שתף קטע נבחר

אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    נערים מאחורי הסורגים: "מנסה לנתק את הרגש כי אחרת אני נחנק מבפנים"
    מאחורי שש דלתות ברזל כלואים 139 נערים בבית הכלא היחיד בארץ לילדים. סדר היום הנוקשה מתחיל ב-6:00 בבוקר ומסתיים בכיבוי אורות ב-23:00. העתיד עגום: כשלושה מתוך ארבעה אסירים ישובו לפה אחרי שישתחררו. אסיר בן 16: "רוצה לצאת מכאן ולחיות כמו ילד רגיל, בלי בלגנים"

      

    מגיעים מבתים הרוסים: סיור בכלא הנערים    (צילום: עידו ארז)

    מגיעים מבתים הרוסים: סיור בכלא הנערים    (צילום: עידו ארז)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    "גדלתי באזור ירושלים, מגיל עשר אני לא לומד. היו לי קוצים ובסביבה שלי כולם נושרים. ההורים שלי התגרשו כשהייתי קטן ובבית היה בלגן. אלימות. כסף לא היה שם. מגיל 13 הייתי עושה סמים. עישונים, אחר כך 'נייס גאי', טריפים וכל מה שהיה. עשיתי טעויות, קומבינות, גניבות. הגעתי למוסדות, מעונות נעולים - הייתי בורח וכל שני וחמישי חקירות במשטרה. הייתי ילד היפראקטיבי, רגיל לעשות דברים, אבל כאן בכלא כל היום אני רואה דלת נפתחת או דלת נסגרת, ישן וקם, אין חופשה ולא חופש גדול, חושב על זה שאני לא רואה את העולם - בעיקר חסר לי החופש, אז אני מנסה לנתק את הרגש כי אחרת אני נחנק מבפנים ולא יכול לנשום". א', בן 16, כלוא זה כחצי שנה בכלא "אופק" לקטינים וממתין לגזר דינו בחמישה אישומים.

     

    כדי להיכנס לכלא "אופק" שבשרון צריך לעבור שש דלתות ברזל כבדות. הדרך, התאים הקטנים, אסירים שמובלים ממקום למקום אזוקים בידיהם וברגליהם ותחושת המחנק - הכול כאן נראה ומרגיש דומה מאוד לכלא רגיל - בהבדל אחד: "אופק" הוא הכלא היחיד בישראל שמאכלס קטינים בני 18-14 - מילה מכובסת לבני נוער וילדים של ממש, אם תרצו.

     

    ברוכים הבאים לכלא "אופק", ביתם של נערים שהורשעו במרבית סוגי העבירות, מגניבות דרך עבירות מין ועד לרצח. לכאן הם מגיעים אחרי שבדרך כלל עברו כבר בכל המסגרות האחרות שאליהן שולחת המדינה ילדים ובני נוער בסיכון או כאלו שפשעו.

     (צילום: עידו ארז) (צילום: עידו ארז)
    (צילום: עידו ארז)
     

    כך נראה התא מבפנים (צילום: עידו ארז) (צילום: עידו ארז)
    כך נראה התא מבפנים(צילום: עידו ארז)

    הכלא קיים מ-2004 ומאכלס כעת 139 נערים בארבעה אגפים. תקן הכליאה האפשרי הוא 246. גיל האסירים הממוצע כאן הוא 16 וחצי. 32 מהם מתחת לגיל 16. ארבעה מהנערים מרצים עונשי מאסר בגין עבירות רצח או הריגה, תשעה בגין עבירות מין, אבל מרביתם (כ-90) כלואים בעוון עבירות אלימות ורכוש. רובם יחזרו אליו אחרי השחרור.

       

    ירידה במספר התיקים, עלייה בחומרת הפשיעה

    באחרונה התאפשרה לנו הצצה נדירה אל תוככי הכלא במסגרת ביקור שערכה במקום הוועדה לזכויות הילד של הכנסת. יו"ר הוועדה ח"כ ד"ר יפעת ביטון שאשא (כולנו) ביקשה מאנשי הסגל להיעזר בה על מנת לקדם שיפור בתנאים ופתרונות שיקום לבני הנוער. "הם חוזרים לכאן אחרי שבוע, ולפעמים אחרי יומיים או כמה שעות", סיפר לה ולמבקרים האחרים רב כלאי ואדים גולדשטיין, סגן מפקד הכלא.

     

    קוראים לזה "רצידבזם", ובמילים פשוטות: 75 אחוז מהנערים הכלואים יחזרו לכלא תוך חמש שנים מרגע שחרורם. לשם השוואה, בקרב הבוגרים שיעור החוזרים לכלא הוא 42%. לא מדובר רק בכישלון מהדהד של מאמצי השיקום לאחר שחרורם של הנערים, אלא גם בנזק כלכלי לא מבוטל. על פי מחקר של אוניברסיטת בן גוריון, עלות כל נער לשנה נאמדת ב-150 אלף שקל (לעומת 100 אלף לבגיר), כל מיגור של פשע חוסך למדינה עשרה שקלים על כל שקל שהושקע, וכל נער שהפך לעבריין גורם נזק ממוצע של כ-620 אלף שקל. נתוני עמותת "ידידים" אמנם מצביעים על ירידה בכמות התיקים שנפתחו (25 אלף בשנת 2014 לעומת 30 אלף ב-2010) אך על עלייה ברמת הפשיעה החמורה שכוללת רצח ותקיפה.

     

     (צילום: עידו ארז) (צילום: עידו ארז)
    (צילום: עידו ארז)

     רק שליש מהנערים משתחררים בשחרור מוקדם לאחר קיצור שליש מתקופת המאסר שנגזרה עליהם, ולאלו תוצמד תכנית פיקוח ושיקום מטעם המדינה. הסיבות לכך מגוונות: מאסרים קצרים אחרי תקופות מעצר ארוכות יחסית שמייתרים את קיצור השליש, וחוסר רצון של הנערים להשתלב בתוכניות שיקום שמותנות בפיקוח הדוק ואינן מוגבלות בזמן.

     

    נערים אלו יחזרו לרחובות ולסכנות, וגם לכלא. "מי שאינו מפוקח חוזר למשפחות, שבדרך כלל אינן מתפקדות. לשירותי רווחה עם מעט מדי עובדים סוציאליים ויותר מדי תיקים יש מעט מדי פתרונות", מבהירה רב כלאי אביטל וייץ, ראש תחום טיפול ושיקום בכלא. "אנחנו מבצעים כאן עבודת שיקום אבל השאלה לאן הם חוזרים לאחר מכן. אם זה לסמים ולשכונה וללא ליווי אז אין להם הרבה סיכוי".

    בתוך כלא אופק (צילום: עידו ארז) (צילום: עידו ארז)
    בתוך כלא אופק(צילום: עידו ארז)
     

    רב-כלאי אביטל וייץ. "מעט מדי פתרונות" (צילום: עידו ארז) (צילום: עידו ארז)
    רב-כלאי אביטל וייץ. "מעט מדי פתרונות"(צילום: עידו ארז)
     

    עו"ד נטע פת מהסנגוריה הציבורית, שעורכי דין מטעמה מייצגים רבים מאותם נערים, אומרת כי נוצר מעגל אבסורדי שלא מותיר לנערים כמעט סיכוי להשתקם. "אין גוף שמקבל אחריות על נער כזה שיצא ללא קיצור וללא תוכנית שיקומית", היא אומרת. "אלה נערים שהיו בחסות המדינה במשך שנים, אבל ברגע שהם נכנסים לכלא יש התנערות מהם. אחרי השחרור הם מקבלים כמה שקלים לאוטובוס וזהו. הם ברשות עצמם, ללא שום עוגן. אין מסגרת ללמוד, אין מי שידאג להם ואיפה לגור, הם משוטטים ברחובות עד שבסוף המפלט הוא חוזר לכלא, שם הייתה להם לפחות קורת גג".

     

    שיקום שלא ממש קיים

    במהלך הסיור מגלים אנשי שב"ס כי המסגרת היחידה בתנאי פנימייה שהפעילה המדינה כדי לקלוט את הנערים לאחר שחרורם נסגרה לפני יותר משנה. הסיבה, לדברי הסנגוריה הציבורית, היא חוסר היכולת למלא את מכסת הנערים במסגרת זו, כך שתקציבה הופנה לטובת שיקום בקהילה - שהוא יעיל יותר.

     

    לדברי כמה גורמים במערכת אכיפת החוק, האפשרויות לשיקום בחוץ מוגבלות יותר מאז סגירת המסגרת הסגורה בגלל מחסור במסגרות והעדר מקום במסגרות הקיימות. "הנערים לא רוצים, על פי רוב, לחזור למעונות נעולים או חצי נעולים של חסות הנוער (מסגרות מופרטות שמפעיל משרד הרווחה) שאותם הם כבר מכירים ודורשים תקופות שהייה ארוכות. לעתים, אותן מסגרות גם לא מעוניינות לקלוט את הנערים שכבר עברו דרכן", מוסיף הגורם.

     

    החודש התייחס לנושא שופט בית המשפט העליון יצחק עמית, וזאת במסגרת ערעור של קטין על החלטת בית המשפט המחוזי להימנע משחרורו המוקדם כפי שדרשה המדינה. "כאשר קיימת תוכנית שיקום מובנית, יש בכך כדי לצמצם את אחוז הרצידבזם בחמישים אחוז", כתב עמית. "קיים אבסורד מסוים במערך השיקום. בעוד אסיר בוגר נהנה מתוכנית שיקום הכוללת תמיכה ופיקוח, כאשר הנער משתחרר מכלאו בתום התקופה, 'סל השירותים' שניתן לו מצומצם בהרבה. הוא לא נתון להשגחה של שירות המבחן, והרשות לשיקום האסיר נותנת לו מענה חלקי בלבד, ומשרד הרווחה לא נותן מענה לדבר. אסירים שנזרקים לרחוב, פשוטו כמשמעו, מהווים תעודת עניות לחברה הישראלית".

     

    עו"ד פת אומרת כי "צריך לתמרץ את הקטינים כדי שישתתפו בתוכניות השיקום הקיימות בקהילה. בשונה מאסירים בוגרים הם לא מקבלים כל חופשות בזמן המאסר ושואפים לחזור הביתה לאחר שהמדינה אכזבה אותם. הרשות לשיקום האסיר עושה מאמצים אדירים, אך הם פועלים בכוח אדם ותקציב מצומצמים. לעתים יש גם התנגדות של המדינה לשחרור מוקדם, כמו בתיק שבו פסק השופט עמית".

     

    ח"כ שאשא ביטון מאמינה כי חלק מהבעיה נעוץ בעובדה כי תוכניות הפיקוח הן וולונטריות. "צריך לחשוב על מסגרות חובה ועל שינוי חקיקתי, שיאפשר לקטינים שישתלבו במסגרות שיקום להשתחרר לאחר ריצוי מחצית מתקופת המאסר", הציעה.

      

    אך זה לא כל הסיפור. בעיה נוספת היא שגם התוכניות למפוקחים אינן יעילות מספיק. לפי נתוני הרשות לשיקום האסיר, תוכנית השיקום יעילה רק בכ-50 אחוז מהמקרים. "בעיה אחרת היא שאין מספיק תוכניות ולכן לא מספיק אנשים משתחררים לפיקוח. אם לקטין יש מסוכנות יותר גבוהה וצריך תוכנית ספציפית, אז לעתים אין מענה", אומרת עו"ד מהסנגוריה הציבורית. 

       

    בידוד, כבילה למיטה ו-23 שעות בתא 

    במהלך הביקור אי-אפשר היה שלא להתרשם ממאמצי אנשי הסגל, המסורים וחדורי תחושת השליחות של שירות בתי הסוהר, להילחם על כל נער ונער. עם זאת, דו"ח של הסנגוריה הציבורית שפורסם בשנת 2014 כלל דיווחים על התנהלות חריגה בנוגע לשימוש מופרז ובלתי מידתי באמצעי הריסון החמור ביותר הקיים בבתי הסוהר - כבילה למיטה בארבע גפיים. בחלק מהמקרים היה זה ליותר משמונה שעות. בנוגע לקשירות למיטה מציינים בסנגוריה כי יש שיפור משמעותי אך לא היעלמות של התופעה.

     

    לפי ממצא חמור אף יותר, נמצאו בביקור הסנגוריה שמונה כלואים באגף ההפרדה וכן כלואים רבים נוספים באגפים אחרים ששהו 23 שעות ביממה בתא שלהם. בנוסף, טוענים בסנגוריה כי קטינים רבים ב"אופק" מוצאים עצמם בבידוד כאמצעי ענישה, בשלב כזה או אחר של מאסרם, לתקופה של בין יום לחמישה ימים כל פעם. כל זה קורה בזמן שבעולם המערבי המגמה היא ביטול הליך הבידוד כאמצעי ענישה לקטינים, בשל הנזקים הנפשיים העצומים שהחזקת קטין מבודד בתא מייצרים.  

     

    עם החלפת מפקד הכלא בשנה האחרונה חל שיפור משמעותי בתנאי הכליאה באופק. לדעת כל הגורמים, שיפור זה כלל גם את הדחתם של כמה אנשי סגל שהתנהגו באופן בלתי הולם כלפי אסירים. עם זאת, לדברי הסנגוריה הציבורית המצב בכלא טעון עוד שיפור. לעמדת הסנגוריה, ישנה אמנם מגמה לשלב את מרבית הקטינים בשעות החינוך והפנאי בכלא, אך עדיין ישנם מעטים המוחזקים 23 שעות ביממה בתאם, מלבד שעת טיול אחת.

     

    בשב"ס דוחים את הטענות הללו בתוקף. שם מציינים כי אין אסירים באגפי ההפרדה שאינם יוצאים מתאיהם. "הכבילות הצטמצמו מאוד והן אמצעי ריסון ולא ענישה, שבו נעשה שימוש עד שעתיים בלבד", אמר סגן מפקד הכלא גולדשטיין. גורמים בשב"ס דחו גם את הטענות לנעילת יתר בתאים, וציינו כי כל האסירים מחויבים בשילוב במערכת החינוך שמפעיל הכלא.

     

    ח"כ יפעת שאש-ביטון. תעלה את הנושא במושב הבא של הכנסת (צילום: עידו ארז) (צילום: עידו ארז)
    ח"כ יפעת שאש-ביטון. תעלה את הנושא במושב הבא של הכנסת(צילום: עידו ארז)
     

    גם האסירים הביטחוניים היהודים (אסירים ערבים קטינים כלואים באגפים מיוחדים בבתי הכלא של הבוגרים) הכלואים בקומה נפרדת משולבים במערכת החינוך של הכלא. "זו תופעה חדשה יחסית ואנחנו צופים בעלייה שלה - דפוס העבריינות שלהם רגיל, לא שונה בהרבה מזה של האסירים האחרים", מדווח סגן המפקד גולדשטיין. "כרגע יש לנו שלושה אסירים ביטחוניים ואנחנו אומרים לקבל נוספים. היו כאן אסירים שהיו מעורבים באירוע בדומא, ברצח אבו חדיר ובאירועים אחרים". 

     

    בצד האתגר הזה מתמודדים אנשי הסגל והנערים עם שגרה אלימה יחסית. זו כוללת קטטות, הכנת דוקרנים, סחיטת חלשים ותקיפות מיניות. "כל דבר, אפילו מבט, יכול להתחיל משהו", אומרת וייץ. "יש כאן חוסר גבולות בסיסי של נערים שמגיעים עם חוסר משמעת והעדר סמכות. זה גורם להתחצפות, דיבור אלים ואגרסיבי והתנהגות אלימה שמשתנה, אך לא מדובר בעניין יום-יומי בהכרח. אנחנו נתקלים בהצתות של מזרנים, באלתור של דוקרנים ובהיווצרות של מעמדות. תקיפות מיניות הן חריגות אבל קורות. אנחנו כל הזמן עסוקים בסיכול של אירועים".

     

    הרוב בני מיעוטים, יוצאי אתיופיה בולטים

    מערכת החינוך בכלא היא מהפרויקטים שנועדו לפירוק המתח הזה. כשהגענו לחלק הזה של הסיור נתגלה לעינינו מראה סוריאליסטי: מסדרון ארוך וכיתות משני צדדיו שהיה דומה למסדרון של כל בית ספר רגיל, אלא שבמקרה הזה ניצבו במסדרון כמה סוהרים. בכל כמה דקות המורה, עובדת מטעם משרד החינוך, הוציאה נער אחר שהפריע כנראה למהלך התקין של השיעור והוא נלקח על ידי הסוהרים.

     

    "העונשים כאן הדרגתיים, יש פסק זמן, חדר רגיעה, או סגירה בתא", הסבירה רב כלאי מירב כהן גבאי, ראש תחום החינוך ב"אופק". לדבריה, אחד האתגרים הוא חוסר המוטיבציה ללמוד. "אנחנו משקיעים מאמצים גדולים כדי להתגבר על המכשול הזה ומצליחים להגיע להשלמה של עשר שנות לימוד עם 250 בחינות שאנחנו עורכים בשנה. אחד העקרונות המשמעותיים שעליהם אנחנו עובדים הוא הצבת גבולות. אנחנו מנסים לדמות להם מציאות נורמטיבית".

    רב כלאי מירב כהן. "העונשים הדרגתיים" (צילום: עידו ארז) (צילום: עידו ארז)
    רב כלאי מירב כהן. "העונשים הדרגתיים"(צילום: עידו ארז)

    כיתת לימוד. השקעה מרובה המערכת החינוך בכלא (צילום: עידו ארז) (צילום: עידו ארז)
    כיתת לימוד. השקעה מרובה המערכת החינוך בכלא(צילום: עידו ארז)

    לכאורה בית ספר רגיל, רק עם סוהרים (צילום: עידו ארז) (צילום: עידו ארז)
    לכאורה בית ספר רגיל, רק עם סוהרים(צילום: עידו ארז)

    כשנכנסנו לאחת הכיתות הופתענו לגלות ששמונה מתוך 12 הילדים שלמדו בה היו ממוצא אתיופי. בזמן אחר ובמקום אחר הם היו יכולים להיראות כילדים רגילים בבית ספר שלומדים כימיה או ספרות, אבל לילדים האלה חיכו הסוהרים במסדרון. ניסיון לשאול מה החלומות של הילדים האלו עולה בתוהו. אחד מהם סיפר שהוא רוצה להשתחרר, לפתוח עסק, להתגייס לצבא ו"להילחם על קרבי", כדבריו. כמעט כולם אמרו שהם עשו "טעות" שבגללה הגיעו ל"אופק", ובעיניהם ניכר הייאוש.

     

    הרכב האסירים מעיד בבירור שהם מגיעים ממציאות קשה. 30 אחוז מהם ממוצא אתיופי, מה שהוביל למחאה הגדולה לפני יותר משנה. גולדשטיין אומר כי היו זמנים שמספרם היה גדול אף יותר, ומציין כי 94 מתוך 139 הכלואים הם בני מיעוטים.

     

    "מרביתם מגיעים מבתים הרוסים, נערים שחוו התעללויות וסבלו מהזנחה רגשית או פיזית", אומרת רב כלאי וייץ. "נערים ללא עורף משפחתי בסביבה אלימה ובלתי תומכת עם בעיות אמון והתמכרויות. כולם עברו כבר כברת דרך של מסגרות אחרות - מוסדות, הוסטלים,

     מעונות נעולים, עבורם זו התחנה האחרונה".

    גולדשטיין: "במקרים רבים אתה רואה דורות – הילד כאן, האימא יושבת בנווה תרצה והאבא בבוגרים".

     

    וייץ הוסיפה כי למורכבות נוספת העובדה שמרבית האסירים באופק סובלים מהפרעות קשב וריכוז, ועל אף זאת המדיניות בבתי הכלא שנקבעה בדרגי הניהול של שב"ס היא שאין טיפול ברטלין. "לא רק ריטלין, אי-אפשר לתת גם אקמול", ציין אחד מאנשי השב"ס, שסיפר שכל טיפול תרופתי בכלא מצריך אישור אפוטרופוס. "יש קשיים עם ההורים שלא נותנים אישור לעתים לטיפול תרופתי וזה קושי עצום שצריך לטפל בו".

     

    ח"כ שאשא ביטון אמרה כי בכוונתה לטפל בכשל השיקום של האסירים במושב הכנסת הקרוב: "צריך לעזור להם להיכנס למסלול חיים נורמטיבי ואחר. כולנו נרוויח מזה".

     

    ביציאה אנחנו נתקלים באסיר "חבסה". הוא בן 16, יושב בכלא כבר שבעה חודשים. "גדלתי בשכונות בלי מסגרת", סיפר. "חלק מהילדים כאן 'משופעים' - לא מצליחים לגדל אותם אז הם גם לא יודעים מה הם רוצים לעשות כשיהיו גדולים. מה שחשוב זה ה'חבסה' שלך- הפז"ם, כמה זמן אתה יושב", הוא אמר לנו.

     

    מה אתה רוצה לעשות עם עצמך?

    "אני? אני רוצה לצאת מכאן ולחיות כמו ילד רגיל בלי בלגנים".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים