לוויין נייט יש בעיה שהוא לא מצליח לפתור: הדוור שלו שונא אותו. "וזה מפתיע, כי מאז ניומן דוורים מתים עליי!" הוא מתגונן. "כווווולם, חוץ מהדוור שלי. הוא לא מתרשם ממני. להפך. ודווקא ניסיתי להתיידד איתו. העליתי פעם את הנושא של ניומן, והוא רק אמר באדישות, 'אהה, כן. זה'. ואז נתן בי מבט מתנשא, כאילו הוא מכיר אותי רק בגלל שהוא מביא לי חבילות, ואז עבר למבט של 'תודה רבה לך, אידיוט'".
נייט, למי שלא היה על פני כדור הארץ ב־25 שנה האחרונות, הוא הדוור הכי מפורסם בעולם. או בשמו הטלוויזיוני: ניומן. השכן השמן, המרושע והקורע מצחוק של ג'רי סיינפלד - אויבו המר - וקוזמו קריימר - ידידו ושותפו למיזמים מפוקפקים. הגבר עם הקראש המתמשך על איליין בניס והאיש שג'ורג' קוסטנזה התפעל מעליצותו. דמות המשנה הכי דומיננטית בסדרה ששינתה את פני הקומדיה. התפקיד שהקנה למי שגילם אותו מעמד של אייקון - וגם גרם לו לעשות טעות שהוא מתחרט עליה עד היום.
לפני שבע שנים בלט נייט בהיעדרו מפרק האיחוד של 'סיינפלד'. "הוזמנתי", הוא מגלה. "אני חושב שהם רצו אותי לקריאה של התפקיד, ושם התחלתי לפקפק ברעיון. שאלתי את עצמי, 'למה שאני אעשה את זה?'"
בגלל שלא התחשק לך להעלות את ניומן באוב?
"גם. לא ראיתי איזה רווח ייצא לי מזה. לא ידעתי איזו משמעות תהיה לתפקיד שלי, וממש לא התחשק לי להיות שם בתור רקע לאחרים. הרגשתי שאני פשוט לא רוצה לעשות את זה. אני חושב שבמשך שנים נטרתי טינה לניומן גם כי הייתה לי אופציה להיות שחקן קבוע ב'סיינפלד', והיא לא התממשה מסיבות שלא היו תלויות בי. ככה שהרבה זמן העסיקה אותי השאלה מה היה קורה אילו... שאלות מהסוג שיכול לשגע אותך.
"אז אתה מסתובב בעולם עם בטן מלאה, אבל מגיע השלב שבו אתה אומר לעצמך למה לנטור טינה למשהו כזה מרהיב? היית שותף לאחת הסדרות הכי גדולות אי פעם. ובמבט לאחור, הסירוב להשתתף באיחוד היה טעות שנעשתה בתקופה שהייתי ממורמר מקצועית. אם זה היה קורה שוב, אין ספק שהייתי שם. מה אני, משוגע?"
* * *
ביום מהביל בגבעתיים בשבוע שעבר, נייט נראה שפוי ונינוח למדי. הוא כאן כדי להשתתף בפרסומת להשקת הקטלוג החדש של חברת איקאה, והמקומיים לא מפסיקים לעצור אותו לסלפי - ניג'וס שאיתו הוא מתמודד בחביבות סובלנית. הקול וההבעה עדיין דרמטיים, וגם הנוכחות הדובית, אבל ממדיו עצומים פחות משהיו בימי 'סיינפלד'. "השמנה זה מאבק לכל החיים", הוא נאנח בחיוך. "פעם היו לי מאמן כושר ודיאטנית ומשלוחים של אוכל מיוחד ועשיתי את שיטת 12 הצעדים - כל דבר שאת יכולה לדמיין כדי לשמור על משקל נמוך. אבל ברגע שאתה מרגיש נוח ובריא יותר, הכל בסדר. (נבוך) וכשאני נכנס לחדר, את מסתכלת עליי ומה שאת רואה זה מה שיש".
גם בגרסה הבורגנית־כביכול שלו, נייט הוא טיפוס. מספר סיפורים אדיר בקול שמרעיד לך את הטחול, ולא אחד שיהרוס בדיחה בשביל התקינות הפוליטית שאמריקאים כה אוהבים. "כן, בטח", הוא אומר כשאני שואלת אותו על מעריצים אסרטיביים במדינות אחרות. "כי בישראל כולם כל כך ביישנים ומאופקים".
ספר על תגובה אופיינית אליך.
"הקלאסית זה שמישהו אומר לך, אתה חייב לעצור לתמונה - והוא ממש מושך אותך פיזית! ויש שם מישהו שני שלא מצליח לצלם טוב, ואני עומד שם שבע־שמונה דקות עם חיוך מעושה. אבל אני מבין את זה. אני תמיד אומר שכשאני מגיע למקום זה כאילו חד־קרן נכנס לעיירה! אתה חייב לרכוב עליו! לתפוס אותו בקרניים! דטס דה וויי איט גואוז".
ותגובות ביזאריות יותר?
"מה, כאילו טובות הנאה מיניות? התגובה הכי מוזרה הייתה במסיבת עיתונאים בינלאומית. כתבת יפנית הסתכלה לי בעיניים ושאלה, "אתה. מייקל ג'ורדן. למה?" הייתי בהלם. לא היה לי מושג מה לעזאזל היא רוצה".
ניומן הוא שם קבוע בכל רשימה של הנבלים הגדולים בטלוויזיה. אבל הוא לא רק רשע, היה בו יותר מזה. מה לדעתך הפך אותו לדמות טובה כל כך?
"אני חושב שאנשים לא באמת שונאים את ניומן, אלא מתנשאים עליו. חושבים שהוא נחות מהם. זה כאילו (צוחק), 'אני מניאק, אבל אני לא מניאק כמוך!' מה שעבד בו בעיניי זה השילוב בין רשעות לחוסר ביטחון - ככה אפשר לראות גם מאיפה צמחה הרשעות שלו. ולמרות שהוא מנוול, הוא לא מאיים או באמת מסוכן. הוא פשוט מרגיש שהוא מחוץ לעניינים".
ואתה?
"זו תחושה שאני מכיר טוב מאוד אישית (מחייך), כך שהיה לי מאיפה לתדלק את הדמות".
כשהצטרף ל'סיינפלד', נייט היה בן 37, עם ניסיון נאה בתיאטרון, נוכחות זניחה בטלוויזיה ותפקידים קטנים בהצלחות הקולנועיות 'ריקוד מושחת', 'נולד ב־4 ביולי' ו־ג'יי־אף־קיי: תיק פתוח'. זו הייתה העונה השלישית של הסדרה, וניומן היה אמור להיות קוריוז של פרק אחד. ההמשך ידוע: הוא נשאר שבע שנים - עד הסוף. "אני חושב שהכי קשה היה לסיים סצנה בלי שג'רי יתפוצץ מצחוק וידפוק הכל", נזכר נייט בשגרה על הסט. "הייתי נכנס בשיא השנאה של ניומן, וג'רי פשוט נקרע לי בפרצוף. ובגלל ג'רי, גם ג'וליה לואי־דרייפוס הייתה מתחילה לצחוק. ג'רי היה מצליח להפסיק לצחוק, (צועק) ג'וליה לא! ככה זה התחיל, עם אנשים נהדרים. כתיבה טובה. זו הייתה חוויה נפלאה".
ואיך זה המשיך?
"ככל שהזמן עבר והפכנו לתוכנית חשובה, הדינמיקה השתנתה. כבר לא לייט נייט, אלא להיט. וכשהפכנו לתופעה, אנשים הבינו את הכוח של התוכנית. פתאום היית מה שחייבים לראות בטלוויזיה, ועוד ברשת אן־בי־סי, ואז אתה רוצה (נוהם) להיות הכי טוב. בואי נגיד שככל שההצלחה גדלה, נהיה פחות נעים על הסט".
זה היה בגלל ההצלחה? או, כמו שנכתב לא פעם, הכסף?
"קצת מכל דבר. בכל סיטקום ששורד שבע־שמונה עונות יש שלב שכולם שונאים את כולם (צוחק). תחשבי על בנות הזהב, הליידיז החמודות האלו שמתעבות אחת את השנייה. דברים כאלה קורים כי אתה תקוע עם האנשים האלה לטוב ולרע - וגם תראה אותם שוב מחר. אז אתה חייב להסתדר איתם, וכשזה מגיע ממקום של תחושת כלא, זה יוצר דינמיקה מסוימת".
תסביר.
"להגיד שכולם על הסט אהבו את כולם והיו חברים כל הזמן, זה פשוט לא נכון. ליתר דיוק, זו ממש לא האמת. זו לא הייתה חוויית עבודה רעה בשבילי, אבל הייתי על סטים הרבה יותר נעימים וידידותיים. למה? אני חושב שבאופן טבעי הלך הרוח בסט מגיע ממי שמנהל את העניינים".
כלומר, לארי דיוויד, שותפו של סיינפלד ליצירת הסדרה. על איזה הלך רוח אנחנו מדברים?
"לארי הוא תעלומה מבחינתי. מסתורי, אבל מבריק. הוא מאוד רגוע, מחושב ולקוני, אבל בזמנו הוא הפחיד אותי עד מוות! הייתי שחקן צעיר יחסית, והוא היה פרפקציוניסט שידע בדיוק איזה קצב הוא רוצה לדיאלוג. מספיק שהוא היה מסתכל עליי ונהייתי מבוהל נורא. רק רציתי לרצות אותו. ג'רי היה קל יותר. הוא היה אומר לך בעדינות, 'תשמע, זה לא זה'. לארי היה נובח, 'לא'".
עם מי מהצוות אתה שומר על קשר?
"עם ג'ייסון אלכסנדר, ועם כמה שחקני משנה, למשל דני וודברן, ששיחק את מיקי, האיש הקטן שהיה חבר של קריימר. אני וג'וליה לא בקשר, אבל היא סידרה לי את הסוכן שלי, וכשג'רי מצלצל, אני נענה לכל מה שהוא רוצה שאעשה. ככה זה עובד".
* * *
בתום עידן 'סיינפלד', התקשו כוכבי הסדרה לשחזר את ההצלחה ההיסטרית. לואי־דרייפוס היא היחידה שהצליחה להסיר מעליה את "קללת סיינפלד" ולהבריק שוב ב'ויפ', אבל גם זה קרה אחרי שהזיעה בהרבה מדי תפקידים בינוניים.
נייט חווה את הקללה בדרכו. עוד בימי 'סיינפלד' הפציע במקומות אחרים. ב'אינסטינקט בסיסי', למשל, שם היה אחד החוקרים של שרון סטון והמפשעה שלה ("בואי נגיד שאדם שוכח הרבה דברים במהלך חייו", הוא מחייך. "את הרגע הזה אני אזכור"). וגם ב'פארק היורה', שם גילם איש מחשבים פסיכופת. גם אחרי שהסדרה ירדה, לא חסרה לנייט עבודה, אבל הוא כבר היה מסומן.
"מבחינתי זה דטרמיניסטי", הוא אומר, "אני מוכר בגלל הדמות הזאת. לצערי קשה לסוכן שלי למכור אותי כשחקן דרמטי. כשהתחלתי לשחק זה בדיוק מה שהייתי, אבל ניומן והדמות שלי ב'פארק היורה' די מיצבו אותי כאדם הרשע בעולם. אני עדיין מייחל לתפקידי אופי. ובכל זאת, היה לי המזל לעשות משהו טוב ואיקוני עם ניומן, ואני מנסה להגיד את זה לעצמי לא מעט. אשתי, לעומת זאת, רואה בזה קללה".
לא היית מעדיף להיות וויין נייט?
"בואי נגיד שכשמישהו ברחוב פונה אליי כדי לברר אם אני וויין נייט, זה מחמם את הלב".
מבין כולכם, רק ג'וליה לואי־דרייפוס הצליחה להמציא את עצמה מחדש.
"תמיד הרגשתי שג'וליה היא זאת עם היכולת לשרוד, כי יש בה את המקוריות הנדרשת ובנוסף, יש משהו באישיות שלה שתמיד ניהל את הדמויות שהיא שיחקה, ולא להפך. אבל בהחלט לקח לה זמן עד שהיא הצליחה להיחלץ מהקללה. 'ויפ' היא תוכנית טובה מאוד. כשדבר כזה קורה לשחקן פעמיים בקריירה, הוא ממזר עם מזל".
כש'סיינפלד' נגמרה הצהרת שאתה הולך לשרוף את הבגדים של ניומן. זה קרה?
היו לי כמה פריטים מייצגים שלו, ובאמת זרקתי אותם. אני לא אדם שצובר מזכרות".
היה שלב שמאוד רזית. איך זה השפיע על התפקידים שקיבלת?
"במשך הזמן אתה לומד להיות מי שאתה ואם אנשים רוצים אותך, הם ירצו אותך גם אם תרד במשקל. אבל כשאתה מאוד מצליח, כמו במקרה של ניומן, אתה לא רק שחקן, אתה גם סחורה, מוצר שצריך למכור. המוצר הזה במקרה שלי היה דרוויש שמן. ואם זה כל מה שאתם מחפשים, דרוויש שמן, ואני כבר לא כזה, אז מי אני?"
מי אתה?
"סתם בחור".
זאת חתיכת תובנה.
"זה קטע: כשאני יורד במשקל, אני מאמין באופן טיפשי שאהפוך לאדם אחר, אבל אני עדיין אותו דבר. בסופו של דבר הבנתי שגם כשאני מרזה, אני לא הופך פתאום לג'ורג' קלוני, אני רק וויין נייט".
אותו וויין נייט שעל פי שמועה עקשנית ברשת לפני שנתיים, נהרג בתאונת דרכים.
"אין לי מושג איך זה קרה. למזלי אני בטוויטר - באחת הסדרות ששיחקתי בהן הכריחו אותי להצטרף כי חשבו שזה ימשוך קהל צעיר יותר, כן, ממש - ודי מהר הבנתי שרצה שמועה כזאת. באותו רגע חשבתי שיש אנשים שיהיו מאושרים מהידיעה הזאת, ואחרים יהיו מוטרדים. זה היה מוזר: להסתכל מהצד על אנשים שחושבים שאתה מת וכותבים, 'אה, השמן הזה מת. אז?'"
