החדש של אלנה פרנטה: עמוק כמו שציפינו

מה גורם לספרים של אלנה פרנטה, וספרי "הרומאנים הנפוליטניים" בפרט, להוות מוקד משיכה עז כל כך עבור קוראות וקוראים רבים ברחבי העולם? הסיפור של אלנה ולילה, אשר נפרש על פני מאות עמודים בכל ספר מבין ארבעת הכרכים, הוא הרי סיפור איטי, שיש בו השתהות על פרטים, ראייה פסיכולוגית מעמיקה ותיאור ברמה מיקרוסקופית של שכונה – על ההווי שבה והטיפוסים השונים המאכלסים אותה. זו ספרות אנכרוניסטית במידה מסוימת, לכאורה אינה מתאימה לתקופתנו, ובכל זאת – היא מצליחה לרתק ולעניין מיליוני קוראים.

אחת הסיבות להצלחה טמונה בכרך השני, "הסיפור של שם-המשפחה החדש", אף יותר מבכרך הראשון שנקרא "החברה הגאונה" (שניהם תורגמו בכישרון רב על ידי אלון אלטרס). הכרך הנוכחי עוקב אחר אלנה, המספרת, וחברתה לילה, מגיל 16 עד 23, בין השנים 1960 - 1966, ומתאר את הפערים ביניהן, בין השאר על ידי תיאור נישואיה של לילה – נישואין שממלכדים אותה ומסרסים אותה עד לכדי איום ממשי עליה – לעומת ההתפתחות האינטלקטואלית של אלנה, המתעתדת להיות סופרת.

תיאורי הילדות הבלתי נשכחים והיפהפיים, ומתן הביטוי המשכנע כל כך לרחשי הלב והגוף של תחילת הנעורים שהופיעו בחלק הראשון, מפנים עתה את מקומם לאיזו דחיסות אינטנסיבית, שאמנם נפרשת על פני עמודים רבים וסצנות ארוכות שההשתהות היא אחד המאפיינים שלהן, אך היא מעבירה משהו טורד מנוחה אף יותר מהבהלה של הילדוּת שפרנטה היטיבה לתאר בכרך הראשון.            

• קראו את הביקורת של עמיחי שלו על "החברה הגאונה", הספר הראשון בסדרה
  

אלנה ולילה הן כבר דמויות מוכרות לנו מאוד, ואנו באים לקרוא על השלב הבא בחייהן עם מטען רגשי ודרמטי עז. הישות הפרטית של כל אחת מהן, כמו גם מערכת היחסים המסועפת והשבירה בין השתיים, מתפקדות כידע מקדים של הקוראים, ולו כוח רב. אנו למעשה נמשכים חזרה למקום שמוכר לנו, אך הוא בכל זאת חדש ומפתיע ומסקרן; אנו שבים למרחב שגבולותיו כבר שורטטו עבורנו, אך לפתע הם נמתחים ומתרחבים והדרמה מתעצמת. אנו משווים כל העת את מה שלמדנו כבר על הגיבורות, השכונה, ועל כל דמויות המשנה שבה, עם המידע והחוויות החדשות, כך שנוצר מצב תודעתי-חווייתי מעניין של היכרות והפתעה, אינטימיות וזרות.  

העצמת הדרמה אינה באה לידי ביטוי באירועים סנסציוניים בעלילה, זאת על אף שישנם קטעים בספר שהם בעלי מידה של הגזמה ואפילו קיטש. היא נובעת מאותו מתח שהדחיסות מייצרת, מתחושת האסון המרחף תדיר מעל שתי הנערות, הנשים הצעירות. ובדומה למהלך שעשתה בכרך הראשון, בו תוארה הילדות אך גם תחילת הנעורים, כאן קושרת פרנטה את הנעורים עם התעוררות הנשיות, וכמו כורכת יחד את שלבי ההתפתחות האישית, החברתית, ואת המבט החיצוני כלפי נערות ונשים. היא מראה למעשה כיצד ילדה הופכת לנערה ולאישה באותו מרחב אלסטי, מתמשך וסבוך מאוד; מרחב שיש בו חברה שוביניסטית, גורמים מעכבים בלתי נסבלים, אבל גם התרגשות וחידוש, כוח ואומץ.

יכולתה של פרנטה לא רק "לתעד" התבגרות, אלא לתארה בהשתהות כזו כאילו אנו קוראים את הסיפור עצמו במשך שש שנים, ועדיין לשמור על קצב מעולה, עלילה סוחפת ועומק פסיכולוגי יוצא מן הכלל, היא אולי אחד המפתחות להבנת הצלחתה גם בספר השני.      

"הסיפור של שם המשפחה החדש", אלנה פרנטה. מאיטלקית: אלון אלטרס, הוצאת "הספריה החדשה", 496 עמ'