גן העדן האבוד

אולימפיאדת ריו 2016 הסתיימה, ומעל כולם נישאת דמותו של אתלט אחד. הוא הבטיח טריפל־טריפל - וקיים. הכוונה כמובן למנדקהנראן גנזוריג, המתאבק המונגולי. האיש שהביא מדליה מיוחלת ולא שכיחה במיוחד למולדתו הנידחת. וכאשר פרץ בקפיצות שמחה, נענש על ידי שופטים רעי לב שהעבירו את הארד הנחשק - בשנייה האחרונה! - ליריבו מאוזבקיסטן. סצנות קורעות לב: בפינה אחת גנזוריג, ממרר בבכי על המזרן. בשנייה, מאמנו, ביאמברנצ'ין באיירה, מוריד כמחאה את החולצה ומטיח את הנעליים בשופטים המושחתים. ובשלישית - מאמנו צרנבטאר צוגטבאייאר, שהלך כבר דה פול מונטי, נותר בתחתונים בלבד, מדרבן את הקהל השואג בטירוף, "מונגוליה, מונגוליה!" טריפל־טריפל.

אני לא יודע מה עשיתם בקיץ האחרון. מקווה שהוא נראה בערך כמו אלבום התמונות שלי: רוכבת אופניים הולנדית מתרסקת במדרון ועולם שלם עוצר את נשימתו. כדורעף חופים בחיג'אב מצרי נגד ביקיני גרמני. משפחת קפיברות - המכרסם הגדול בעולם - על מסלול הגולף, והתנין בעקבותיהם. כדורסלני אוסטרליה המקסימים נשדדים על ידי ספרד. קנזו שיראי עולה לתרגיל הקרקע בחיוך של בן שלוש. מכשפים מפיג'י על טריבונת הרוגבי. לוחם טקוואנדו בריטי פורץ בבכי ומתנצל בפני האומה. שחיין אינדיאני־יהודי־שחור חוזר למים אחרי 16 שנה ולהפתעתו אפילו זוכה. ובסוף קרב העשר לגברים - מתמוטטים על המסלול כל אתלטי־העל, זה על גבי זה. כי כולנו רקמה אנושית אחת.

האולימפיאדה היא האירוע הגדול בעולם. השמח בעולם. וההגיוני בעולם: הנה, ככה בדיוק זה צריך להיראות. ההתמכרות החולנית שלנו לצריכת תקשורת וחדשות, סופסוף מתועלת למקום הנכון: מסך פתוח, כל הזמן, ואתה מזפזפ בלילה בין פנדלים בהוקי נשים, לדרמה באולם הכדורעף, בוכה מהנפילה של אפקה זונדרלנד, ומתאהב באלגנטיות של דלילה מוחמד. הינשאי לי, דלילה. בעולם חמוץ ועוין שמתפרק מערכים, נמצא גן העדן האחרון של הנאיביות והאחווה: ספורט, המיטב שבאדם.

ועם השנים הופכת האולימפיאדה יפה אף יותר. כי למדנו לקבל בסבלנות את כל הרעש הנלווה אליה: הבעיות של המארגנים, והפשלות הישראליות, והזרזור ברשת, כי כל אחת רוצה להגיד כמה סימון ביילס היא משהו מיוחד (היא באמת משהו מיוחד!) ולכל אחד יש מה להגיד בוויכוח, פלפס או בולט (התשובה: קרל לואיס), ומלא בדיחות ניינטיז על "מה זה בדמינטון?" שבועיים שבהם הופך אפילו "הסכסוך" הארור למיטב המתקוטטים מהמזרח התיכון: אורי ששון, אחמד אבו גוש - אותה מהפכה.

לפיד המסך הרחב יידלק שוב, בדיוק עוד ארבע שנים. מותיר בקרבנו אשליה, אפילו אמונה שלמה, שבעצם הכל נורא יפה ויש צדק בעולם. ומי שיעניש אותי על הבעת שמחה? אני עומד בתחתונים, משליך נעליים, וצווח כמטורף: מונגוליה, מונגוליה!