לכל אחד כמעט יש חלום שחלם לממש או מחשבות של מה היה קורה אם הייתי בוחר את הנתיב הזה בחיי ולא את האחר. במקרה של הבימאי דני מנקין, החלום היה להיות כדורגלן, אבל זה לא קרה. במקום, הוא חזר למגרש כבמאי סרטים דוקומנטרים.

אחר כך זה כבר התגלגל הלאה, לסרטים אחרים כמו "חוכמת הבייגלה", "דולפין" ו"אנחנו על המפה", שהביאו לו הכרה ופרסים. זה אמנם לא כמו להבקיע גול, אבל זה מספק לא פחות. בסרטו העלילתי "האם זה אתה", אותו צילם עם הסטודנטים שלו מאוניברסיטת סירקיוז שבצפון ניו יורק, הוא מתעסק בחרטות של אנשים על קריירות שפיספסו או אהבות שהלכו לאיבוד ומודה שצילומי הסרט היו תרפיוטיים גם עבורו.

בסרט מגלם אלון אבוטבול, 51, את דמותו של רוני, מקרין סרטין בן 60 שמפוטר מעבודתו ויוצא לארה"ב לחפש את אהובת נעוריו רייצ'ל, ממנה לא שמע מאז פרידתם לפני קרוב לארבעים שנה. אחיו שהפך לסוחר מכוניות (בגילומו של רני בלייר) משאיל לו רכב מהמגרש שלו ורוני יוצא לדרך.

כבר בתחילת החיפושים, הוא פוגש את מיילה (נרונה קפלן דה מסדו) סטודנטית צעירה וכריזמטית המצלמת סרט דוקומנטרי על חרטות של אנשים והיא מצטרפת אליו במסע. "מאוד נהניתי לשלב את נרונה לתפקיד. היא בעצמה יוצרת סרטים דוקומנטרית ואחרי שקראה את התסריט היא אמרה לי: זהו, אין לך מה לחפש יותר, אני נרונה. היא באמת עקבה אחרי אלון והיתה סקרנית לדעת מה יקרה".

את לא מבינה כמה אנשים באו ואמרו לי לאחר שצפו בסרט: "זה מדהים, זה בדיוק מה שקרה לנו. דני מנקין

הסרט צולם בשנת 2012 בתקציב של 600 אלף דולר באפ-סטייט ניו יורק בעזרת מילגה שקיבל מנקין מקרן שוסטרמן, הקרן לקולנוע ישראלי והקרן החדשה. את התסריט הוא כתב ביחד עם הסופר אשכול נבו ושיתוף הפעולה הניב דיאלוגים טבעיים שתורמים לאמינות הדמויות. הסרט יצא לאקרנים בארץ ב-2014 וקיבל ביקורות טובות בעיקר, אך גם כאלו שלא השתגעו על הנימה הסנטימנטלית ועל ההתעסקות בהחמצות החיים של הדמויות השונות אותן אנו פוגשים בדרך. כמו תמיד, יהיו אנשים שיאהבו ויהיו אנשים שלא כל כך יאהבו. מנקין לא לוקח את הביקורות ללב, מה גם שהסרט זכה בפרס הסרט העצמאי הטוב ביותר בארץ ואף היה מועמדלפרס אופיר (אותו הפסיד לטובת הסרט "גט" המצויין).

לקראת הקרנת הסרט בסינמה וילאג' בניו יורק בין 26 באוגוסט ל-1 בספטמבר ובלוס אנג'לס לקראת סוף ספטמבר, תפסתי עם מנקין ראיון אישי על הסרט ומשמעותו עבורו.

"אני לגמרי רציתי להיות כדורגלן מצטיין, כנער שיחקתי במכבי תל אביב והייתי די טוב, אבל זה לא התאפשר לי להמשיך. אני מגיע ממשפחה מסורתית ולא נסענו בימי שבת, כך שלא יכולתי להגיע למשחקים וכך החלום התפוגג לו”, מספר מנקין,"אז במקום, הלכתי ללמוד קולנוע וצילמתי סרטי ספורט. עשיתי פרופילים על שחקני כדורגל וזאת היתה הדרך שלי להגיע למגרש הכדורגל”.

אחר כך המשיך הלאה עם סרטים אחרים כמו "18 קילו של אהבה"שזכה בפרס האקדמיה, נרכש ע"י HBO ופתח לו דלתות רבות. הסרט מספר את סיפורו של עמי אנקילביץ', אנימטור מוכשר, שנולד עם מחלת ניוון שרירים נדירה. הרופא לא נתן לו סיכוי להגיע לגיל 6, אך עמי החזיק מעמד והסרט מוצא אותו בגיל 34 ובמשקל 18 קילו כשהוא לא יכול להזיז אף שריר בגוף מלבד אצבע אחת בידו, איתה הוא יוצר סרטי אנימציה מקסימים. הסרט מלווה את עמי שליבו נשבר מאהבה נכזבת למטפלת שלו אותה הוא מפטר. עמי יוצא למסע לארה"ב להתעמת עם הרופא שניבא לו עתיד קצר ושחור. הסרט זכה בפרס הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר בפסטיבל פאלם ביץ' היוקרתי.

לפני שנה וחצי עבר מנקין ללוס אנג'לס עם אשתו מרים ושני ילדיהם בני 3 ו-7. את אשתו הוא הכיר במהלך הקרנת הבכורה של הסרט "18 קילו של אהבה" בניו יורק והאהבה ניצתה. "הסרט הזה שינה את חיי ברבדים שונים”, מחייך מנקין.

לאחר שנישאו, עברה מרים איתו לארץ כשהיא בקושי יודעת מילה בעברית. "היא עדיין יודעת עברית בקושי”, מודה מנקין. בחזרה בארה"ב, התיישב הזוג בוואלי, מרים מצאה עבודה בבית הספר "לשון אקדמי" בית ספר צ'ארטר ישראלי-אמריקאי והוא עובד על הסרטים הבאים שלו ובו זמנית מקדם את סרטו "האם זה אתה?" ו"אנחנו על המפה" היוצאים להקרנות בארה"ב.

איך הקהל בארץ קיבל את הסרט? אנשים סיפרו לך על אהבות אבודות שהם יצאו לחפש בעקבותיה?

"את לא מבינה כמה אנשים באו ואמרו לי לאחר שצפו בסרט: "זה מדהים, זה בדיוק מה שקרה לנו, או שהם בעצמם החליטו לחפש אהבות ישנות דרך פייסבוק למשל. הם אמרו לי: אתה לא מבין מה עשית לנו. מאוד מרגש לשמוע סיפורים כאלו. הרגשתי כמו הכותל המערבי. וזו אחת הסיבות מדוע אתה עושה סרטים כאלה, לתת השראה באיזשהו אופן ולהראות לאנשים שהם לא לבד שגם אחרים עוברים ומתמודדים עם אותם דברים".

האם הסרט עזר לך להתמודד גם עם חרטות בעצמך?

"בהחלט. הסרט היה סוג של תרפיה הסרט אפשר לי להתמודד עם העניין של החרטה ולהגיע למסקנה שהמסלול שלך, הוא המסלול שלך ואין תועלת בחרטה, חוץ מהעובדה שאתה יכול לעשות על זה סרט".

באחת הסצינות עוצר שוטר את גיבורי הסרט ורוצה לרשום להם דו"ח ובעצמו משתתף בסוף בסרט הדוקומנטרי של מיילה. שוטרי התנועה שאני פגשתי בחיי לא היו כל כך סימפטיים.

"טוב, אז יש לי סיפור נחמד בשבילך על מה שקרה לנו עם שוטר שעצר אותנו בזמן הצילומים. הוא ראה שאנו מצלמים ואותת לנו לעצור. ביקש לדעת אם יש לנו אישורי צילום באיזור. אמרתי לו: כן, כן, יש לנו מהאוניברסיטה, רק לא עלינו. ואז התחלתי לספר לו על הסרט שאנו מצלמים ושלמעשה אנחנו מחפשים מישהו לתפקיד השוטר ואולי הוא יתאים. הוא עשה לנו אודישן על המקום, אבל לא הצליח לעבור אותו. למרות הכל, הוא לא כתב לנו דו"ח".

הקרנות מניו יורק עד לוס אנג'לס. מנקין

על מה אתה עובד בימים אלו?

"אני עושה סרט דוקומנטרי על אולסי פרי וסרט על הצלם עמוס נחום, צלם ישראלי מאוד מפורסם בעולם המתגורר בסן פרנסיסקו. הוא מצלם את החיות הגדולות בעולם בטבע ללא מגננות. אחת החיות שהוא רצה לצלם היה דב לבן מתחת למים והוא הצליח להגשים את החלום הזה במהלך צילומי הסרט. נסענו אתו לקנדה, אבל לא סתם קנדה, אלא למקום כמו בסוף העולם. לקחנו שש טיסות רק כדי להגיע לשם ובאותה נקודה רחוקה, הוא הצליח לצלם את הדב הלבן. הוא ניסה זאת בעבר ללא הצלחה כי הדב כמעט אכל אותו. הפעם, הצילומים עברו בשלום”.

השחקן אלון אבוטבול, שעבר לעיר המלאכים לפני שש שנים עם אשתו שיר ביליה וארבעת ילדיהם, מגלם דמות המבוגרת ממנו ב-14 שנים (הוא היה בן 47 בלבד כשצילם את הסרט). הוא הניח לשיערו הלבן, גידל זיפי זקן ונכנס בקלילות לנעליו של רוני, מקרין הסרטים החבוט והעייף היוצא לחפש את אהבת חייו. "היה כיף לעבוד עם דני”, מספר אבוטבול, ”בגלל שהוא דוקומנטריסט, הסגנון שלו מאפשר הרבה מרחב תנועה. הוא ממש שיחרר ואמר: אתה הדמות, אני אעקוב אחריך. וכך היה".

יש לך גם איזו תחושת החמצה או חרטה על משהו שלא עשית בחייך?

"לא".

איך היתה הכימיה עם מיילה?

"יופי. במציאות כמו בסרט היא טיפוס כריזמתי. היה כיף לצלם את הסרט. גרנו באפ סטייט ניו יורק בוילה במהלך הצילומים ובערבים היינו מנגנים ושרים. זו היתה חוויה מרוממת רוח ונפש".

שמעתי באמת שאתה אוהב לנגן בגיטרה ולשיר, משהו שעשית גם בסרט.

"נכון. ואם מדברים על חרטות אז זוהי אולי החרטה שלי, שלא ניגנתי טוב יותר. ניסיתי לנגן גרוע בתור הדמות, אבל אחר כך חשבתי שאולי הייתי צריך דווקא לנגן טוב יותר. אבל עכשיו מאוחר מדי מכדי להתחרט על כך”.