שלום חנוך החדש: סוער, רעב ובוטה

אם שלום חנוך היה רוצה לרצות את הקהל שלו, או את חשבון הבנק, או את שניהם, הוא יכול היה לנקוט במהלך פשוט - אלבום חדש, המציין יומולדת 70, בסגנון harvest moon של ניל יאנג. רוצה לומר, אסופת שירים רומנטיים על אודות אהבה מבוגרת, היופי שבזקנה ותחושת ההשלמה של הגוף והנפש, והכל על רקע של גיטרות אקוסטיות, מלודיות מתוקות והרבה אקורדיון. או מפוחית. אין לי ספק שכולם היו מתנפלים עליו בחיבוקים דביקים של תחילת ספטמבר ישראלי. בסגנון עדות "תעשה, תעשה לנו עוד 'אהבת נעוריי'".

אבל שלום חנוך, וזה מה שאני אוהב בו כל כך, לא היה אף פעם פליזר. והוא בטח לא מתכוון להפוך לכזה בגיל 70. מי שמחפש אלבום מנחם, שיוכל להתחבק לצליליו בחורף הקרוב, שיחכה לחורף הבא. כי שלום ממש לא מתכוון לצאת לגמלאות, מעבודתו הנצחית כפועל רוק. והוא נשמע לא פחות סוער, מחפש, חרמן ובוטה ממה שהיה לפני עשרות שנים.

עוד ביקורות אלבומים במדור המוזיקה של ynet:

ברי סחרוף החדש: לקט לא ברור

החדש של רדיוהד: אלבום שכבר שמעתם

ביונסה החדש: לימונדה אמיתית מוגשת מרה

אז "זום", כבר הבנתם, הוא לא אלבום כיפי. אלא מסע תובעני, כמעט תמיד מרתק, במעלה התודעה של שלום חנוך. מסע המורכב מאוסף מתחלף של סצינות, שטווה המוזיקאי חובב הקולנוע. סצינות מתוך סרט מתח ("זום"), נסיעה עמוסת צבעים ויצרים בסין ("ויקי"), גיחה דרמטית, תחת שם בדוי, ליעד נעלם בחו"ל ("המזוודה"), רומן מסתורי בערב ראש השנה ("שבע בערב"), או שיטוט כאוטי בחוצות סדום המודרנית ("עיר החטאים").

(צילום: מוטי קמחי)

במסגרת המסע הזה, לא יהיו לכם הרבה מלודיות קליטות ועגולות שתוכלו להיאחז בהן, כדי לנוח. זה לא ששלום שכח איך לייצר אותן. באלבומו הקודם, "המקרה והטעות" היו לא מעט כאלה, ויפות יפות ("תמיד זה עכשיו", "תלוי בטונים"). היות ומרבית שירי האלבום החדש נוצרו יחד עם שירי האלבום "המקרה והטעות" (שבמקור יועדו להיות אלבום כפול), כנראה שמדובר בבחירה אמנותית מודעת. פחות שירי מדורה, יותר רגעי אווירה. בקולנוע המסוגנן של "זום", התחושה חשובה לא פחות מהמנגינה. ואולי יותר. לא פלא שההפקה המוזיקלית המסוגננת והעשירה של לואי להב ומשה לוי מנגנת לרגעים לא מעטים כלי ראשון. ומנגנת יפה.

נדרשות כמה האזנות טובות כדי לגלות את העוגנים המוזיקליים, שבכל זאת זרועים כאן. ויש לא מעט כאלה. "את עוד לא אמרת לי" הבלוזי עם העיבוד היפהפה; ההזייה הקסומה של "שובל צעיף חלום", עם הפזמון הרב משמעי ("אני מחליק על המיתר, עולה יורד בו לאיטי"); הבלוז המגניב של "המזוודה", עם צליל ההמונד המתוק והמפוחית המחרמנת; והמסתורין של "7 בערב", עם החצוצרה החורכת של אבישי כהן.

ובכל זאת, הערה לסדר. זה היה יכול להיות אלבום קונספט מרתק, שמורכב כולו משברי סצינות ומקטעי מסע. אבל השתרבבו לתוכו גם שירים שכנראה נוצרו על הדרך, ולא ממש קשורים לתימה המרכזית. בעיקר "המדינה הזו צריכה אמא", המשתייך לז'אנר שירי המחאה-אקטואליה של שלום (ויש לו באלבום גם אח קטן, "אל חסר רחמים" – גרסה חילונית ופמיניסטית לתפילת "אל מלא רחמים"), "איך זה את", הדואט עם שרית חדד ו"גיטרה". דווקא 3 השירים האלה, שלטעמי נופלים ברמתם משאר שירי האלבום, וגם שונים מאד מהאופי הבסיסי שלו, יצאו כסינגלים. ואני מודה שהם לא ממש עשו לי חשק לשמוע את האלבום כולו. אבל אז הגיע הסינגל המצויין "זום", וכיוון את המצלמה סוף סוף למקום הנכון. ובכלל, השיר "זום" יהיה תוספת טבעית ומצויינת לסט השירים הקבוע בהופעות של שלום.

מה שמוביל אותי לדיון האינסופי בשאלה – למה שלום חנוך כבר לא מחבר יותר קלאסיקות. חברים, זה לא הוא, זאת התקופה. אנחנו חיים בעידן שכבר לא מסוגל לייצר "נכסי צאן ברזל", גם אם הם יבואו לו מול העיניים ויצעקו לתוך מגפון. מוזיקאים וותיקים גדולים מעבר לים, כמו פול סיימון, ניל יאנג, ספרינגסטין, פול מקרטני ואחרים, לא מפסיקים לייצר שירים חדשים. חלקם נפלאים ממש. אבל חנות הקלסיקות שלהם נסגרה בערך לפני 20 שנה. רגע לפני פרוץ האינטרנט. לפני שהמוזיקה נהייתה הרבה יותר זמינה, והרבה פחות מרגשת.

אז לא תמצאו באלבום החדש של שלום חנוך עוד "משיח". או עוד "אהבת נעוריי". אבל כן תגלו יוצר במלוא כוחו (הוא, אגב, גם נשמע מצויין), שבז לגיל ולציפיות, וממשיך לטרוף את העולם ברעב של איש צעיר, עם תובנות של אדם מבוגר. זה שילוב מרתק, בדיוק כמו האלבום עצמו.