שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    רב וג'נטלמן
    הרב הראשי מצגר והרבצ"ר וייס כבר העניקו לדרג המדיני "הכשר" להריסת בתי הכנסת בגוש קטיף, אבל הרב שאר-ישוב כהן לא ויתר: בעקשנות (ובנועם) הוא הצליח להפוך את חוות הדעת ההלכתית, גרם לשופטי בג"ץ להזיל דמעה - ולא נח עד שהממשלה "חזרה בתשובה" וברגע האחרון החליטה להשאיר את המבנים בשלמותם. "סניגורם של בתי הכנסת" חוזר לקיץ 2005 ולמנהיג השקט שהוביל את המאבק
    שר וגדול בישראל נתבקש לישיבה של מעלה: רבה הראשי של חיפה, הרב שאר-ישוב כהן. זה קרה אתמול, ימים ספורים לפני ח' באלול, שיחול בשבוע הבא – יום השנה ה-11 לחורבנם ולהעלאתם באש של בתי הכנסת הנטושים בישובי גוש קטיף. על רקע סמיכות התאריכים, אבקש להפנות זרקור מיוחד, מכל תחנות חייו ופועלו העשיר של הרב המנוח, דווקא אל סיפור תרומתו להצלת בתי מקדש מעט אלה ולמניעת הריסתם בידי יהודים במסגרת "תוכנית ההתנתקות".

     

    << הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>

     

    בפרשה זו באה לידי ביטוי ראייתו הרחבה והעמוקה, הצופה פני עתיד והעומדת כמודל ומופת לחיקוי של הנהגה ציבורית-רוחנית-ציונית-ממלכתית, הדואגת לכבוד שם ישראל, כבוד שמיים וערכי תורה. דמותו ופועלו של הרב שאר-ישוב היוו בעיניי מיזוג תכונות של רב וג'נטלמן, בנם של קדושים, אב בית דין, תלמיד חכם מובהק, נודע בשערים, מנהיג היודע להתהלך בנועם ואצילות עם בריות שונות ונושא בגאון ובעוז את דברה של היהדות בפני אומות העולם, בדיאלוג חכם עם ראשי הדתות אחרות.

     

    קראו עוד בערוץ היהדות :

    הרב שאר ישוב כהן הובא למנוחות. השר בנט: "לימד את הוריי את יסודות הדת"

    נחשף לראשונה: כך נראתה הרצפה בבית המקדש השני

    משבר השבת: למה החרדים עושים את זה?/ אסף וול  

     

    באותם הימים, קיץ 2005, פעלנו להתערבות בינלאומית במטרה להציל את בתי הכנסת מגזירת הממשלה להורסם: הראשון לציון, הרב הראשי (דאז) שלמה עמאר, פנה לגורמים מוסלמיים, כמו מלך מרוקו וסגן ראש ממשלת טוניס. ח"כ אלי ישי, בשליחות הרב עובדיה יוסף זצ"ל, עמד בקשר עם לשכת נשיא מצרים חוסני מובארק על מנת להבטיח שאם וכאשר יושארו בתי הכנסת במקומם הם לא יחוללו. הרבנים שאר ישוב כהן ושמחה הכהן קוק לא פסקו לרגע מלעסוק בנושא ועשו שימוש בקשרים חובקי עולם כדי להפעיל גורמי לחץ והשפעה יהודיים בחו"ל על ראש הממשלה.

     

    אלא שבכך לא היה די, והשינוי שנדרש אז היה דווקא מבית. הרב הראשי לישראל יונה מצגר והרב הצבאי הראשי ישראל וייס כבר העניקו לדרג המדיני "הכשר" להריסת בתי הכנסת, והמשימה הדחופה ביותר הייתה לעורר את הרבנים – השניים הללו ואחרים – מתרדמתם.

     

    כינוס חירום של הרבנות הראשית  

    לקראת סוף אוגוסט 2005 הגיע הדיון הציבורי והתקשורתי בסוגית בתי הכנסת לנקודת רתיחה. המראות הקשים מגוש קטיף וכפות הבולדוזרים הקרבים העצימו את הקריאות לכנס בדחיפות את מועצת הרבנות הראשית, אשר עד למועד זה ישבה חודשים ארוכים בחיבוק ידיים.

     

    בדרך כלל מתכנסת המועצה רק בהזמנת הנשיא - אז הרב מצגר, אך זה בחר, משיקולים שונים, שלא לכנסה – וזאת למרות פניות חוזרות ונשנות אליו מצד חברי הרבנות. הרבנים שמחה הכהן קוק ושאר-ישוב כהן התמסרו באותם ימים בכל לב להביא בכל זאת לישיבת חירום של המועצה - בסיוע הרבנים יצחק רלב"ג, משה ראוכברגר ושמואל אליהו.

     

    הרב מצגר עמד בסירוב ודחה את הפניה - אבל הרב שאר-ישוב כהן לא אמר נואש. אירועי סוף השבוע האחרון להתנתקות, בו פונו המתיישבים מנווה דקלים וכפר דרום, הותירו עליו רושם רב וזעזוע עמוק, וב-21 באוגוסט 2005 פנה במכתב דחוף לרב הראשי בבקשה - כמעט בתחינה - לכנס בדחיפות את מועצת הרבנות כדדי לדון בגורל בתי הכנסת. וכך כתב:

     

    כבוד הרב,

     

    ההתפרצות של השוטרים והחיילים לתוך בתי הכנסת בגוש קטיף עשתה רושם נורא של חילול הקודש בעולם כולו, הזוכר כיצד המתין צה"ל כחודש ימים לפני הכנסייה הקתולית בבית לחם, שאליה נמלטו מחבלים עם דם על הידיים, מתוך כבוד לדת. אם חס וחלילה יהרסו בתי הכנסת ע"י צה"ל, יהיה זה חילול השם גדול ונורא שיזעזע את כל העולם היהודי ויבייש את כבודה של דת ישראל בכל רחבי תבל.

     

    נא להפציר בראש הממשלה ושר הביטחון להימנע ממעשים כאלו. ואני חוזר על בקשתי מלפני ששה חודשים, שעד היום לא נענתה, לכנס את המועצה לדיון מיוחד בנושא בתי הכנסת ובית הקברות, ואבקש להזמיננו לדיון. נראה כי בדיון דחוף זה צריכים להביע עמדתם אנשי כוחות הביטחון – אך הגוף המוסמך היא המועצה.

     

    בברכת התורה,

    הרב שאר-ישוב כהן

    הרב הראשי לחיפה

     

    עוד באותו שבוע התכנסה בירושלים מועצת הרבנות הראשית. החברים החליטו פה אחד להפוך את חוות הדעת של נשיאה, הרב מצגר.

     

    הלוויית הרב שאר-ישוב כהן    (צילום: גיל יוחנן)

    הלוויית הרב שאר-ישוב כהן    (צילום: גיל יוחנן)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    רבנים פוחדים מראש הממשלה?

    כמה ימים מאוחר יותר, 1 בספטמבר, התקיימה ישיבת ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת, אותה יזם שותף נוסף למאבק, הרב חנן פורת ז"ל. במהלך הדיון חשף הרב שאר-ישוב כהן את תחושתו לגבי סיבות התמהמהות כינוס ישיבת מועצת הרבנות הראשית לישראל. וכך אמר:

     

    לולא ידידי הרב הגאון הרב קוק, שיזם שעלינו כולנו לירושלים אפילו ללא הזמנה, וניצחנו על עצמנו, והרבנים הראשיים הצטרפו אלינו לישיבה - לא היתה גם הישיבה הזאת... כאן היה איזה שהוא חשש, פחד, מורא. אינני יודע מה היה השיקול, אולי לא רצו כל זמן שהנסיגה מהאזור לא בוצעה על ידי צה"ל, לא רצו להעלות את הנושא הזה, שלא יתקבל כאילו הרבנות הראשית רוצה באופן מדיני להתערב בנושאים פוליטיים.

     

    הרב שאר ישוב כהן התגייס והתמסר לעניין. מעבר לעצותיו הטובות, בשיחות הטלפון הרבות ששוחחנו באותם ימים, הרי שמכל המסמכים שאספתי בקפידה רבה ומתוייקים עד היום בארכיוני האישי, עולה שהוא היה הראשון שצפה למרחוק והפנה את תשומת לב הרבנים להיבט ההלכתי בסוגית בתי הכנסת.

     

    הרב שאר ישוב היה החלוץ להבהיר לרב הצבאי הראשי, תא"ל ישראל וייס, כי פסיקתו בנושא היא בניגוד להלכה, והדגיש מבעוד מועד כי אסור להרוס בתי כנסת. הוא שוחח עם עמיתיו הרבנים, שלח מכתבים, חיבר תשובות ופסק הלכה ברורה - בנועם, כדרכו - בסוגיה זו. הרב הכהן היה הקול הרבני הצלול והבודד שחזה מראש, טרם ביצוע תוכנית ההתנתקות, את ההתפתחויות בענין בתי הכנסת, וגם הראשון שהעלה את הרעיון לקבלת ערבויות בינלאומיות לשמירת בתי הכנסת בגוש קטיף כחלופה להריסתם.

     

    קדושה נצחית  

    לימים התברר לי, מעיון במסמכים, כי הרב שאר-ישוב פנה כבר מספר חודשים טרם ביצוע תוכנית ההתנתקות, למחרת הפסח (3 במאי 2005), לרב מצגר, ובאיגרת הנושאת את הכיתוב "אישי", כתב לו כך:

     

    אבקש להעמיד לדיון על סדר היום של מועצת הרבנות הראשית בהקדם את עניין "התוכנית להריסת בתי כנסת ופינוי קברי ישראל הקדושים" מגוש קטיף, אם תתבצע, חלילה, תוכנית ההתנתקות והפינוי, שהיא לדעת כל גדולי ישראל איסור חמור של תורה... בזמנו שלחתי למעלת כבוד תורתו העתק מכתבי בנידון בתי הכנסת להרב הראשי לצה"ל מיום י"ז בטבת תשס"ה. עד היום לא נעניתי על מכתב זה. אני מצ"ב קונטרס נוסף של "תוספת בירור בעניין עקירת בתי כנסת בגוש קטיף".

     

    בחיבור המדובר שצירף, העמיק הרב שאר ישוב בניתוח ההלכתי וסתר ביסודיות את הקביעה ההלכתית (השגויה) של הרב הראשי לצה"ל וייס, לפיה "משעה שאין במקום מתפללים - פוקעת קדושתו של בית הכנסת".

     

    הוא נימק את עמדתו ההלכתית בכך שגם היתרים מצומצמים שניתנו במרוצת הדורות להריסת בתי כנסת (למשל אם מתנים זאת מראש) חלים רק באופן מסויג מאוד, ומתקיימים בנסיבות ובתנאים יחודיים - ודווקא ביחס לבתי כנסת בחו"ל. בתי כנסת בארץ ישראל, הדגיש, "קדושתם לעולם קיימת" - ובפרט בתי מדרש שבגוש קטיף, שלגביהם העיד באופן אישי: "ביררנו עם הנוגעים בדבר ומעל כל צל של ספק לא נעשה שום תנאי בזמן בניית בתי הכנסת".

     

    "נאום הכוהנים" בבית המשפט

    דרמה משפטית-פוליטית-הלכתית זו התגלגלה לפתחו של בג"ץ, בהרכב מורחב של שבעה שופטים. בבוקר ל' באב תשס"ה (4 בספטמבר 2005), יום הדיון, נפגשנו להתייעצויות בקפיטריה של בית המשפט העליון. הרבנים שאר ישוב כהן ושמחה קוק נרגשו, ובאי המקום הופתעו למחזה הנדיר בו שני רבני עיר נכבדים פוקדים את המקום. זכיתי להיכנס לאולם מלווה בפמלייה לא שגרתית - שני "כוהנים גדולים", בעלי ענווה ומאור פנים, הנוהגים כבוד רב זה בזה, מעוטרים בצילינדרים שחורים ובעזות דקדושה.

     

    אף שהדבר אינו מקובל בהליכי בג"ץ, ביקשתי רשות מבית המשפט לתת תחילה את זכות הדיבור לשני האישים המכובדים שעמדו בראש המאבק הרבני להצלת בתי הכנסת. נשיא העליון, השופט אהרון ברק, לא היסס, ונעתר מייד לבקשה.

     

    הרב שאר-ישוב כהן פתח בדברים:

     

    ביקשתי דיון עם מועצת הרבנות הראשית עוד בראש חודש ניסן. למרות בקשות רבות בכתב שלי ושל הרבנים - לא נענינו. אילולא התכנסנו בעצמנו ושכנענו את הרב מצגר שחוות הדעת שלו היא לא מעשית, לא היה קורה מה שקורה היום... מדובר בהחלטה פה אחד של מועצת הרבנות הראשית... הרבנות הראשית לישראל היא הגוף המוסמך בענייני דת, ומדינת ישראל הסמיכה את הגוף לכך. הזעזוע שאחז בעם היהודי, עשרות הפניות שהתקבלו ממועצת הרבנים של אמריקה ואירופה – זה מפתיע ומזעזע וזה יכול ליצור תקדים מסוכן מאוד גם באשר למזרח אירופה. הדברים הללו לא היו לעיני הרבנים (מצגר ווייס) כאשר החליטו בפעם הראשונה... גם אם מישהו טעה זה לא מחייב להמשיך וללכת בעקבות הטעות.

     

    שבעת השופטים האזינו בקשב רב לדבריו הביקורתיים של כהן על עמיתיו, הרב הראשי והרבצ"ר. לכשהתיישב, הודה לו ברק בחום. הרב כהן לחש באזני שהוא והנשיא חבשו יחד את ספסל לימודי המשפטים באוניברסיטה העברית, לפני יותר מארבעים שנה.

     

    הרב קוק הרים ראשו, הניח מגבעתו על שולחן הפרקליטים והמשיך את הזעקה-תחינה, תוך הפניית מבט ישיר לעבר השופטים:

     

    אנו מבקשים את כבודכם: חישבו על הדבר הזה שוב. כאן כלל ישראל מוטל על כף המאזניים. תרחמו על עצמנו, תרחמו על העם הזה, כל אדם שיושב בקצווי תבל יראה שבולדוזרים עם סמל של מדינת ישראל הורסים בתי כנסת? איך ניראה בעיניי כל העולם?... מדובר כאן בתקדים שלא יכול לקרות. לא היה בארבעת אלפים שנות קיומנו... על כף המאזניים מוטל כבודו של עם ישראל. אני פונה אליכם בשם יהודים שבאים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ובשם כל עם ישראל: חוסו עלינו!

     

    השופטים בוכים, שמעון פרס משתתק

    את המילים האחרונות אמר הרב קוק בהתרגשות גדולה ובגרון חנוק מדמעות. באותה שעה נדמה היה כי הופעת הרבנים ודברי הטעם שיצאו מליבם חדרו כחץ ללב השופטים. גם מי שאינו חד עין היה יכול להבחין במחזה הנדיר בו דמעות ציעפו את עיניהם של השופטים אדמונד לוי ואליקים רובינשטיין.

     

    שבוע לאחר מכן, ממש לפני הכרעת שבעת שופטי הבג"ץ לתת לממשלה אור ירוק להרס בתי הכנסת, שלח הרב שאר-ישוב כהן מכתבים אישיים להם ולראש הממשלה אריאל שרון, בהם ביקש, "כמוצא אחרון", לאמץ פתרון של אטימה. היוזמה לא הועילה לבתי הכנסת בגוש קטיף, אבל ההצעה יושמה בצפון השומרון: את בית הכנסת בשא-נור "קברו" באדמה, מתחת לערמות חול שהובאו באמצעות משאיות - כך שבפועל הוא נאטם והגישה אליו נחסמה.

     

    בחלוף השנים שמרנו על קשר. פעם אחת ביקשתיו להרחיב במעט ולספר על תרומתו באותם ימים. במכתב תשובה אישי הוסיף פרט מעניין. הוא ציין שהופיע בישיבת הממשלה בענין זה ונשאל על ידי השר (דאז) שמעון פרס: "האם לא עדיף שנפרק את בתי הכנסת בעצמינו ונבנה אותם מחדש במקום אחר?". הרב השיב לו: "יתאר אדוני לעצמו שבמצור טיטוס וחייליו על הר הבית בירושלים, בשעה שהיה ברור שהם יפרצו וישרפו המקדש - הייעלה על הדעת שאנו בעצמינו היינו הורסים בית מקדשינו?!". פרס השתתק.

     

    בסופו של יום, הודות למאמצים של שותפים רבים, הממשלה "חזרה בתשובה" והותירה את ההריסה בידי בני בליעל. היה זה ניצחון עצוב אך חשוב, שמנע את התקדים הנורא בתולדות ישראל בו יהודים פוגעים במקדשי מעט.

     

    את מכתבו אליי סיים בחתימה יחודית, המהווה תמצית מעט לדמותו הגדולה האצילה: "בברכת הרמת קרן התורה בישראל וקרן ישראל בעמים".

     

    רב וג'נטלמן. יהי זכרו ברוך.

     

    עורך הדין גלעד קורינאלדי ניהל את המאבק המשפטי להצלת בתי הכנסת בגוש קטיף, והוא מחבר הספר "משפט נעילה" המגולל את סיפור הפרשה (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2009)

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: מלכה יום טוב
    עו"ד גלעד קורינאלדי
    צילום: מלכה יום טוב
    צילום: מכון נזר דוד
    הרב שאר-ישוב כהן
    צילום: מכון נזר דוד
    מומלצים