משפחת גאון

לפני כחודש התייצבו בני משפחת סולן בנתב"ג לקבל את פניו של הבן רון, שאמור היה לחזור מהאולימפיאדה הבינלאומית לנוער במחשבים. ההורים והסבים הגאים עמדו עמוסים בעוגיות בסמוך לחבורת אנשים שהחזיקו שלטים לכבוד השייטות הישראליות ששבו מהאוליפיאדה בריו. כשרון הגיע לאולם הנוסעים שאלה אחת מהנערות שהמתינו לשייטות האם הוא הילד שזכה במדליית כסף בכימיה. "הייתי בהלם, זה היה מוזר שאנשים שאני לא מכיר מזהים אותי", אומר רון. "השבתי לה שזה אני וכולנו צחקנו. ההורים הסבירו שצחקו כי היה נחמד לגלות שהפכתי לסלב כזה ואני צחקתי ממבוכה".

האחים בילדותם

את המדליה השאיר רון בביתו והגיע אתמול לשנתו האחרונה בכיתת המחוננים בתיכון "הראשונים" בהרצליה. "אני לא רוצה לעשות עניין מהמדליה", הוא מסביר בביישנות של בן 17. "מי שיודע יודע, אני לא כל כך אוהב להיות במרכז". למרות צניעותו, יש לסולן מקום של כבוד, לפחות במרכז המדעי: במאי השנה השתתף בתחרות מנדליב לכימיה במוסקבה וזכה במדליית כסף. בסוף יולי היה אחד מארבעת נציגי ישראל באולימפיאדה הבינלאומית לתלמידי תיכון בכימיה, שהתקיימה בטביליסי, גיאורגיה וזכה במדליית כסף נוספת. שתי המדליות הללו הצטרפו לארד שבו זכה לפני שנה באולימפיאדת הכימיה הקודמת.

סולן, שעושה חיל גם בתחום המחשבים, ייצג לפני כחודש את ישראל באולימפיאדה הבינלאומית לנוער במדעי המחשב – אך חזר ללא מדליה ומאוכזב קשות. "האולימפיאדה נמשכת יומיים ולכל משתתף יש חמש שעות שבהן עליו לפתור שלוש בעיות אלגוריתמיות. את הפתרון מעבירים המתחרים למערכת בדיקה, המספקת משוב מיידי לפתרון שהגישו. השנה לא הצלחתי יותר מדי. כבר תוך כדי ידעתי כמה רע הלך לי. פתרתי את השאלות, אבל לא הצלחתי לכתוב תוכנה לפי הפתרון שמצאתי", הוא מסביר. "הייתי יכול להיות ממש טוב, אז כן, אני מתוסכל".

הוריו עקבו אחר הפתרונות שלו און־ליין במחשב מביתם בארץ. "ידענו שהוא מצפה להצליח והיינו עצובים עבורו", אומר אביו אילון ואמו אלכס מוסיפה: "זו הייתה התחרות הפחות מוצלחת בשרשרת התחרויות המוצלחות. מבחינתנו זה היה הקטע המתסכל של הקיץ, האנטיקליימקס שלנו". כשאני שואלת את רון האם המדליה בכימיה לא איזנה את התסכול, הוא משיב בנחרצות "לא" ומתכנס בתוך עצמו. ע', אחיו בן ה־20, קמ"א (קצין מקצועי אקדמאי) בצבא, מסביר: "רון קיבל קודם את המדליה בכימיה ואחר כך יצא לאולימפיאדת המחשבים ואז באה האכזבה מאי ההצלחה, כך שהמדליה לא נחשבת".

בסופו של דבר, התאושש רון מהמשבר כמו כל בן נוער: "כשחזרתי לארץ ראיתי עם ע' סרטים במחשב, איזה סרט גרמני שאני לא זוכר, וכמה סדרות שאני אוהב כמו 'דוקטור הו' – והתגברתי על זה".

האודיסיאה יותר מעניין

שני האחים לבית סולן מעידים על עצמם כחברים הכי טובים ובעיקר בעלי שפה מדעית משותפת שמעטים מבינים אותה. "אני אוהב כימיה, מרתק אותי לראות איך חומרים יכולים להגיב ולהיות מסוגלים ליצור תרכובות", מנסה רון לשתף, "קשה לתאר במילים". וכשאני תוהה על סוד קסמה של המתמטיקה ע' נאנח, לא מבין איך נשאלת שאלה כזו ומנסה להסביר את ההתאהבות: "יש מקרים של קונספטים נורא מורכבים, אבל אני מאוד נהנה כשאני תופס אותם. זה נחמד להבין את הרעיון שיש בכל שאלה. זו תחושת סיפוק גדולה".

ע' היה הראשון ממשפחת סולן בעולם האולימפיאדות של המוח. ב־2012, הוא זכה באולימפיאדה הבינלאומית למתמטיקה במדליית כסף, ב־2013 זכה בזהב וב־2014 שוב במדליית כסף. מאז הוא השתתף בשתי תחרויות בינלאומיות לסטודנטים וזכה במקום החמישי בעולם. "עקפו אותו רק בנקודה", ממהרת האם הגאה להבהיר, ובני משפחתה מצחקקים.

ישובים בספרות מצריות שרון למד כשהיה בן חמש וחצי

רון מודה שגם הוא רוצה לקטוף את המקום הראשון באחת האולימפיאדות. "כן, אני רוצה להשיג זהב, אולי בשנה הבאה, אבל לא נורא אם לא. לא אהיה עצוב במיוחד אם לא אגיע להישגים כמו אחי".

שניהם החלו את דרכם בתחרויות המדעיות בגיל 15. בסוף כיתה ט', תוך כדי לימודיו בתיכון ובאוניברסיטה במקביל (!), השתתף ע' לראשונה בתחרות מתמטיקה ארצית וזכה במקום הרביעי. "כשהמשכתי ללכת לאולימפיאדות בינלאומיות למתמטיקה נהייתי יותר ויותר טוב. היו מחנות הכנה של שבוע במכון ויצמן ובנורדיה שבהם פתרנו שאלות ודיברנו רק על מתמטיקה וזה היה כיף, כי זה מה שהכי אהבתי לעשות. אני חושב שבמחנות ההכנה האלו למדתי יותר מאשר באוניברסיטה".

רון נכנס לעניין כשאביו סיפר לו על "הכימיאדה", האולימפיאדה הארצית לכימיה, ועל האימונים לקראתה שנעשים בטכניון בראשות פרופ' זאב גרוס מהפקולטה לכימיה. בכיתה ט' החליט סולן הצעיר לקחת חלק בתחרות המיועדת לתלמידי י"א – וזכה במקום הראשון. מאז, השתתף במחנות אימונים ופעם בחודש נסע לטכניון לצורך אימוני הכימיה לקראת האולימפיאדות. הוא, יחד עם משתתפי הנבחרת הצעירה, נבחרו מתוך כ־6,000 תלמידים שעברו את מבחני המיון הראשוניים. ההצלחה העצומה של ילדיהם לא הפתיעה את הוריהם. האב, אילון סולן, הוא פרופסור למתמטיקה באוניברסיטת תל־אביב ומנהל התוכנית לקידום תלמידים מצטיינים במתמטיקה. סולן טורח לציין שנכנס לתפקיד לאחר שע' כבר היה חלק מהתוכנית והבדיחה המשפחתית מספרת שהבן סלל את הדרך לאב. האם, אלכס, בעלת תואר שני במדעי המחשב ועובדת בהיי־טק. ההורים התגרשו כשע' היה בן שבע ורון בן ארבע וחצי, מאז הם במשמורת משותפת, חצי שבוע אצל האב בהרצליה וחצי שבוע בבית אמם בתל־אביב.

עכשיו, בשיחה בדירתו של פרופ' סולן, מספרים ההורים על הילדות ה"רגילה לחלוטין", לפי הגדרתם, של בניהם. "אני לא זוכרת שהילדים אמרו אי פעם שהם משתעממים. תמיד היה להם משהו לעשות או לחשוב עליו", אומרת אלכס. "כשהיו קטנים נתתי להם בעיה לחשוב עליה ואחר הצהריים דיברנו על הפתרון. אם אחד מהם מאיזושהי סיבה לא רצה ללכת לבית הספר, הרשיתי לו 'להתחלות' אבל אמרתי לו שיקרא בבית על מלחמת האזרחים האמריקאית למשל או על אלקיביאדס מנהיג ביוון העתיקה, ושיספר לי על זה כשאני חוזרת מהעבודה".

הבנים מהנהנים בראשם ורון מעלה נשכחות: "אני זוכר שכשהיינו קטנים היינו שוכבים במיטה וכל אחד בתורו הקריא קטע מהאיליאדה של הומרוס ואחר כך המשכנו לאודיסיאה", ע' מעיר שהאודיסאה היה יותר מעניין. "אמא גם רצתה שנקרא ספרים שהיו אהובים עליה בילדותה, למשל 'אליפים' של אסתר שטרייט וורצל. היינו חייבים לקרוא למרות שאלו לא ספרים שקוראים עכשיו", מתחשבן ע' בחיוך.

אביהם מזכיר גם את ספריה של איין ראנד, "מרד הנפילים" ו"כמעיין המתגבר" וע' לא מתאפק ואומר: "זו דוגמה מצוינת לספרים שרון קרא ואני ממש לא". אחיו מאשר שאכן קרא כשהיה בן 14, לא הסכים עם כל מה שכתבה הסופרת ובבית היו ויכוחים על הספרים. ההורים משחזרים את ניצני הגאונות שהפציעו כבר בילדות המאוד מוקדמת של בניהם. "מאז ומתמיד אנחנו מדברים בבית על מה שאנחנו אוהבים, ומחשבים ומתמטיקה הם שני הנושאים הקרובים לליבנו, כמו גם נושאים אחרים, היסטוריה למשל. ולזה הילדים שלנו נחשפו מתחילת חייהם", אומר אילון. "בחופשים, בגילאים הצעירים מאוד, הכנתי דפי עבודה פשוטים במתמטיקה והם ישבו ופתרו, או שביקשתי שימצאו מילים שמתחרזות באחרות. יותר מאוחר, בכיתה ד', הכנתי חוברת עבודה בלוגיקה ותמיד הם אמרו שמאוד נהנו למלא את החוברות".

"לא דחפנו את הילדים, אבל בבית הייתה אווירה של סקרנות ולמידה", משחזרת אלכס. "אצל רון זיהיתי את הניצוץ כשהיה בן עשרה חודשים, כשלקח משולש וריבוע והכניס אותם למקומות המיועדים להם ואמר 'לש' או 'בוע'. זה היה מאוד מוקדם בהתפתחותו. לא רק אני נפעמתי כאמא אלא גם הגננות מאוד התפעלו ממנו. הוא קרא קצת כשהיה בן שנתיים בערך והיה מאוד רהוט". ואילון מוסיף: "כשרון היה בן חמש וחצי הוא עשה חישובים מתמטיים, חיבור וחיסור עד עשרת אלפים, בספרות מצריות עתיקות שגילה כשקרא באנציקלופדיה 'תרבות'. כשהלבשתי את הילדים נהגתי תמיד לספור באוזניהם. כשהלבשתי את ע' ספרתי: אחת־שתיים־שלוש, ורון שהיה בן שנה וחמישה חודשים, אמר לפתע: 'אבע'. זה היה מפתיע לגילו.

"גם לע' הייתה תפיסה מתמטית יפה בגיל מאוד מוקדם. כשהיה בן ארבע וחודשיים הוא עמד מול השעון שהראה שש ועשרה. שאלתי אותו מה השעה וע' חשב והלך לאכול משהו, ושוב חזר להסתכל על השעון, ושוב הלך לאכול משהו. הוא חשב עוד קצת ולבסוף השיב: שש ושישית עיגול. מגיל מאוד צעיר עשינו איתם תרגילי חיבור וחיסור", מוסיף האב ושולף דף מיומן. "תיעדתי שיחה שהייתה עם ע' כשהיה בן ארבע פחות חודש:

אני: ילד אחד קטף חמש עגבניות שרי ואז הוא קטף עוד חמש עגבניות שרי. כמה עגבניות קטף בסך הכל?

ע': עשר

אני: ואז הוא אכל עגבניה אחת. כמה נשארו לו?

ע': היא הייתה טעימה?

אני: כן.

ע': תשע.

אני: ואז בא אחיו ואכל עוד שתי עגבניות. כמה נשארו לו עכשיו?

ע': איך קראו לו?

אני: לאח קראו זיו.

ע': איך קראו לילד?

אני: פיו.

ע': שבע".

ע' זוכר שבכיתה ו' הייתה לו מחברת מתמטיקה אישית משלו. "כתבתי בה בעיות מתמטיות שגיליתי. כתבתי בה חזקות של 5 ושל 2 ורציתי לראות איך זה ממשיך. בעצם חקרתי חזקות. אחר כך היו לי עוד כמה חברים שהתעניינו במה שאני התעניינתי והראיתי להם את המחברת. אני זוכר ששאלתי את אבא בגיל די צעיר איך מוכיחים את משפט פיתגורס".

האב מזכיר לבניו שכשהיו בני תשע ושש סיפר להם על מערכת צירים ועל משפט בראור המתייחס למקומן של טיפות מים בכוס. "זה משפט מתמטי שאפשר להוכיח וניסיתי ללמד אתכם את ההוכחה". ע' צוחק: "אוי, נכון. ניסיתי לספר לחברים בכיתה את המשפט הזה והם לא הבינו וההוכחה לא ממש עבדה".

ותודה למורים (חוץ מאחד)

אלכס מספרת בגאווה שכשבנה הצעיר הגיע לכיתה א' הוא כבר קרא את הארי פוטר הראשון. רון מתקן אותה, "אני בטוח שבכיתה א' הגעתי כבר לחמישי", והאב מוסיף שהילד התחיל לקרוא אנגלית עוד לפני כיתה א'. "הוא פשוט ישב מול המחשב ולמד לבד אנגלית".

הכישרון המיוחד של הבנים לא עורר בהורים חשש שהמורים לא יידעו להתמודד עם היכולות שלהם או שרמתם הגבוהה הרבה מעבר לרמתם של ילדי כיתתם תגרום לבידודם החברתי. "הם התחברו לחבורת ילדים כמותם, מאוד מוכשרים ואינדווידואליסטים וזו הייתה ועדיין קבוצת ההתייחסות שלהם", קובעת האם. "במבחן התוצאה המורים מאוד פירגנו. שניהם עברו את כל מערכת החינוך. רון מגיע עכשיו לי"ב ומכיתה א' כמעט כל המורים אהבו אותו ואיפשרו לו המון חופש".

רון, אתה זוכר את הפרגון הזה?

"כן. למשל ביסודי קראתי ספרים בשיעורי אנגלית באישור המורה. לא הייתה בעיה שאצא משיעורים כשאני כבר יודע את כל החומר או שלא אגיע ללימודים כי אני הולך ליום לימודים בטכניון לקראת האולימפיאדות. היה רק מורה אחד שלא הסתדרתי איתו. ידעתי שאני יכול לגשת לבגרות במחשבים בלי להיות בכיתה והוא התעקש שאהיה נוכח שש שעות בשבוע. לא הסכמתי וויתרתי על הבגרות במחשבים. יש לי מספיק יחידות גם ככה. לעומת זאת, כשאמרתי למורה לפיזיקה שאני לוקח קורס באוניברסיטה הפתוחה וביקשתי לגשת רק למבחנים, הוא עבר על הסילבוס של האוניברסיטה והסכים בלי בעיה".

חברים מפרגנים או מקנאים?

"מפרגנים, ואם יש מי שמקנאים הם לא אומרים לי את זה. אני מדבר מעט עם חברים מהכיתה ופחות מדבר עם אנשים באופן כללי".

על השאלה האם בזכות היכולות האינטלקטואליות הם שווים יותר בעיני הבנות, שניהם מגיבים בלא החלטי, הסטת ראש הצידה והסמקה קלה. אמם עונה במקומם: "כשהבנות בארץ יגדלו הן יבינו מה טוב בשבילן". והנוסחה לטוב הזה מבחינת פרופ' סולן חד־משמעית: "בעיקר היה להם מזל ושניהם קיבלו גנטיקה משובחת. הם גדלו בבית תומך ואוהב, בילינו איתם המון שעות והיינו שם בשבילם כדי ללמד וללוות אותם ולענות להם על שאלות ששאלו".

לשני הבנים במשפחת סולן, שלמדו במערכת החינוך הרגילה ומכיתה ז' עד י"ב היו בכיתת מחוננים, אין מילה רעה על מערכת החינוך. "למדתי בבתי ספר טובים עם מורים נהדרים, היו לנו שיעורי העשרה מעניינים והרגשתי שעושים הכל כדי שנלמד ויהיה לנו מעניין", אומר ע'. "גם כששנאתי שיעורי אזרחות יכולתי למצוא לעצמי משהו אחר לעשות. הייתי רוצה שככה ילמדו בכל בתי הספר בארץ". לאחיו דווקא יש הצעת יעול: "אני בעד העלאת קצב הלימוד, אבל אני יודע שאני לא מייצג".

רון סימן כיעד לא לרדת מהציון 90 והממוצע שלו בתעודת סוף י"א הוא 98. הוא מודה שלכיתה הוא מגיע רק כדי לפגוש חברים. ע' היה נוכח כמעט בכל השיעורים אבל השקיע את כל מרצו במתמטיקה.

עם תחושת הסיפוק הגיעה גם הצלחה פנומנלית שלו. כשהיה בכיתה ז' שמע על אפשרות ללמוד מתמטיקה באוניברסיטה, אך כדי להגיע לרמה הנדרשת במחלקה למתמטיקה נדרשו התלמידים לקחת שני קורסי הכנה במשך שנה. "מאמצע כיתה ז' למדתי באוניברסיטת תל־אביב ואבא עבד שם וזה היה נחמד. אחרי שנת הכנה היו בחינות כניסה ועברתי אותן. בעצם בכיתה ח' הגעתי לרמה שאיפשרה לי ללמוד באקדמיה. אז עוד לא פגשתי ילדים בגילי שלמדו כמוני, אבל שנה אחר כך כבר היו ילדים בגילי או שנה מעליי והתחברתי אליהם כך שלא חוויתי את העניין של הילד הקטן שלומד עם הסטודנטים הגדולים. בכיתה ח' לקחתי קורס אחד בסמסטר ומכיתה י"א הואץ הקצב ולקחתי שלושה קורסים בסמסטר. עד כיתה י"ב סיימתי שני שליש מהתואר הראשון, דחיתי את הגיוס בשנה וסיימתי את התואר כולו".

גם רון משלב תיכון ולימודים אקדמיים: כעת הוא לומד לתואר ראשון בביולוגיה באוניברסיטה הפתוחה. אמנם ביולוגיה זה לא המומחיות של משפחת סולן, אבל הם מכבדים את הבחירה – בכל זאת, היא עדיין בתחום המדעים. אמו מודה שהיה בבחירה הזו "משהו קצת משונה, הייתי חושבת שילך על מחשבים ומתמטיקה, אבל יש כנראה משהו בשורשים המשפחתיים. אמא שלי עבדה במכון וולקני במחקר ביולוגי בתחום של מודלים מתמטיים בביולוגיה ובחקלאות".

רון מסביר לאמו שלא התייעץ עם סבתא. "אני מתעניין בביולוגיה וטכנולוגיה רפואית כבר שנים. אני לא זוכר מתי בדיוק שמעתי על קורס און־ליין של מכון ויצמן במיקרוביולוגיה, רציתי להירשם אבל הקורס היה מלא ולא יכולתי להצטרף. אבא הציע את האוניברסיטה הפתוחה כאלטרנטיבה. זה נשמע מגניב והתחלתי ללמוד. אני אוהב לבדוק דברים שקשורים לחיים ואני רוצה לעשות דברים שישפיעו על העולם, ובמתמטיקה קשה יותר שיהיה אימפקט על העולם".

רוצה את הזהב

מבחינתו השעות שאחרי בית הספר לא שונות בהרבה משעות הלימוד. המחשב והלימודים במסגרת האקדמית ממלאות אותן, לפעמים הוא קורא קצת ספרי מדע בדיוני ופנטזיה. בעבר השתתף במשך כמה שנים בחוג ציור עד שהפסיק בגלל מחסור בזמן. בשעות הפנאי הוא משחק במחשב ומתכנת משחקים בשביל הכיף. ע' נזכר שכילד השתתף בחוג טיסנאות. "נהניתי עד שבשלב מסוים זה פחות ריתק אותי והפסקתי. כמה אפשר לשייף עצים עד שייצא מטוס קטן. מכיתה ה' הייתי איזה שנה בצופים ועזבתי. העדפתי את המתמטיקה".

רון: "אני זוכר שכשעלתה השאלה אם אני אלך לצופים, ההמלצה שלך הייתה 'לא' גורף. אז לא הלכתי".

בבית סולן אין טלוויזיה, הם לא יודעים כלום על תוכניות ריאליטי, הם מחוברים רק למחשב – רואים סרטים ומשחקים משחקי מלחמה. את ימי האולימפיאדה בריו לא העבירו בצפייה במסך. ספורט בכלל, מודים הבנים, אינו חלק מעולמם. את ימי החופש הגדול לא העביר רון בבטלה או בחוף הים. "אני לא הולך לים ודי שונא לישון או לא לעשות כלום. אני מעדיף להיות ער כמה שיותר ולהתעסק בדברים שאני אוהב במחשב. את החופש הקדשתי לתכנות משחק שהמצאתי. האולימפיאדה בריו לא עניינה אותי, אבל אני קורא אתרי חדשות וידעתי בגדול מה קורה".

אלכס: "אני רצה נלהבת ויוצאת לרוץ מדי יום, אז לפחות מהצד שלי היה עניין בכל אירועי הריצה באולימפיאדה ולרון לא הייתה ברירה, הוא שמע את זה כרעש רקע".

המדליות של ירדן ג'רבי ואורי ששון ריגשו אתכם?

רון: "ממש לא".

אילון: "גם המדליות שלך לא ריגשו אותם".

ע': "דווקא ראיתי כמה קרבות אגרוף של ג'רבי".

אלכס: "אתה מתכוון לג'ודו?"

ע': "כן כן, הענף הזה שאנשים עם חלוק מנסים להפיל אנשים אחרים. הרגשתי גאווה שהם ניצחו".

בשלב הזה אמא שלהם מנסה לגונן על ילדיה הבלתי ספורטיביים בעליל: "הם ילדים מאוד אתלטיים, יש להם המון כישרון, אבל הם בוחרים לא לפתח אותו".

אגב, להבדיל מהמדליסטים בספורט, זוכי המדליות המדעיות לא מקבלים תמורה כספית – חוץ מהכבוד ולחיצת ידו של נשיא המדינה. ע' קיבל 3,000 ש"ח כסטודנט באוניברסיטת תל־אביב, שהעניקה כמחווה למי שלמד אצלה. בנוסף קיבל 300 יורו על פתרון יצירתי שהציג לבעיה, כשזכה במקום הראשון בתחרות מתמטיקה לסטודנטים בבולגריה. אחיו המדליסט לא קיבל שקל. "לא ציפינו, אז לא התאכזבנו", מסבירים בני משפחת סולן.

מלבד הכסף, אולימפיאדת המדעים גם לא מקבלת חשיפה תקשורתית כמו אולימפיאדת ספורט, אולי כי היא נתפשת כפחות חשובה לישראל?

ע': "זה פורמט שונה לגמרי. בספורט משתתפים הבוגרים הכי טובים בעולם ואצלנו בני נוער, אז ברור שזה פחות מעניין. לי ברור שאולימפיאדת המדעים חשובה מאוד והיא מפתחת ילדים מוכשרים אבל מסתבר שהיא לא כל כך תורמת לגאווה לאומית. הכי בנאלי לומר ששניהם חשובים באותה מידה, וזה גם די נכון".

אילון: "באולמפיאדות ספורט אנשים נהנים מעצם הצפייה, כולם חושבים שהם מבינים גדולים בספורט, מעטים חושבים שהם מבינים גדולים בכימיה או במתמטיקה. לראות 500 ילדים יושבים ליד שולחן ופותרים מבחן, עם כל הכבוד, זה לא מעניין במיוחד את הצופה. אבל תוכניות הכנה לאולימפיאדות מדעים מקדמות את השכבה העליונה של התלמידים וזו השקעה נהדרת שאינה כרוכה בסכומי עתק".

בשנים האחרונות האיראנים זוכים בתחרויות מדעיות לנוער, האם זה צריך להדאיג אותנו?

אילון: "למעלה מחמש שנים שאיראן עוקפת את ישראל בהישגים וזוכה במדליות זהב בכימיה ובמתמטיקה. משרד החינוך מודע לכך ומממן את הפרויקט לאיתור וקידום תלמידים מצטיינים. ככל שישימו יותר כסף אפשר יהיה לעשות יותר".

אלכס: "האיראנים משקיעים בתלמידים באופן רציני ביותר. הם מאתרים בכל רחבי איראן את המוכשרים ומפנים אותם לבתי ספר מיוחדים הפועלים כפנימיות שאליהן מגיעים הפרופסורים הטובים ביותר. נראה שמבחינתם זו משימה לאומית ויש תוצאות".

ע': "צריך גם אצלנו להקים בית ספר מיוחד למתמטיקה".

אילון: "אנחנו מדינה קטנה מדי ואין מספיק תלמידים מצטיינים לבית ספר כזה, אבל בהחלט כיתות ייחודיות זה כיוון נכון".

ומה הכיוון של האחים לבית סולן? ע' ימשיך בלימודי המתמטיקה ומתכנן להשתלב באקדמיה, בדיוק כמו אביו. רון ימשיך לנסות לזכות במדליית זהב – כשייסיים השנה את י"ב ידחה את גיוסו כדי לסיים את התואר הראשון בביולוגיה וישתתף באולימפיאדה לכימיה 2017. אחר כך ימשיך בתחום הביולוגיה, כמו סבתו. "הייתי רוצה להצליח לבנות חיידקים שמסוגלים לבנות אדם בוגר וכך להאריך מאוד את החיים. יש המון מחלות שאפשר לרפא באופן הזה. אני יודע שאלך לכיוון של מחקר ולא לרפואה. אני לא מתאים להיות רופא ולא מעניין אותי לטפל באנשים".

ואבא שלהם אומר: "העיקר שיבחרו מה שהכי טוב להם וימצו את עצמם". ¿

anatmeidan@gmail.com