל חשבונות "הגעתי מאוחר מדי; וחוץ מזה לא יכולתי להביא ערבות של חמישים כתרים". במקום כתב בקשה לעבודה בבית מסחר הוא שלח בטעות מכתב ובו שירבט את המספר 1848 כמה וכמה פעמים. אבל חלומו האמיתי הוא להיות הוגה וסופר. הוא מחזר אחר מערכות העיתונים ומדי פעם מצליח להרוויח כמה כתרים למחייתו. לרוב לא.

הרומן הזה מוזר באופן עמוק, קודם כל כי למרות שעוניו של המספר נורא ואיום, והרעב אכן רעב, לא לגמרי ברור אם אין לו אחריות מסוימת על מנת גורלו. כלומר, אם אין כאן שילוב של מצוקה אובייקטיבית וגורמים סובייקטיביים: יהירותו של הגיבור, המזוכיזם שלו, רצון להעמיד את עצמו במבחן, ואולי מערכת יחסים מוזרה ביותר עם אלוהים, שהמספר אינו מאמין בו ("האם אצבע אלוהים הצביעה עליי? אבל למה דווקא עליי? למה לא על מישהו באמריקה הדרומית, למשל?") כך יוצא שהרומן הזה - שנכתב בשעת השיא של עליית הסוציאליזם האירופי, שנולד כדי לפטור את המצוקה הקשה של הפרולטריון ביבשת - אינו מסגיר שום מסר פוליטי. אין כאן מחאה חברתית. הא־פוליטיות הזו נובעת גם מאופיו החצי־מופשט של הטקסט. נכון, הסיפור מתרחש בנורווגיה, במאה ה־19, אבל לגיבור אין רקע משפחתי וחברתי. הוא "אדם" (בהחלט לא "כל אדם", כפי שיתברר מיד), נפש יחידה, הנזרק למציאות מסוימת ונאלץ להתמודד איתה.

מוזרותו של הגיבור מתבטאת גם ביחסו הקפריזי לבריות. הוא משקר ללא צורך, מפלרטט עם נערה ומפחיד אותה ללא סיבה ברורה ועוד. יש בהתנהלותו משהו אנטי־סוציאלי. לא רק החברה מקיאה אותו מקרבה, גם הוא הודף אותה. ובכל זאת, זה גם לא בדיוק טקסט אקזיסטנציאליסטי. כי למוזרות נוסף עוד מאפיין: האופי הכמו־משחקי של הטקסט. התחושה היא שחלקי הספר בנויים כפרקים במעין משחק, שבו מוטל הגיבור לזירה ומנסה להציל את עצמו - למצוא מקור פרנסה, להשיג מזון. המתח שנוצר כאן הוא מתח משחקי: כיצד ייחלץ הפעם הגיבור מהרעב המצמית? פעם אחת מתקבל מאמר שלו לפרסום, פעם הוא מוצא מקום לינה בבית הכלא וכו'. האופי הכמו־משחקי המעוות הזה מונע מהרומן להיות יצירה אקזיסטנציאליסטית חמורת סבר רגילה.

אני מודה שמעט התאכזבתי מהקריאה ב'רעב', שנמצא כבר שנים ארוכות מדי ברשימת הספרים שטרם קראתי ושבושה וחרפה למבקר שטרם קראם. אבל אולי בציפייה שנבנתה כך במשך שנים קשה לעמוד. כך או כך, זהו בהחלט רומן מרשים, שמציג לא בדיוק שיר הלל, אבל חדווה עקומה וקודרת של נפש היחיד המוגפת בפני הזולת, המואפלת אף מפני עצמה.

ויש כאן אינטנסיביות בלתי רגילה. כמו למשל בקטע הזה, שבו הגיבור הרעב מבקש באחד משיטוטיו הנואשים עצם מקצָב, כביכול בשביל כלבו, ואז מתנחם בה: "התחלתי לכרסם את העצם. לא היה לה שום טעם; ריח חריף של דם עלה ממנה. והייתי מוכרח להקיא ממש מיד. ניסיתי שוב; אם רק אצליח להשאיר אותה בבטן, ודאי תשפיע לטובה; היה עליי להשתדל שהבשר יישאר שם למטה. אבל הקאתי שוב... וכאשר עולים בתוהו כל מאמציי, אני משליך את העצם אל השער, מלא שנאה עזה, שטוף חֵמה, צועק ומאיים נוראות כלפי השמיים, צווח בפראות את שמו של אלוהים בקול צרוד ומעקם את אצבעותיי כטופרי חיה... אני אומר לך, אתה, אל הבעל הקדוש שבשמיים, אתה אינך קיים, אבל אילו היית קיים, הייתי מקלל אותך שהשמיים שלך ירעדו מאש הגיהינום".

האדם מנסה להיות חיה, כלב, ומשנכשל בכך הוא פונה - וב"טופרי חיה" דווקא! - במקום למטה - למעלה, לאלוהים - שבו הוא אינו מאמין! - ורק על מנת להיחלץ ממצבו הבלתי אפשרי של האדם, פונה ומקלל.

הכתבה התפרסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות".