"חיי כלסבית בהודו": הפוסט ששבר את הרשת
בפוסט שזכה לאלפי צפיות, משתפת אנמיקה פאריק את החששות והפחדים שמלווים את הלהט"בים החיים בהודו, שנטייתם המינית הוצאה מחוץ לחוק ומהווה עבירה פלילית שדינה מאסר
מעמדם החוקי של להט"בים ברחבי העולם הוא מגוון מאד. בזמן שיש מדינות שמעניקות שוויון זכויות לקהילה הגאה ומאפשרות נישואים והקמת משפחה, אחרות נעות בין עונשי מאסר ואפילו גזר דין מוות. הבעיה מתחילה כשבמקום התקדמות קדימה, חווה המדינה חזרה רגרסיבית אחורה. זה בדיוק מה שאירע להודו, שלקחה עוד ב-2013 צעד חוקתי אחורה, כאשר בית המשפט העליון במדינה בחר להחזיר לתוקפו חוק מהמנדט הבריטי, אשר קבע כי הומוסקסואליות הינה עבירה פלילית שדינה קנס כספי ועד עשר שנות מאסר.
החוק אשר ידוע בשם "סעיף 377", מאלץ אזרחים ואזרחיות רבים לחיות חיים כפולים תחת מעטה סודיות כבד לגבי זהותם המינית והמגדרית. לאחרונה נפתח שיח בנושא ברשת, כאשר משתמשת בשם אנמיקה פאריק כתבה באתר Quora פוסט המתאר את הקשיים שהיא חווה כאישה לסבית בהודו. הפוסט שהפך לויראלי מאד, זכה למעל 187 אלף צפיות ו-2,300 לייקים, ופאריק מתארת בו את הפחד לצאת מהארון מחשש לדחייה חברתית ולמחיר החוקי שיהיה עליה לשלם.
בנוסף, מגוללת פאריק את הרצון לחיות חיים משותפים עם בת הזוג - שנראים כעת כמו חלום רחוק, משתפת את הקוראים בהתעקשותם של הוריה (שאינם מודעים לנטיותיה המיניות) לחתן אותה עם גבר, ומספרת על תחושת אי-הנוחות ורגשות האשם שבהסתרה, אשר יוצרים התנהגות לא מקובלת חברתית, וגורמים לאלו שאינם מודעים למתרחש מאחורי הקלעים, להסתכל על אנשים הומוסקסואלים ולסביות בצורה מוזרה.
"חיינו היו פשוטים בהרבה אם החברה הייתה פשוט מקבלת אותנו", היא כותבת בפוסט ומסיפה: "מאחר והיא לא, חיינו סובבים סביב העמדת פנים והסתתרות. איכשהו, לחיי יש נטייה להסתבך, בעיקר מאז שעזבתי את בית ההורים ונסעתי ללמוד לימודים גבוהים. כך קרה שנכנסתי לחדר עם שותפה נוספת, אישה. זה קל להסתתר לעיתים, אבל קשה מאוד להסתיר את עצמך כל הזמן. גם אם לא כולם יבינו, סביר להניח שהשותפה לפחות תחשוד. למרות שאנחנו לא מתאהבות בכל בחורה שנקרית בדרכינו, יש דברים שמעוררים בנו אי-נוחות וזה בדיוק האזור האפור בו קשה לנו להסתתר".
"הבעיה היא שאין לנו שליטה על הרגשות שלנו, ואם נתוודה בפני אחרים, נשאיר אותם עם תחושת אי-נוחות בחזרה. לפני כמה ימים שותפתי לחדר שאלה אותי אם רואים את הפטמה שלה מבעד לחולצה שהיא לובשת. הסתכלתי ועניתי שלא. אבל כשעניתי, עלה לי חיוך בלתי נשלט על השפתיים שפשוט לא הצלחתי להוריד.
"זו שאלה בסך הכל לגיטימית בין שתי בחורות, אבל האם היא הייתה מרשה לעצמה לשאול אותה אם היא הייתה יודעת שאני לסבית? זו אמנם דוגמה קטנה, אבל הרבה דברים כאלה מעוררים בנו מבוכה ואנשים פשוט לא מבינים. הם חושבים שאנחנו מוזרים, מטורפים או מחייכים ללא סיבה נראית לעין. הסיבה שבגללה אנחנו מסתתרות ומסתתרים ומעמידים פנים כל הזמן, היא הידיעה שנתקבל בדחייה חברתית".
"זו הסיבה לתחושת הדיכאון שלנו ולמחשבות האובדניות. פשוט אין לנו אפשרות לחלוק את מחשבותינו עם אף אחד ולא כולם אמיצים מספיק כדי לצאת מהארון ולהתמודד עם ההשלכות. בת הזוג שלי רצתה לנשק אותי לפני כמה ימים. אמרתי לה שנאלץ לחכות שנים לפני שנוכל לעבור לגור ביחד, כי אם מישהו יראה אותנו פשוט ניזרק לכלא. ניסיתי לנחם אותה, אבל ברור לי שהשאיפה שלה לחיים משותפים נראית כמו חלום רחוק, בעוד ההורים שלי בעיקר עסוקים בלמצוא לי שידוך (עם גבר, כמובן). רק הכרה חברתית בקיומם של אנשים בעלי העדפות שונות תוכל להקל על חיינו. עד אז, אין לנו אלא להסתתר ולהעמיד פני הטרוסקסואלים. הבעיה העיקרית עם המסכה הזו היא שאין סיכוי לעטות אותה לנצח".
לפנייה לכתב/ת 
