איראן מתייבשת, והפיסטוקים נגמרים לה
פיסטוקים הם ענף הייצוא הכי גדול של טהרן פרט לנפט, אבל הבצורת הארוכה, מערכות ההשקיה המתיישנות והבזבוז מייבשים את המטעים ומקרבים את הרפובליקה האיסלאמית אל ספו של אסון
בכפר אחד בדרום איראן עצי הפיסטוק מתים כבר זמן רב. הם הלבינו תחת השמש הקופחת, אחרי שהמאגרים של מי התהום יבשו בעקבות עשרות שנים של ניצול יתר ובזבוז. החקלאים האחרונים כאן עזבו עם משפחותיהם לפני עשר שנים ומאז הכפר נראה כמו מושבה עזובה על מאדים. הבתים העשויים מקירות בוץ ותקרות כיפה קורסים, השדות שהיו פעם ירוקים הם כעת רק תלמים מלוכלכים, וסימן החיים היחידי הוא שני נוודים החונים במחסן ישן.
פיסטוקים הם ענף הייצוא הגדול ביותר של איראן אחרי הנפט הגולמי – 250 אלף טונות פיסטוק מיוצרים מדי שנה ברפובליקה האיסלאמית, וזהו מספר שני רק לזה של ארה"ב. במחוז קרמן שבדרום איראן ערים התעשרו הודות לפיסטוקים, אבל הזמן של התעשייה הזו הולך ואוזל בעקבות שינויי האקלים ופעילות חקלאית בלתי מרוסנת שגבו מחיר כבד. ליד העיר סירג'אן מסמנת שורה ארוכה של בולענים - ענקיים כמו מכתשים שיצרו פצצות - את הנקודות שבהן התייבש האקוויפר לגמרי והאדמה פשוט קרסה. "החקלאות נהרסת", אומר חסן עלי פירוזבדי, שחי בכפר הסמוך איזאדבד במשך כ-50 שנה.
העסק של פירוזבדי שורד בקושי. חלק מעצי הפיסטוק שלו עתיקים מספיק כדי לזכור את תור הזהב של שאה עבאס במאה ה-17, אבל העלים הצהיבו. "הבאר הייתה בעומק של שישה עד עשרה מטרים כשהייתי ילד, עכשיו היא בעומק 150 מטר והמים מרים ומלוחים", הוא אומר. "פעם זה היה כפר מלא אנשים, אבל הרוב עזבו כדי להפוך לפועלים או לנהגים. בעוד עשר שנים לא יישאר דבר".
איראן מתמודדת עם שני אתגרים גדולים – התמודדות עם בצורת ארצית ארוכת שנים שלא נראה שהיא הולכת להסתיים וניסיון לשכנע חקלאים לשים סוף לשאיבת המים הבלתי מבוקרת. כ-300 אלף מ-750 אלף משאבות המים באיראן אינן חוקיות, וזו סיבה מרכזית לכך שהאו"ם קבע שאיראן הולכת והופכת באופן רשמי ממדינה במצוקת מים למדינה שמים הופכים בה למצרך נדיר. בשנת 2013 ערכה לשכת המסחר של איראן מחקר שבו התגלה כי מחוז קרמן מאבד 198.2 דונם של חוות פיסטוקים מדי שנה.
במשך מאות שנים הסתמכה איראן על אחת ממערכות ההשקיה המתוחכמות ביותר בעולם – רשת תת-קרקעית של תעלות שבהן הועברו מים תחת הרים ומישורים צחיחים, אבל אז הגיעו המשאבות האלקטרוניות והפוליטיקה הכאוטית של המאה שעברה. לא רבים הבינו את חשיבות הצורך לשמור על המים, והוא נתפש כמשני לצורך של איראן לייצר לעצמה את המזון שלה – גישה שנשמרה גם בעידן הסנקציות הבינלאומיות על הרפובליקה האיסלאמית בעשור שעבר.
"אנחנו מתפכחים בהדרגה מאשליה רבת שנים שיש לנו משאבים בלתי נגמרים", אומר מוחסן נאסרי מהמשרד הלאומי לשינויי אקלים בטהרן. לדבריו, הממשלה סוף סוף מחפשת תמריצים כדי לעודד אנשים לחסוך במים. במסגרת אחת התוכניות מוצע לחקלאים לקנות ציוד השקיה מודרני, אבל שינוי הגישות הטבועות כל כך בהתנהלות החקלאים ייקח זמן. "זה קורה מאוחר, אבל זה קורה", אומר נאסרי.
יש חקלאים שלקחו את העניינים לידיים. עצי הפיסטוק בחוותו של פרהאד שריף ליד סירג'אן הם נווה מדבר בתוך המרחבים החומים והעירומים. לפני שמונה שנים התקינה משפחתו טפטפות הדואגות להשקיה מבוקרת-היטב של כל עץ הן מבחינת כמות והן מבחינת איכות. "אנחנו מקבלים תנובה גדולה ואיכותית יותר מעצי הפיסטוק שלנו ואנחנו משתמשים ב-70% פחות מים", אומר שריף, המפעיל את העסק יחד עם אביו. הם מקפידים מאוד שלא לאפשר למטע שלהם להתרחב יותר מדי, כדי שמאגר מי התהום יוכל להתמלא באופן טבעי.
"כולם צריכים לעשות זאת", הוא אומר, אבל גם הוא מודה שהבעיה היא כסף. למשפחתו היו די כסף וקשרים בטהרן, ואלה סייעו להם לקבל הלוואה לצורך התקנתה של מערכת ההשקיה, אבל אפילו המטע
שלהם אינו יכול לחמוק מהבעיות הרחבות יותר באזור. לדבריו, בכל שנה הם צריכים לקצר את הצינורות משום שהמים פוחתים והאדמה שוקעת. "הבעיה מסוכנת יותר מכפי שאנשים מבינים", הוא אומר. "מה שקורה כאן הוא קטסטרופה – אנחנו בנקודת משבר".
לפנייה לכתב/ת 
