שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    המקומות האפלים של הנישואים: הצצה למותחן "האלמנה"
    ג'ין עמדה לצד האיש שלה כשזה הואשם בפשעים חמורים. אבל יש גבול לכמה רעיה יכולה להקריב בשביל בעלה. עכשיו ג'ין פותחת את הפה, וכולם צריכים להיזהר. בואו לקרוא את הפרקים הראשונים מהמותחן המצמרר של פיונה ברטון, "האלמנה"

    במשך שנים היה בעלה של ג'ין חשוד בפשעים איומים, אך היא שתקה. היא היתה עסוקה בלהיות הישה המושלמת, עמדה מהצד למען הגבר שלה, גם כשספגה בשלך כך מבטים מאשימים והטרדות בלתי פוסקות. אבל עכשיו אין יותר סיבה לשתוק. יש אנשים שרוצים לדעת את האמת. אבל אם יש משהו שג'ין למדה, זה שהיא יכולה לגרום לאנשים להאמין במה שהיא רוצה.

     

    רומן המתח הפסיכולוגי של פיונה ברטון, שהיתה כתבת ועורכת בכירה בכמה מעיתוני בריטניה החשובים ביותר הוא מסוג המותחנים שמטפסים במעלה עמוד השדרה. המקומות האפלים ביחסים שבינו לבינה מעולם לא היו מצמררים יותר. בואו לקרוא את הפרקים הראשונים מתוך "האלמנה". 

     

     

     

    1

    יום רביעי, 9 ביוני 2010

     

    האלמנה

    אני שומעת את קול צעדיה על השביל. צעדים כבדים של עקבים גבוהים. היא נמצאת כבר ליד הדלת, מהססת ומסיטה את השיער מפניה. תלבושת נאה. ז'קט עם כפתורים גדולים, מתחתיו שמלה נחמדה ומשקפיים על הראש. היא לא נציגה של עדי יהוה או של מפלגת הלייבור. זאת חייבת להיות עיתונאית, אבל לא מהזן הרגיל. היא השנייה היום — הרביעית השבוע, והיום רק יום רביעי. אני מתערבת שהיא תגיד, "אני מצטערת להטריד אותך בימים קשים כל כך." הם כולם אומרים את זה, ועל פניהם הבעה מטומטמת. כאילו שאכפת להם.

     

    אני אחכה לראות אם היא תצלצל פעם שנייה. האיש שהגיע הבוקר לא עשה זאת. חלקם משועממים למוות מלנסות. הם מסתלקים ברגע שהורידו את האצבע מהפעמון, שועטים בשביל, נכנסים למכוניותיהם ונעלמים. הם יכולים לספר לעורכים שלהם שהם דפקו על הדלת אבל היא לא היתה שם. פתטי.

     

    היא מצלצלת פעמיים. ואז היא דופקת בחוזקה בקצב טוק-טוק-טוקיטיטוק-טוק. כמו המשטרה. היא רואה אותי מציצה מבעד לרווח שבצד וילונות הרשת שלי והיא מחייכת את החיוך הרחב הזה. חיוך הוליוודי, אמא שלי היתה אומרת. ואז היא דופקת שוב.

    כשאני פותחת את הדלת, היא מגישה לי את בקבוק החלב שהיה מונח על מפתן הדלת ואומרת, "את לא רוצה להשאיר את זה בחוץ, זה יתקלקל. אני יכולה להיכנס? שמת את הקומקום על האש?"

     

    אני לא מסוגלת לנשום, ובוודאי שלא לדבר. היא מחייכת שוב, הראש שלה נוטה הצידה. "אני קייט," היא אומרת. "קייט ווֹטרס, עיתונאית של ה'דיילי פוסט'."

     

    "אני—" אני פותחת, ולפתע קולטת שהיא בכלל לא שאלה.

    "אני יודעת מי את, גברת טיילור," היא אומרת. המילים הבאות אינן נאמרות: אַת הסיפור. "בואי לא נישאר בחוץ," היא אומרת. ובעוד היא מדברת, איכשהו, היא נכנסת פנימה.

     

    אני המומה מהאירועים ולא מסוגלת להוציא הגה, והיא מפרשת את השתיקה שלי כאישור להיכנס למטבח עם בקבוק החלב ולהכין לי ספל תה. אני הולכת אחריה — המטבח לא גדול, וקצת צפוף לנו כשהיא מתרוצצת, ממלאת את הקומקום ופותחת את כל הארונות שלי, מחפשת ספלים וסוכר. אני פשוט עומדת שם, מאפשרת לדברים לקרות.

     

    היא מפטפטת על ארונות המטבח. "איזה מטבח יפה ואוורירי — הלוואי ששלי היה נראה כך. אתם בחרתם אותו?"

    אני מרגישה כאילו שאני משוחחת עם חברה. לא כך חשבתי לעצמי שתתנהל שיחה עם עיתונאית. חשבתי שזה יהיה דומה לשאלות המשטרה. שזה יהיה סיוט, חקירה. זה מה שאמר בעלי, גלֶן. אבל, איכשהו, זה לא כך.

     

    אני אומרת, "כן, בחרנו דלתות לבנות וידיות אדומות בגלל שזה נראה נקי כל כך." אני עומדת במטבח שלי ומשוחחת עם עיתונאית על ארונות מטבח. גלן היה מתפלץ.

     

    היא אומרת, "מכאן?" ואני פותחת את הדלת לסלון.

    אני לא בטוחה אם אני רוצה אותה כאן או לא, לא בטוחה איך אני מרגישה. זה לא נראה נכון למחות עכשיו, היא רק יושבת ומפטפטת עם ספל תה ביד. זה מצחיק, אני די נהנית מתשומת הלב. אני קצת בודדה בבית הזה עכשיו שגלן איננו.

    והיא נראית כמי ששולטת במתרחש. למען האמת, זה די נחמד שמישהו שוב לוקח אחריות עלי. התחלתי להיכנס לחרדה שמא הכול ייפול על הכתפיים שלי, אבל קייט ווטרס אומרת שהיא תסדר את הכול.

     

    כל מה שאני צריכה לעשות זה לספר את סיפור חיי, היא אומרת.

    סיפור חיי? היא לא באמת רוצה לדעת עלי. היא לא באה בָּשביל אלי הביתה בשביל לשמוע על ג'ין טיילור. היא רוצה לדעת את האמת עליו. על גלן. בעלי.

     

    אתם מבינים, בעלי מת לפני שלושה שבועות. הוא נפגע על ידי אוטובוס בדיוק מחוץ לסניף של סיינסברי. רגע אחד הוא עמד לצדי ומירר את חיי בעניין סוג הקורנפלקס שהייתי צריכה לקנות, ומיד אחריו הוא היה מוטל מת על הכביש. חבלות ראש, הם אמרו. על כל פנים, מת. אני פשוט עמדתי שם והתבוננתי בו, מוטל שם. אנשים התרוצצו להביא שמיכות והיה קצת דם על המדרכה. אם כי לא כמות דם גדולה. לו ידע, היה מאושר. הוא לא סבל בלגן מכל סוג שהוא.

     

    כולם היו נחמדים וניסו למנוע ממני לראות את הגופה, אבל לא יכולתי לומר להם ששמחתי על כך שהוא איננו עוד. בא הסוף לשטויות שלו.

     

    2

    יום רביעי, 9 ביוני 2010

     

    האלמנה

     

    המשטרה הגיעה לבית החולים, כמובן. אפילו מ"ב (מפקח-בילוש) בוב ספארקס הגיע לחדר המיון לדבר על גלן.

    לא אמרתי לו או לכל האחרים שום דבר. עניתי שאין לי מה להגיד. הייתי נסערת מכדי לדבר. בכיתי קצת.

     

    כבר תקופה ארוכה שמ"ב בוב ספארקס הפך לחלק מחיי, למעלה משלוש שנים, אבל אני חושבת שהוא ייעלם יחד איתך, גלן.

    אני לא אומרת לקייט ווטרס מילה על כל זה. היא יושבת בכורסה השנייה בסלון, חופנת את ספל התה שלה ומנענעת את רגלה.

    "ג'ין," היא אומרת — אני שמה לב שהפסקתי להיות גברת טיילור — "עבר עלייך שבוע נורא. ועוד אחרי כל מה שכבר עברת."

    אני לא אומרת דבר, רק בוהה בחיקי. אין לה מושג מה עבר עלי. למעשה, לאיש אין. מעולם לא הצלחתי לספר על כך לאיש. גלן אמר שטוב שכך.

     

    אנחנו ממתינות בדממה, ואז היא מנסה גישה אחרת. היא קמה על רגליה ונוטלת תמונה שעומדת על אדן האח — שנינו נראים צוחקים על משהו.

    "אתם נראים צעירים כל כך," היא אומרת. "זה צולם לפני שהתחתנתם?"

    אני מהנהנת.

     

    "הכרתם זה את זה הרבה זמן לפני החתונה? נפגשתם בבית ספר?"

    "לא, לא בבית ספר. הכרנו בתחנת אוטובוס," אני מספרת לה. "הוא היה גבר יפה תואר וגרם לי לצחוק. הייתי בת שבע-עשרה, מתלמדת במספרה בגריניץ', והוא עבד בבנק. הוא היה קצת מבוגר ממני ולבש חליפה ונעליים טובות. הוא היה שונה."

     

    אני מספרת את זה כמו רומן רומנטי, וקייט ווטרס בולעת כל מילה. היא רושמת הכול בפנקס שלה, מביטה בי מעל משקפיה הקטנים ומהנהנת כאילו שהיא מבינה. היא לא מצליחה לעבוד עלי.

     

    למעשה, בהתחלה גלן לא היה הטיפוס הרומנטי. רוב תקופת החיזור שלנו עברה עלינו בחושך — בתי קולנוע, המושב האחורי במכונית האסקורט שלו, הגן הציבורי — ולא נשאר הרבה זמן לדיבורים. אבל אני זוכרת את הפעם הראשונה שהוא אמר לי שהוא אוהב אותי. הצטמררתי כולי, כאילו שהרגשתי כל סנטימטר בעור שלי. בפעם הראשונה בחיי הרגשתי בחיים. אמרתי לו שגם אני אוהבת אותו, נואשות. שאני לא יכולה לאכול או לישון בגללו.

     

    כשהסתובבתי סהרורית בבית, אמא שלי אמרה שזאת "הידלקות". לא הייתי בטוחה למה היא מתכוונת כשהיא אמרה "הידלקות", אבל רציתי להיות עם גלן כל הזמן והוא אמר שהוא מרגיש כמוני. אני חושבת שאמא קינאה קצת. היא היתה תלויה בי.

    "היא תלויה בך יותר מדי, ג'יני," גלן אמר. "זה לא בריא שאמא הולכת לכל מקום עם הבת שלה."

     

    ניסיתי להסביר שאמא מפחדת לצאת מהבית לבד, אבל גלן אמר שהיא מתנהגת באנוכיות.

    הוא היה כל כך מגונן, בפאב נהג לבחור לי מקום רחוק מהבר — "אני לא רוצה שיהיה רועש מדי בשבילך" — ולהזמין במקומי מנות במסעדות כך שטעמתי דברים חדשים — "את תאהבי את זה, ג'יני. פשוט תנסי." אז ניסיתי, והיו מקרים שהדברים החדשים היו נחמדים. ובמקרים שלא, הייתי שותקת כדי שלא לפגוע ברגשות שלו. הוא היה משתתק כשהייתי מעבירה עליו ביקורת. שנאתי את זה. הרגשתי שאכזבתי אותו.

     

    אף פעם לא יצאתי עם מישהו כמו גלן, מישהו שיודע מה הוא רוצה מהחיים. הבחורים האחרים היו פשוט — בחורים.

    שנתיים אחר כך, כשגלן הציע לי נישואים, הוא לא כרע ברך. הוא הצמיד אותי אליו ואמר, "את שייכת לי ג'יני. אנחנו שייכים זה לזה... בואי נתחתן."

     

    בכל מקרה, עד אז הוא הספיק לכבוש את הלב של אמא. הוא היה מגיע עם פרחים — "משהו קטן בשביל האישה האחרת בחיי," היה אומר כדי להצחיק אותה ומדבר איתה על טלנובלה ששודרה בטלוויזיה, או על משפחת המלוכה, ואמא אהבה את זה. היא אמרה שאני בחורה עם מזל. שהוא הוציא אותי מתוך עצמי. הוא יעשה ממני משהו. היא יכולה לראות שהוא ידאג לי. והוא דאג לי.

     

    "איך הוא היה אז?" קייט ווטרס שואלת, גוחנת קדימה כדי לעודד אותי. אז. היא מתכוונת לפני כל הדברים הרעים.

    "אה, הוא היה גבר מקסים. הוא לא הפסיק לאהוב אותי ולעשות בשבילי דברים," אני אומרת. "תמיד הביא לי פרחים ומתנות. אמר שאני האחת. עפתי מכל זה. הייתי רק בת שבע-עשרה."

     

    היא מתה על זה. כותבת את הכול בכתב מצחיק ומרימה את המבט. אני מתאמצת לא לצחוק. אני מרגישה את ההיסטריה עולה ופולטת קול דומה ליבבה, והיא מושיטה את ידה כדי לגעת בזרוע שלי.

    "תהיי חזקה," היא אומרת. "הכול מאחורייך."

     

    ואמנם כך. אין יותר משטרה, אין יותר גלן. בא הסוף לשטויות שלו.

    אני לא מצליחה להיזכר מתי התחלתי לקרוא לזה כך. זה התחיל הרבה לפני שנתתי לזה שם. הייתי עסוקה מדי בלארגן לנו חתונה מושלמת בצ'רלטון האוּס, ואחר כך נישואים מושלמים.

     

    אמא ואבא שלי חשבו שאני צעירה מדי להתחתן בגיל תשע-עשרה, אבל שכנענו אותם. למען האמת, גלן הוא ששכנע אותם. הוא היה כל כך נחוש, כל כך מסור אלי, ובסוף אבא אמר "כן" וחגגנו עם בקבוק למברוסקו.

     

    הם שילמו הון על החתונה מפני שהייתי בת יחידה, ובכל רגע פנוי אמא ואני הסתכלנו על תמונות במגזינים לכלות וחלמנו על היום הגדול שלי. היום הגדול שלי. איך נאחזתי בזה ומילאתי את חיי בזה. גלן אף פעם לא התערב.

    "זאת המחלקה שלך," הוא היה אומר וצוחק.

     

    הוא אמר את זה כאילו גם לו היתה מחלקה משלו. חשבתי שהתכוון כנראה לעבודה שלו. הוא יהיה המפרנס העיקרי, אמר. "אני יודע שזה נשמע מיושן, ג'יני, אבל אני רוצה להיות זה שדואג לך. את עדיין צעירה מאוד והעתיד שלנו לפנינו."

     

    תמיד היו לו רעיונות גדולים שנשמעו כל כך מרגשים כשדיבר עליהם. הוא יתקדם לתפקיד מנהל סניף, ואחר כך יעזוב ויפתח עסק משלו. הוא יהיה הבוס של עצמו ויעשה המון כסף. דמיינתי אותו בחליפה יקרה עם מזכירה ומכונית גדולה. ואני, אני אהיה לצדו ואתמוך בו. "אל תשתני, ג'יני. אני אוהב אותך בדיוק כמו שאת," הוא היה אומר.

     

    אז קנינו את בית מספר 12 ועברנו אחרי החתונה. אחרי כל כך הרבה שנים אנחנו עדיין כאן.

     

    לבית היתה גינה בחזית, אבל כיסינו אותה בחצץ "כדי לחסוך על כיסוח הדשא," גלן אמר. אני די אהבתי את הדשא, אבל גלן אהב שהכול מסודר. היה קשה בהתחלה, כשרק עברנו לגור יחד, בגלל שהייתי קצת מבולגנת. בבית אמא תמיד מצאה צלחות מלוכלכות וגרביים זרוקים מתחת למיטה שלי. אם גלן היה רואה את זה, הוא היה מת.

     

    אני יכולה לראות אותו עכשיו, מהדק את הלסתות וממצמץ בעיניים, כשתפס אותי מברישה עם היד פירורים מהשולחן אל הרצפה אחרי שאכלנו ארוחת ערב, בהתחלה. אפילו לא ידעתי שאני עושה את זה — כנראה עשיתי את זה מאה פעמים בלי לחשוב, אבל יותר לא עשיתי את זה. הוא היה טוב אלי במובן הזה, לימד אותי לעשות דברים בצורה נכונה כדי שהבית יהיה נחמד. הוא אהב שהכול נחמד.

    בהתחלה גלן היה מספר לי הכול על העבודה שלו בבנק — הדברים שהוא היה אחראי עליהם, איך העובדים הזוטרים היו תלויים בו, הבדיחות שחברי הצוות הריצו האחד על השני, הבוס שלא סבל — "הוא חושב שהוא יותר טוב מכולם, ג'יני" — והאנשים שעבדו איתו. ג'וי וליז במשרד, סקוט, אחד מהכספרים שסבל ממחלת עור והאדים מכל דבר, מאי המתלמדת שלא הפסיקה לעשות שגיאות. אהבתי להקשיב לו, לשמוע על העולם שלו.

     

    אני מתארת לעצמי שסיפרתי לו על העבודה שלי, אבל די מהר נסחפנו בחזרה לבנק.

    "סַפּרוּת הוא לא המקצוע הכי מרתק," הוא היה אומר, "אבל את מאוד טובה בזה, ג'יני. אני גאה בך."

     

    הוא אמר לי שהוא רוצה לגרום לי להרגיש טוב עם עצמי. והוא באמת הצליח בזה. הרגשתי כל כך בטוחה להיות נאהבת על ידי גלן.

    קייט ווטרס מסתכלת עלי, שוב היא עושה את הדבר הזה עם הראש. היא טובה, אני חייבת להודות בכך. מעולם לא דיברתי עם עיתונאים קודם לכן, חוץ מלהגיד להם להסתלק, ובטח שלא הסכמתי להכניס מישהו מהם אלי הביתה. כבר שנים שהם מגיעים לדלת שלי, בהפסקות, ואף אחד מהם לא הצליח להיכנס עד היום. גלן דאג לכך.

     

    אבל הוא לא פה עכשיו. וקייט ווטרס נראית שונה מהאחרים. היא אמרה לי שהיא מרגישה "חיבור אמיתי" בינינו. היא אומרת שהיא מרגישה כאילו אנו מכירות כבר הרבה שנים. ואני מבינה למה היא מתכוונת.

     

    "המוות שלו בטח גרם לך זעזוע נוראי," היא אומרת, מלטפת לי שוב את היד. אני מהנהנת שוב במבט אטום.

    אני לא יכולה לספר לה איך התחלתי לשכב ערה ולקוות שגלן ימות. טוב, לא ממש ימות. לא רציתי שהוא ירגיש כאבים או יסבול או משהו כזה, אני פשוט רציתי שהוא לא יהיה פה יותר. הייתי חולמת על הרגע שהמשטרה תצלצל.

     

    "גברת טיילור," יגיד קול עמוק, "אני נורא מצטער, אבל יש לי חדשות רעות." הציפייה להמשך ההודעה כמעט גרמה לי לצחקק. "גברת טיילור, אני חושש שבעלך נהרג בתאונת דרכים."

     

    ואז דמיינתי את עצמי, ממש דמיינתי את עצמי, מתייפחת ומרימה את הטלפון כדי להתקשר לאמא שלו ולספר לה. "מרי," הייתי אומרת, "אני כל כך מצטערת, יש לי חדשות רעות. זה בקשר לגלן. הוא מת."

     

    אני יכולה לשמוע את ההלם בנשימה שלה. אני יכולה להרגיש את האבל שלה. אני יכולה להרגיש את הניחומים של חברים, את המשפחה המתקבצת סביבי. ואז את הריגוש הסודי.

     

    אני, האלמנה האבלה. הצחקתם אותי.

     

    מובן שכשזה באמת קרה נראה שזה לא אמיתי. לרגע אמא שלו נשמעה כאילו הוקל לה כמו לי שהכול כבר מאחורינו, ואז היא הניחה את השפופרת והתייפחה על הילד שלה. לא היו חברים לספר להם ורק קומץ בני משפחה שיתקבצו סביבי.

     

    קייט ווטרס מפטפטת על זה שהיא צריכה לבית שימוש ורוצה להכין עוד ספל תה, אני לא מתווכחת איתה, מעבירה לה את הספל ומראה

     לה איפה השירותים. אחרי שהיא יצאה, אני מסתכלת במהירות סביב החדר, בודקת שאין בו שום דבר שהיה שייך לגלן. שום מזכרות שהיא תוכל לגנוב. גלן הזהיר אותי. הוא סיפר לי את כל הסיפורים על התקשורת. אני שומעת אותה מורידה את המים והיא מופיעה מחדש עם מגש ומתחילה שוב להגיד איזה אישה נפלאה אני, כל כך נאמנה.

     

    אני ממשיכה להסתכל על תמונת החתונה שתלויה על הקיר מעל לתנור החימום. אנחנו נראים כל כך צעירים, כאילו התחפשנו עם הבגדים של ההורים שלנו. קייט רואה אותי מסתכלת ומורידה את התמונה מהקיר.

     

    היא יושבת על משענת הכורסה שלי ואנו מתבוננות בה יחד. שישה בספטמבר 1989. היום שבו קשרנו את עתידנו. אני לא יודעת למה אבל אני פורצת בבכי — הדמעות הראשונות האמיתיות שלי מאז שגלן מת — וקייט ווטרס מחבקת אותי בידה.

     

    רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים