מבחן הגאווה
כבר היו בארץ ניצחונות גדולים יותר בתוצאה הסופית ובהתגברות על פערי רמות, אבל הניצחון של הפועל באר-שבע מול סלטיק הוא אחד המשחקים הכי מעוררי השראה שנראו פה במפעל אירופי. בסיכום המשחקים אין הצלחה במבחן התוצאה, אבל כל מי שצפה בדומיננטיות המוחלטת של אלופת ישראל אמר לעצמו "וואו, איזו קבוצה". אורי קופר מסכם ערב של הדחה בראש מורם
בכדורגל בכלל, ובטח במשחקי נוק-אאוט חורצי גורלות במפעל אירופי או טורניר גדול, יש סלוגן קבוע הקרוי "מבחן התוצאה". ניצחת והמשכת הלאה? מצוין, עשית את שלך. לוח התוצאות בסיכום המשחקים נגדך? לא עשית כלום. הפועל באר-שבע
לא הצליחה, כביכול, לעמוד באותו מבחן, ואת ליגת האלופות היא תראה השנה מהבית, אבל איכשהו עדיין יש תחושה מוזרה של הישג. ככה זה כשהקבוצה מציגה את אחד הערבים הכי מעוררי השראה שידע הכדורגל הישראלי.
היו ניצחונות מול קבוצות גדולות יותר וגם הרבה יותר חזקות מסלטיק הנוכחית, אבל מעטים הושגו בדומיננטיות נפלאה שכזו של קבוצה ישראלית מול יריב אירופאי שאינו נמושה. גם מבלי להעפיל לשלב הבתים, באר-שבע השיגה ניצחון שגורם לכל צופה לומר "וואו, איזו קבוצה". מהתפאורה, דרך האמונה של המאמן והשחקנים וכמובן עד הכדורגל עצמו.
מהמשחקים הכי מעוררי השראה של קבוצה ישראלית באירופה(צילום: עוז מועלם)
אלופת ישראל גרמה לאלופת סקוטלנד להיראות אבודה לגמרי. משוטטת כל המגרש ללא תכלית ובפה פעור. הכריחה אותה להעיף כדורים מפוחדים לא כסגנון משחק, אלא מחוסר ברירה. זה היה מדהים, לשפשף את העיניים. עוד לא נגמרה התקפה אחת של באר-שבע, אתה רק מסיט לשנייה את הראש, והכדור שוב אצל האדומים.
הדבר הכי מאפיין אצל סלטיק, תמיד ולא משנה באיזו שנה וממי מורכב הסגל, הוא ששחקנים שלה תמיד עולים למגרש בידיעה שהם אלה שיגיעו ראשונים לכדורים חצי אבודים. והנה, במשך משחק שלם דווקא השחקנים של באר-שבע היו ראשונים לכל כדור. היתרון העצום בהחזקה בכדור (63 אחוז), ובערך 300 מסירות יותר מהיריב, נתנו תחושה שבאר-שבע היא קבוצה שרגילה לעלות לליגת האלופות ושאיכשהו היא נקלעה למשחק מול קבוצה קטנה שאיכשהו הצליחה להפתיע אותה בפתיחה.
ב"ש הגיעה ראשונה לכל כדור. שהר חוגג(צילום: עוז מועלם)
ועכשיו נשאר רק לבכות על המשחק הראשון, בשבוע שעבר, ועל השער המאוחר שבאר-שבע ספגה שם. הפעם, בניגוד למה שראינו בגלאזגו, ברק בכר פגע בינגו בהתחלה. הוא שיחק בלי שחקנים על הכנפיים ועיבה את הקישור ביהלום של ארבעה שחקנים (דבר שעשה לראשונה מול בית"ר ירושלים בשנה שעברה) שאיפשר לקבוצה שלו את אותה דומיננטיות מדוברת. המצטיין בחלק הזה של המגרש היה הפעם אובידיו הובאן, שעף מצד לצד של המגרש. חוץ ממנו צריך להחמיא לשני המגינים בן ביטון ואופיר דודזאדה ויותר מכל לבלם מיגל ויטור. הבלם הפורטוגלי הוא פשוט רכש אדיר.
המספרים מראים שהשחקן שרץ הכי הרבה במשחק הוא מהראן ראדי, 10.7 ק"מ. בסיום הוא ניסה לעצור את הדמעות, הרים את השפתיים מעלה, צמצם עיניים, ולא הצליח. ראדי תמיד יזכור את המשחק הזה. כמה השקעה, החמצת פנדל, פספוס והתפרקות רגשית.
לא הצליח לעצור את הדמעות. ראדי(צילום: עוז מועלם)
מי שלא ראה את המשחק יכול לקבל מהכתוב את הרושם כאילו באר-שבע הצליחה לעשות את הבלתי יאומן. אז נכון, היא לא העפילה, אבל מי שכן צפה במשחק, ובטח כל מי שנכח באצטדיון, מבין את גדולת הערב. לא סתם ניצחון אלא כדורגל כה מרשים ודומיננטי שנדיר לראות בארץ. אני לא אומר שמדובר באחד הניצחונות הגדולים של קבוצה ישראלית – שוב, היו גדולים ממנו בתוצאה ובהתגברות על פערי רמות – אבל כן אחד ממעוררי ההשראה.
אז שחקני באר-שבע לא ישמעו יותר העונה את מנגינת ליגת האלופות, אבל אחרי שתשקע תחושת ההחמצה להם, ולאוהדים שלהם, כן צריכה להיות מנגינה בלב. שיר של גאווה וגם ידיעה שהולך להיות להם טוב מאוד גם בהמשך השנה.
פורסם לראשונה 24/08/2016 01:04
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
