לי ולאשתי יש תחביב חדש: לעשות בייביסיטר
מדובר בילדה מתוקה במיוחד, ונראה שרוב הזמן נוח לה אצלנו, וגם אנחנו בסך הכל מסתדרים איתה. פעם אשתי יודעת יותר טוב מה לעשות כשהיא בוכה ובהזדמנויות אחרות אני הוא זה שמצליח להצחיק אותה. העניין הוא שלמשל ממש עכשיו, בעת כתיבת שורות אלו, ההורים שלה ממאנים לחזור ולקחת אותה בחזרה, וכך יצא שאנחנו עם הילדה כבר חודש וחצי
הייתה תקופה שהיינו עושים ביחד הליכות. הייתי משתגע מזה שהיא הולכת אחרי, אבל זו הייתה הזדמנות נהדרת לחפור לה על כל מה שמטריד אותי בעולם. אנחנו אפילו עושים ביחד סקס. לא סתם בו זמנית, אלא ממש זה עם זו.
לאחרונה התחלנו לעשות עוד משהו ביחד - בייביסיטר. מדובר בילדה מתוקה במיוחד, ונראה שרוב הזמן נוח לה אצלנו, וגם אנחנו בסך הכל מסתדרים איתה. פעם אשתי יודעת יותר טוב מה לעשות כשהיא בוכה ובהזדמנויות אחרות אני הוא זה שמצליח להצחיק אותה. העניין הוא שלמשל ממש עכשיו, בעת כתיבת שורות אלו, ההורים שלה ממאנים לחזור ולאסוף אותה, וכך יצא שאנחנו עם הילדה כבר... חודש וחצי.
כן, היא שלנו. אבל ככה זה מרגיש לפעמים. כששואלים אותנו איך זה להיות הורים זה קצת שונה מצפייה מרתונית בסדרות, או שחייה או כל פעילות אחרת שיש לנו. בפעילויות ההן אם אנחנו לא באותו הקצב - אז אפשר לפעמים קצת לחוד. אף אחד לא נעלב, ואין לי בעיה שאשתי תשחה בלעדי פה ושם. אבל עם הילדה הזאת, הילדה שלנו, אנחנו כל הזמן נותנים לחוש השמיעה שלנו להזדקר ולהתביית לכיוון הדלת. אולי בעוד רגע נשמע את פסיעות נעל העקב של האם, או את צעדיו הכבדים של האב, כשהם מהדהדים בחדר המדרגות.
מפתח מתכתי יחליק אל חור המנעול וקליק קטן יישמע, אחד מהצילנדר ואחד ממחזיק המפתחות הזה שיש תמיד למבוגרים, ואז ההכרזה – "חזרנו!". אבל זה לא קורה. ההורים שלה לא חוזרים. כי ההורים שלה הם אנחנו. ובכל זאת, לפעמים זה מרגיש כאילו שאנחנו עדיין לא פה. עדיין לא חזרנו מהבילוי במסיבה, עדיים לא חזרנו מהים, עדיין לא חזרנו מעלומינו, אולי אפילו טרם שבנו מתקופת הרווקות שלנו.
יש דברים מדידים. דברים שאני יודע שאנחנו עושים אותם טוב ביחד. אז אמנם בשביל צפייה בטלוויזיה לא דרושה מיומנות מיוחדת, אבל בשחייה אני קצת עזרתי לה להתרענן. התהליך עזר לי להיזכר ביסודות, וביחד שנינו מדרבנים האחד את השני ושוחים כל פעם קצת יותר, למרות שתמיד אנחנו מגיעים לאותו מקום בסוף. גם בסקס אנחנו טובים ביחד, אבל פה לא ארד לפרטים, ונסתפק בכך שזה דווקא קשור לחוש השמיעה.
באשר לקטנטונת – ובכן, אני לא יודע אם אנחנו עושים את זה טוב ביחד. אולי אחד מאיתנו טוב והשני מקלקל. אולי שנינו עושים טעויות ועוד שנים או חודשים מהיום נגזר עלינו לשלם עליהן. ברמה המילולית נשלם - פסיכולוגים, יועצים, כדורים, ערבות לשחרור ממאסר. להבדיל מתחומים אחרים, פה נדע אם עשינו זאת טוב רק אחרי שכבר יהיה מאוחר מדי. כי עם התינוקת אנחנו מהמרים בכל רגע, אבל הרולטה ממשיכה להסתובב. ממשיכה וממשיכה.
אם יבקשו ממני בכל זאת לעשות הערכת מצב, אגיד שבסך הכל הילדה משמינה והאחות בטיפת חלב נותנת לה אחוזים קצת מעל או מתחת לממוצע בכל תחום, ובבריאות ממוצע זה הכי טוב בדרך כלל. היא לא בוכה הרבה, אם כי כשהיא בוכה, ניתן לנבא ולהצביע על ניצנים של קריירה כזמרת אופרה משובחת. היא מחייכת, לא מעט, שזה דווקא מעודד, אבל היא לא נרדמת בקלות.
היא עוד לא מדברת, כבר חודש וחצי שהיא לא מדברת. אני מקווה שזה לא קטע של פאסיב-אגרסיב. זה לא שאני רוצה שהיא תתחיל לדבר כדי לספק את הגחמות הנרקיסיסטיות שלי ושתתחיל כבר להגיד "אבא" ו"אמא" (אם כי, עדיף שתתחיל מ"אבא"). בינתיים אנחנו שוחים בערפל, ולפעמים זה מרגיש כמו לצפות באותו הפרק שכבר ראינו, למרות שאנחנו אף לא בטוחים שהפרק ייגמר כפי שהוא נגמר בפעם הקודמת.
אנחנו ממשיכים לנדנד בתורות את העגלה או את כיסא הנדנדה שבו אנחנו יושבים, והיא תמיד בזרועותינו או ספונה לה בתוך שמיכה מגולגלת. אנחנו לוחשים זה לזו מילים של אהבה. אולי יותר נכון לומר – אותיות כמו: "ששש...", ונדרכים לקול צעדים מחדר המדרגות. אולי ההורים שלה סוף סוף חזרו.
לפנייה לכתב/ת 
