ה"ג'אז ביטלס": נקמת היורמים

הם נראים כמו היורמים של הכיתה, אבל הם מוסיקאים רציניים מאוד. כל אחד מהם סיים קולג' למוסיקה, כולם מלמדים מוסיקה במכללת רימון, והם במקצוע, פחות או יותר, כבר 20 שנה.
הרכב ה"ג'אז ביטלס" כולל את הסקסופוניסט והמעבד אלי בנאקוט; הקלידן אבי אדריאן; הבסיסט אריה וולניץ, הצעיר שבחבורה (34) המלווה בימים אלה גם את שלמה ארצי; המתופף איתן איצ'קוביץ'; והסקסופוניסט והמעבד של רוב קטעי האלבום, עמיקם קימלמן (43) המתפקד מזה כעשור כמנהל האקדמי של מכללת רימון.

אובלדי אובלדה, גרסת הבלוז

ה"ג'אז ביטלס" נולד כפרוייקט מיוחד עבור פסטיבל "ג'אז, סרטים ווידיאו טייפ", שהתקיים בתל-אביב ב-97'. חברי ההרכב הופיעו פעמים רבות בפסטיבלי ג'אז שונים בכל רחבי הארץ, ובסוף שנת 99' החליטו להנציח את הפרוייקט על גבי דיסק שיוקדש לשיריה של הרביעיה הליברפולית, המופץ בימים אלה על-ידי חברת "התקליט".
באלבום תוכלו למצוא את "אלינור ריגבי" בטמפרמנט לטיני, "בואו יחדיו" בעיבוד אוונגרד פנטסטי ומלא דמיון, "אובלדי אובלדה" בגרסת בלוז, "עץ נורווגי" בעיבוד שמזכיר במשהו את המוסיקה של ג'ון קולטריין, "השוטה על הגבעה" בביצוע מלא חן, ו"אתמול" ו"שם כאן ובכל מקום" בביצועים סטנדרטים של בלדות ג'אז. הנגינה לאורך כל האלבום נהדרת, לעתים נדירות העיבודים נוטים לשבלוניות, אבל הקטעים החזקים שווים כל רגע.

- עמיקם קימלמן, מה לאיש ג'אז כמוך ולחיפושיות?

"לא גדלתי על הביטלס. היה לי את "מסע הקסם המסתורי", שבכלל לא אהבתי. אני אהבתי ריי קוניף, מיוזאק ושטויות כאלה. אהבתי שמאלץ עשיר, סאונדים גדולים. כילד, ה"רולינג סטונס" לא דיברו אלי, ובוב דילן בכלל לא. שמעתי אולי במסיבות אבל לא קניתי תקליטים. האמת היא, שגם ג'אז לא היכרתי עד שאיזה חבר אמר לי שיש מישהו בשם צ'רלי פארקר. ככה שהחומר שנבחר לדיסק יצא מתוך המופע עצמו ונבנה בשביל מופע. פעלתי כמו מפיק שמתכנן מופע - רציתי בלדה, לאטין אפ-טמפו, פאנקי, ראפ וככה פעלתי. לא היה לי הרבה זמן, הכל נעשה במהירות, הפרוייקט הוא לא תוצאה של חלום ופנטזיה".

- מדוע, לדעתך, הביטלס נחשבים למלחינים הגדולים של המאה?

"המלודיות שלהם מאוד יפות יש להם ראש הרמוני מיוחד. הם לא בנאלים, אם כי כג'אזיסט אני מחפש יותר תחכום, שלא קיים ברוק ובפופ. אני כן מתחבר למייקל ג'קסון, כי המעבד שלו בא מהמחוזות של הג'אז. "הביטלס" באו מהידיים - לא מהראש. מה שהם ידעו בה מהגיטרה, היה להם "קומון סנס" והשירים היו מאוד יפים, כך שההתחברות שלי ל"ביטלס" היא ברמה של הקומפוזיציה. בנגינה שלהם לא הכל מושלם, התופים לא תמיד מדוייקים וכאלה, ולא הייתי קונה היום את התקליטים שלהם, אבל יש בשירים שלהם מסלול מסוים. כיף לשיר אותם ולנגן אותם. במילים לא התעמקתי, ויכול להיות שעשיתי טעות שעיבדתי את אלינור ריגבי בסלסה, כי יכול להיות שזה השיר הכי עצוב בעולם, אבל זה לא עניין אותי".

- הביטלס עומדים ברמה של גרשווין?

"ודאי. אומרים לי שלביטלס יש סטייל אחד. מה הקשר בין שיר אחד לשני? לא כל הזמן אני מוצא. מתי כספי יותר מזוהה עם עצמו, עם סיקואנס הרמוני שהוא בחר, טאץ' מסויים. אצל הביטלס אני לא מוצא מה שאצל גרשווין אני כן מוצא -קו אחיד. אני לא מוצא את הקשר בין ב"חזרה לברית-המועצות" לבין "אלינור ריגבי". גרשווין יותר צפוי, אני יכול לנתח אותו יותר מאת "הביטלס". הוא מאוד אחיד סגנונית ויש לו מהלכים הרמוניים מאוד אופיינים. אפשר להפוך את זה לספר: "כיצד לכתוב בסטייל של גרשווין", כך שבמובן מסוים, הם יותר מגוונים ממנו".

- פארקר קולטריין וכל הגדולים של הג'אז חיו כמו הרוקרים: סמים סקס, נשים וחיים מהירים. אתם רחוקים מזה.

"מדובר בתקופה אחרת. פארקר וקולטריין עשו רק את זה, בתקופה שהג'אז לא קיבל הכרה כאמנות גבוהה. הם היו חוראנים, ניגנו בברים מסריחים וחיו ממאה דולר בחודש. אני מניח שיש כאלה היום בעולם, אבל בעיקר בגלל שהם לא יודעים מה לעשות עם הכסף. הרבי הנקוק עושה סיבוב הופעות אחד וחי מזה כל השנה. אני מלמד, עושה ג'ינגלים, עיבודים לטלוויזיה, כותב ספר בהרמוניה ומעבד ליהורם גאון".

- וזה טוב?

"בעיני זה מאוד טוב, כי אתה מכניס דברים חדשים לג'אז, אתה מכניס השפעות. ללמד זה דבר גדול שעוזר לנגן ולכתוב. אתה נכנס למטודה מסוימת. היום, אמנים גדולים וטובים מקבלים את התגמול וההכרה, והיום חייבים להיות מאוד רציניים כי צריך לערב טכנולוגיה. תסתכל על מייקל ברקר וצ'יק קוריאה, הם מסודרים כמו מנהלי מחלקה בבנק הפועלים, כמו סוכני ביטוח, עד שהם עולים לבמה לבושים חליפה, עונדים טבעת מזהב, ואז אתה אומר: "זה לא יכול להיות",זה כמו לקשר סקס עם ד"ר רות וסטהיימר".