שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    "מספיק שמישהו יקיא, ואני אוכל למצוא בזה יופי"

    האמן דין לנר לא מפחד לעסוק בצדדים הפחות אסתטיים של החיים כמו נוזלי גוף, צלוליטיס ולכלוך. "לצייר משהו מכוער זה לקבל אדם עם החסרונות שלו", הוא אומר בראיון לרגל תערוכה חדשה

    "משהו בגרוטסקה ובגועל מושך אותי מאוד", מודה בלי להתנצל דין לנר, 26, שבימים אלה מציג את יצירותיו בבית העמודים, בר הג'ז ברמב"ם 14 שבתל אביב. העבודות, בגדלים שונים, מרכיבות קיר פסיפס צבעוני ובולט, ולנר מקבל את פני המבקרים בבר.

     

    עבודותיו של לנר סוריאליסטיות ונעות מהקלאסיקה אל הפן הפופי האפל בדגש על הגרוטסקי. הדמויות החריגות כמו הגמד המתאבק, החתול־תנין והעץ־אדם המרתיע מקרינות את משיכתו של לנר לצדדים הפחות ייצוגיים באדם ובמציאות.

     

    "למדתי להעריך צלוליטיס". לנר  (צילום: שי גלברג) (צילום: שי גלברג)
    "למדתי להעריך צלוליטיס". לנר (צילום: שי גלברג)

    מאיפה ההשראה לחומרים האפלים והלא אסתטיים?

    "כילד צפיתי הרבה בסדרה המאוירת 'רן וסטימפי'. מיד כשראיתי את הג'יפה בעיניים שלהם, או את אוסף שדוני האף של סטימפי, זה איכשהו תפס אותי. הדמויות היו מטופשות לכאורה, אבל ברגע שהתמקדו באיזה פרט בגוף שלהם זה סיפק מראה הרבה יותר מציאותי ו'מלוכלך', וזה כבש אותי. אם הייתי צריך לעבוד בסדרה הזאת הייתי רוצה להיות אחראי לציורי היבלת או הנזלת הנשפכת. בסדרת הילדים 'מפלצות אמיתיות' למשל למדתי להעריך צלוליטיס, גיליתי גם איך נהיה פתאום תחת שעיר עם אופי בעזרת הוספה של שני קווים דקיקים על תחת, אז אני כבר אוסיף לכל הישבנים שאני מצייר כמה קווים, שלכולם יהיה, למה לא?"

     

    אתה בעצם אוהב דברים לא מושלמים.

    "כן. אותה הפיכסה שאנחנו מתמודדים איתה בתוך עצמנו, פיכסה שלא מדברים עליה ולא מציגים אותה בטלוויזיה או בפרסום, הפכה להיות מוטיב מרכזי באמנות בתקופתנו, ואני מוצא את עצמי בזרם הזה. ההתמקדות בפרטים המכוערים מול הראי, להצליח להעביר את זה לציור ולהפוך את זה ליפה משול לקבלת בן אדם עם ה'חסרונות' שלו והפיכסה האישית שלו".

     

    ההסתכלות האסתטית הלא שגרתית של לנר, היום סטודנט במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, החלה עוד בילדותו. "בהמון חצרות בתל אביב שהיינו משחקים בהן כילדים היה תמיד בור שמתנקז אליו מזגן, ומהר מאוד הוא הפך למשתנה ציבורית, מוקף בטיח מתקלף ובמלא חרקים. בתקריב אני רואה בזה פיסה של נוף, משהו נורא יפה ועירוני", הוא מסביר. "אני מעריך דברים יפים, אבל ברמה אחרת. מספיק שמישהו יקיא באלנבי, ואני אוכל למצוא בזה יופי".

     

    "הפיכסה שלא מדברים עליה". ציור מתוך התערוכה (יח"צ) (יח
    "הפיכסה שלא מדברים עליה". ציור מתוך התערוכה

     

    למבט האחר שלו על העולם מתלווה תמיד מחברת הציור והוא אינו נפרד ממנה. "בתיכון המחברת הייתה אחד המאפיינים שלי, חוץ מהיותי מהנמוכים והמכוערים של השכבה", הוא צוחק.

     

    מתי הרגשת שהאמנות היא יותר מסתם תחביב?

    "זה קרה כשציירתי על הקירות של השבט בצופים, ופתאום המון אנשים, בעיקר כאלה שאני לא מכיר, נגנבו על הציורים. הייתי מסתובב מאחור ושומע תגובות בלי שהם ידעו שאני ציירתי את זה, והתגובות האובייקטיביות שלהם השפיעו עליי מאוד".

     

    כעת, בחופשה בין שנה ב' לג' בבצלאל, לנר מתפרנס מעבודה בחברה שמשחזרת ציורי קיר בבתים בעיר. "זה וואסח תל אביבי רציני לשחזר אמנות של אמנים תל אביביים מלפני כמה דורות", הוא קורץ, "ואני אוהב מאוד ליצור פרטים קטנים וגם בתרבות שאני צורך אני אוהב ריבוי פרטים".

     

    ליצירות שלך יש שמות מוזרים במקצת כמו "שבריז" ו"שברל". מה זה?

    "שבריז הוא הכינוי של השפריץ שבו משתמשים פועלי הבניין, שברל הוא שם שהגיע מלימודי האמנות. העובדה שליצירה יש שם נותן לה קיימות בעולם, אפשר לפנות אליה וזה מוסיף לה אישיות".

     

    הכתבה התפרסמה במקומון "ידיעות תל אביב"  

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: שי גלברג
    דין לנר. תערוכה חדשה
    צילום: שי גלברג
    לאתר ההטבות
    מומלצים