מבובות מיקי-מאוס ועד רגלי גבס מצוירות: הכירו את האספנים

בובה, קופסה, דיסק, תיק, מכונית, בקבוק, ספר - אנחנו מוקפים בהם, פרסומות מרצדות מזמינות אותנו לרכוש עוד כמותם, יש לנו הרבה מהם - חפצים. סליחה, לא חפצים - מוצרים. שיוצרו מתישהו, ככל הנראה במפעל, עמדו דום במרווחים שווים והגיחו לאוויר העולם על פס נע. בחברה של שפע וצריכה בלתי פוסקת, אין כבר ערך אמיתי לבובה ספציפית בחנות או לקופסה מעוטרת - עד שפריט בר מזל מגיע לידיו של אדם שמעניק לו משמעות חדשה והופך אותו לחלק מהאוסף הפרטי שלו.

"פריט אספנות" זה התואר המכובד ביותר שחפץ יכול להתהדר בו. אם לפני כן היית סתם מכונית צעצוע או אפילו עטיפה זניחה של שוקולד – מהרגע שנכנסת לביתו של חובב האספנות יש לך פוטנציאל להפוך לאמנותית, ובבוא הזמן ליקרת ערך. סלב של עולם החפצים.

"כל אחד יכול להיות אספן, פשוט צריך למצוא את הדבר הנכון שרוצים להשקיע בו", אומרת רומי ניקול שניידר (28), אספנית, מעצבת גרפית וצלמת ישראלית המתגוררת בלונדון. שניידר, יחד עם אספנים נוספים, עתידה להציג כמה מהאוספים שלה בתערוכה "אספנים", שתיפתח בגלריית "הקוביה" בירושלים, במסגרת פסטיבל מנופים בעיר. "בסביבות גיל 10 התחלתי לאסוף עטיפות של ממתקים, למשל קינדר וקרמבו, משהו דבילי כזה", היא מספרת, "שמתי אותן בשקיות ניילון ואיכשהו האוסף גדל".

 

מתוך אוסף הפאנטה (צילום: רומי ניקול שניידר)

אבל האוסף של שניידר הוא לא רק עטיפה יפה. עם הזמן היא החלה לטפח ממש אוסף של אוספים – למשל אוסף מתקנים לאכסון סוכריות פז ואוסף בקבוקי פאנטה. "אבא שלי עובד בפרסום והיה מפרסם את 'פאנטה', ונוסע למדינות שונות בעולם לצלם את הפרסומות. בכל טיול הוא היה מביא איתו בקבוק אחר. הוא סיפר לי שבכל מדינה המתכון טיפה שונה".

שניידר היצירתית החליטה להפוך את בקבוקי הפאנטה למניפת "פנטון"- כזו ששואפת לדרג את סקאלת הצבעים באופן מדויק ככל האפשר. היא סידרה את הבקבוקים מהבהיר לכהה, וצילמה את התוצאה. בתערוכה היא תציג יותר מ-30 בקבוקים ממדינות שונות (כולל הפאנטה הכתומה מכולן - ממלזיה).

מתוך אוסף הפז(צילום: רומי ניקול שניידר)

 

 

גם את אוסף מתקני סוכריות הפז שלה הציבה שניידר על ספקטרום מסודר להפליא של צבעוניות. "יש משהו נורא מרגיע בלראות טור עם דברים דומים שמסודרים באותה צורה. זו צורה שיש לה היגיון וזה הרבה יותר מספק מבחינה ויזואלית. יוצר סוג של איזון". שניידר מתארת את התחושה כ"הגשמה נפשית" מסוימת. "אף אחד לא יבין שיש לו צורך לזה, עד שהוא רואה את זה. כמו שיש בפייסבוק סרטונים של גלידה נמסה ממש לאט, ואנשים נשארים וצופים בזה כי זה גורם תחושה מספקת. אי אפשר שלא לעצור ולהסתכל על זה לכמה שניות". 

מלבד היותה אספנית בעצמה, שניידר גם חוקרת אספנים אחרים - מה שנולד מתוך פרויקט באוניברסיטה, והפך למסע שלם: "עניין אותי לדעת למה אנשים אחרים אוספים והאם לכולם יש אותה סיבה. אנחנו עושים הרבה דברים עוד מאז שאנחנו קטנים, אבל כשמתבגרים צריך שיהיה משהו שיפיל את האסימון ויסביר לנו למה עשינו מה שעשינו".

 

מתוך אוסף קופסאות הסוכרזית(צילום: רומי ניקול שניידר)

מתברר שמלבד האוספים הרגילים, לשניידר יש אוסף נוסף - של לא מעט סיפורים מוזרים. "נתקלתי באנשים מאוד מעניינים", היא מספרת, "הרבה מהם גם עוסקים במקצועות יצירתיים כמו איור או עיצוב גרפי. אבל היו כמה הזויים, כמו למשל מישהי ששותה קפה או תה רק עם סוכרזית. אז היא התחילה לקנות בכל מיני מקומות את הקופסאות הקטנות של הסוכרזית. וזה הגיע למצב שיש לה אוסף ענקי של קופסאות. אצלה, למשל, זה התחיל מתוך צורך פרקטי, אבל אצל רבים זה היה מתוך מחשבה של 'אני אוהב את זה ורוצה לקנות את זה'".

 

ועוד בגזרת ההזויים: "לאחרונה צילמתי מישהו שיש לו אוסף ממש גדול של פריטים שקשורים לאל-על", היא מספרת, "תחפושות, סטיקרים, חותמות, תיקים, סכו"ם, כרטיסי בטיחות. לא יכולתי להכיל את האוסף שלו. זה הרגיש לא שפוי".

 

נראה כי אי אפשר להתעלם מהאלמנט הפסיכולוגי כשמדובר באספנות. "יש בזה משהו שהוא חלק מהטבע האנושי", אומר הפסיכולוג הרפואי אפי גיל. "אם נסתכל על ההיסטוריה, עשרת אלפים או יותר שנים אחורה לתקופת הציידים-לקטים, אז לפני שבני אדם עברו לחקלאות מודרנית, חלק מהעניין הבסיסי בחיים היה לאסוף מהטבע צמחים, שורשים וזרעים לאכילה, ולחיות מהיד לפה. האספנות הייתה לצורך הישרדות יומיומית".

 

מתוך אוסף פריטים של אל-על(צילום: רומי ניקול שניידר)

גם הבחירה מה להתחיל לאסוף היא מרתקת: "זה יכול להיות קשור במחסור כלכלי כלשהו בילדות, לתחביב בגיל צעיר או לדחיפה מצד ההורים לאסוף משהו מסוים, אבל אין ספק שיש קשר לילדות המוקדמת או למחסור אישי. אספנות יכולה גם להיות צורך פנימי שנוצר בגלל געגוע לתקופה כלשהי, משהו שהיה ואיננו, למשל איסוף מטבעות מתקופת קום המדינה יכול להחיות את אותה תקופה עבור האספן. בנוסף, באספנות יכולה להיות הנאה אסתטית מהדברים - יצירתיות וסיפוק. יהיה אנשים שיאספו כדי להרגיש ייחודיים, כלומר - נניח מישהו שאוסף דברים מוזרים כמ פסלים אינדיאנים או פקקים יכול להרגיש מיוחד כי יש לו משהו שאין לאחרים. יש בזה ערך סנטימנטלי שמישהו אחר לא יבין".

אבל עם כל הכבוד לאספנות, עולה השאלה היכן עובר הגבול בינה לבין אגרנות?

"אגרנות היא חלק ממה שקוראים לו "OCD" - איזושהי אובססיה שנובעת מחרדה, שבאה אחריה קומפולסיה - טקס מסוים כדי להרגיע את החרדה. לאגרנות אין שום ערך אסתטי או כלכלי. האגרן גם יכול לאגור הכל ולא משהו ספציפי. אם אנחנו רואים משהו באספנות שיכול להיות מוגזם, למשל שהבית עצמו מוצף באותם פריטים וזה פוגע באורח החיים, מפריע לבני המשפחה ובא על חשבון פעילויות אחרות, או אם ההוצאה הכלכלית באה על חשבון צרכים כלכליים אחרים, אז אנחנו יכולים להתחיל לחשוב על כיוונים של אגרנות כפייתית או לחילופין של התמכרות, כמו לסיגריות או לשופינג.

כאמור, בתערוכה "אספנים" יחשפו עוד אספנים את האוצר הפרטי שלהם לעיני כול. מרגלי גבס מצויירות דרך מסכות הזויות ועד ניירות עם שרבוטים.

אשר דיין וצביקה טויטו, אוסף גבסים

רגלי גבס עם ציורים של סמלי יחידות צבאיות - צנחנים, גולני או גבעתי, אחרות עם סמלי מועדונים של קבוצות כדורגל, וחלקן מאויירות בדמויות קומיקס - לאוסף הגבסים הצבעוניים הללו אחראים אשר דיין (55) וצביקה טויטו (56) מירושלים, שהחלו ב-1987 לעבוד כגבסנים במחלקה האורתופדית בבית החולים הדסה עין-כרם. "כשראינו כמה גבסים מצוירים מונחים בחדר הגבס, עלה הרעיון ליצור אוסף, והתחלנו לשמור כל גבס מצויר שהורד ממטופל במרפאה", הם מספרים. "כך הצטברו מאות פריטים, ואת אותו אוסף יצרנו במקביל גם במרפאת ילדים. האוסף מוצג דרך קבע במחלקה בוויטרינה בקצה המסדרון, ומעורר התלהבות רבה בקרב המטופלים ומבקרים, שבאים במיוחד להתרשם ממנו ולצלם".

מתוך אוסף הגבסים(צילום: יח"צ)

צבי טולקובסקי, אוסף רישומים מחדר המורים, אוסף צילומי טינטייפ, אוסף מיקי מאוס

באמתחתו של צבי טולקובסקי (82), אמן ומרצה, כמה אוספים מעניינים. הראשון הוא אוסף צילומי טינטייפ - תצלום הפח. הטינטייפ נוצר במחצית השנייה של המאה ה-19, בעזרת תמהיל של חומרי צילום על פח המצופה בלכה שחורה או בצבע אמייל שחור, ונגזר ברישול יחסי. הוא נגיש לכל דורש, ולכן נחשב כייצוג של תרבות ההמונים. הוא מתאפיין בחדות מדהימה, כהה מאד. הוא מלא מיסתורין, וטעון, כך אומרים, ברוחו של המצולם.

מתוך אוסף תמונות הטינטייפ(צילום: יח"צ)

אוסף נוסף של טולקובסקי, ששימש בעבר ראש המחלקה לאמנות בבצלאל, נולד ממש מתוך חדר המורים של בית הספר. טולקובסקי ליקט את אוסף הרישומים והשרבוטים שלו לאורך שנים רבות, בגמר ישיבות מרצים מייגעות באקדמיה. "השרבוטים הם כמו ססמוגרף שאפשר לראות דרכו את הלך הרוח - בין ישנוניות, אדישות ושיעמום לבין ריכוז ועניין", הוא אומר. "הייחודיות ניכרת היטב בכתב ידם של האמנים, שהוא אישי ומשחרר מסרים בלתי מפוענחים".

שרבוט של ראש המחלקה לאמנות בבצלאל, הצייר לארי אברמסון(צילום: יח"צ)

שרבוט של אברהם אופק, מחדר המורים בבצלאל(צילום: יח"צ)

טולקובסקי מספר שלאחר שנים רבות של חיטוט ואספנות, הוא סיכם את הנטייה המולדת לאיסוף, וחזר לאסוף דימויים של גיבור ילדותו - מיקי מאוס, שדמותו עברה שינויי מראה ועיצוב לאורך הזמן, בהתאם לרוח התקופה. "יש לציין שאנו בני אותו גיל כמעט", הוא מציין.

מתוך אוסף המיקי מאוס(צילום: יח"צ)

ז'אק פימה, אוסף מכוניות

פימה (65), יליד פריז, בילה את ילדותו בקריאת גורל העולם כפי שהשתקף במספרי מכוניות מירוץ. "ממש כפי שקוראים בתחתיות ספלי הקפה", הוא מציין. "מאז אני אוסף מיניאטורות של מכוניות מירוץ, וצילומים של מרוצי מכוניות, שאיתם מגיע ההקשר ההיסטורי של מה שהתרחש בעולם באותה תקופה".

מתוך אוסף מכוניות המירוץ(צילום: יח"צ)

(צילום: יח"צ)

אהרן אורימיאן, אוסף מסכות ופסלוני שדים

"התחלתי להתעניין בשדים עוד בליטא ארץ הולדתי, שם הפולקלור סביב הנושא עשיר מאד", מספר אהרן אורימיאן (78) מירושלים. "בעיר קובנה קיים מוזיאון שדים מרתק - אולי היחיד מסוגו בעולם. בפולקלור הליטאי, הפולני, האוקראיני והרוסי השדים נתפסים פחות מפחידים ויותר שובבים ומצחיקים. דמותו של 'מפיסטו', השטן מהטרגדיה 'פאוסט' של גתה, ריתקה אותי עוד כשהייתי נער בתחילת שנות ה-50, כשצפיתי בבית האופרה של וילנה בירת ליטא בביצוע ל'פאוסט' של שארל גונו הצרפתי. מאוחר יותר התוודעתי גם לאופרה 'מפיסטופלס' של המלחין האיטלקי אריגו בויטו, שם הפכה דמותו של 'מפיסטו' לגיבור הראשי. אלה היו חלק מהמקורות בהם השתמשתי לאספנות של פיסות מידע וצילומים, תקליטים וספרים.

מתוך אוסף המסכות והשדים(צילום: יח"צ)

כיום האוסף מונה למעלה מ-200 פריטים, את חלקם קיבלתי, ואת רובם רכשתי בנסיעותיי לליטא, לרוסיה, לאוקראינה, לפולין, לצ'כיה, לגרמניה ולארצות הברית. לאורך השנים גילפתי ופיסלתי כמה שדים בעצמי בחומרים שונים, ויחד עם עוד מסכות מאפריקה, מסין ומתאילנד - הם מהווים את האוסף שתלוי על קירות הבית, מעורר בי השראה ומתרחב עם הזמן".

תערוכת "אספנים" תתקיים במסגרת פסטיבל "מנופים" בירושלים, ב-15-22 בספטמבר, בגלריית הקוביה. אוצרים: אלה ונסובר כהן ודן אורימיאן.