נרצחת סדרתית

אשה נרצחה, אמרו ברדיו. מסרו פרטים ראשונים של המקרה האחרון. בעלה לשעבר חנק אותה במטבח - מקומה של האשה. שתדע את מקומה. שתדע לה.
וזה קרה אחרי שרק לפני שבוע תקע לה סכין. גם כן סכין מטבח. את הבשר לשניצלים של הילדים הייתה חותכת בו.
וזה אחרי שרק לפני שבועיים, בסלון, הביא לה בוקס בין העיניים. עיניים שלי, הוא קרא לה.
וזה אחרי שרק לפני חודש, במסדרון, תקע בה כדור בראש, שלא תחשוב לה.
וזה אחרי שבפסח הוא חשמל אותה. חיכה שתירדם על המיטה שבה היה מזיין אותה. הביא חוט מאריך חשוף כמו העצבים שהיא הביאה לו. ואת הילד שהביאה גם. מתוך רחמים, לא טוב לילד לחיות בלי אמא.
וזה אחרי שהוא הרעיל אותה. וזה אחרי שהטביע אותה באמבטיה. וזה אחרי שהוא שרף אותה על השטיח.
שתיזהר ממנו פעם הבאה.
כמה פעמים עוד תירצח פה האשה הזו? כמה פעמים נשמע כיצד התלוננה אצל קרובים, חברים, במשטרה? כמה פעמים עוד נביע זעזוע מילולי עמוק ונאמר שאין מלים. ואחר כך נמצא מלים. ונדבר, ונדבר, ונדבר על הדיבורים, כמה חשוב לזעוק, ומצד שני, כמה זה לא מזיז לאף אחד, וכמה חשוב לעשות. כמה פעמים עוד תישכח האשה שנרצחה.
פעם הייתי שכנה של אשה מוכה. לילה אחד שמעתי קולות מעבר לקיר. קולות שאי אפשר לטעות בהם, וצעקות של שני הצדדים, קללות בעיקר. לא חשבתי פעמיים וצלצלתי למשטרה. אמרו לי שזה כלום, שבשביל "סתם" מכות הם לא באים, שאמשיך להקשיב ורק אם אשמע את המלה "להרוג" או קריאה מפורשת לעזרה, שאתקשר שוב.
זה היה לפני עשר שנים. אני מאוד מקווה שהיום המשטרה מגלה קצת יותר ערנות. ערנות לא עולה יותר כסף. גם צעקות.
כאשר בניהן נשלחו למות לשווא בלבנון ידעו נשים להתארגן ולהקים קול צעקה; כאשר אחיותיהן נופלות קורבן לאלימות גברית קולן כמעט שאינו נשמע. ועם זאת, ועם כל התהודה הציבורית שתנועת מחאה נשית, לו תקום, תוכל לעורר, דומני שיהיה זה מעשה פוליטי לא נכון להקים תנועה שכזו - שכן קריאה לאחווה נשית, להתגייס למען אחיותיהן, עשויה, במידה זו או אחרת, לקבע את הבעיה כ"בעיה של נשים", "בעיה סקטוריאלית", למקם אותה בשולי סדר היום הציבורי.
אלימות נגד נשים אינה בעיה של נשים, זהו חולי חברתי. נשים הן אולי הנפגעות הישירות, המשלמות בחייהן, אך הן אינן הנפגעות הבלעדיות.

שהם סמיט, סופרת, מתרגמת ומבקרת ספרות