שש שנים

בבוקר אני מתעוררת לנשיקה על הלחי. "מזל טוב", רן אומר, יורד מהמיטה וחוזר להחליף חולצות. אני מסתכלת עליו, הוא פושט את הלבנה ועובר לשחורה ושוב חוזר ללבנה, נאבק בשרוולים כמו טחנת רוח. "למה מזל טוב?" אני חושבת, "כולה מה עשיתי? שוב ישנתי עד מאוחר". ואז אני נזכרת, 6 בספטמבר היום, היום אנחנו ביחד בדיוק שש שנים.

אני מתהפכת במיטה, צופה ברן מנסה להחליט מה ללבוש לפגישה. כואב לי לחשוב עד כמה סתמי הולך להיות היום שלפנינו. אלוהים תמיד עושה לנו את זה, מפיל את כל התאריכים החגיגיים דווקא על ימי שומה אפרוריים שבהם חייבים לעבוד. היום יום שלישי, היום שאני הכי שונאת בשבוע. עוד שנייה אקום ואעלה לחדר העבודה שלנו, שם אשב ואתענה עם כתיבת הטור שלי. ואז אני כבר יודעת בדיוק איך זה יהיה, אני אשמע את הקול של רן שאומר לי: "כבר עשר, צריך ללכת לרדיו, לשדר". אני אקום מהכיסא, מסריחה מניקוטין, אלבש את מה שאני תמיד לובשת בימי שלישי, את הבגדים הראשונים שהגוף העייף שלי ימצא על הכורסה: חצאית צהובה ונעליים סגולות, או שמלת בית שחורה עם כתמים של טחינה. במעלית, בדרך לתחנת הרדיו, אור הניאון ישטוף אותי בגוון מפתה של גופה ורן לא ישלח אליי יד, לא ילטף את שערי, לא יצמיד אותי בשובבות לקיר עד שנגיע לקומה השנייה בעוד שנינו נחשוב: "למה באמת לא עשינו סקס במעלית אף פעם?" הוא יהיה שקוע מדי באבל הקיום של עצמו. למי יש כוח לעבוד עכשיו אחרי יום שלם שבו עבדנו? מה קרה לגיל 45 של פעם? היינו אמורים להיות כבר בעלי המאה, אדוני האחוזה, שתהיה לנו דירה משלנו וילדים שגדלו וניסע פעמיים לחו"ל בשנה, כמו ההורים שלנו. במקום זה 11 בלילה ואנחנו הולכים כמו סטודנטים למשמרת הלילה שלנו, עוד שנייה נגיד שלום לטכנאי הסאונד ולמרינה המפיקה ונלך להכין נס קפה גבשושי עם מים שאף פעם לא רותחים.

בינתיים במעלית אני אחשוב אם כדאי לשים יד על רן בכל זאת, להפוך את העלייה הזו, שבה שנינו אפורים ומדוכדכים, למשהו אחר. אבל לא אעשה את זה כי אף פעם לא היה ברור לי הריקוד הזה. מתי שולחים יד ונוגעים באהוב שלך? מתי לא? לפעמים אני מרחפת מעל עצמי ורואה את שנינו עגומים כל כך, מצונפים איש־איש בתוך נפשו כמו במעיל חורף קודר, ואיזה במאי של סרטים רומנטיים נוזף בי: "תסתכלי איך אתם נראים, כמו הזוג הכי גרוע בעולם. למשה וגילה קצב כבר יש יותר כימיה". אני לא רוצה ללטף אותו כדי שניראה טוב יותר בעיני הבמאי הזה.

"מעניין איך זה עם זוגות אחרים", אני חושבת. "כל הסלבים האלו מהפייסבוק שתמיד מצולמים מורכבים זה לזה על החיק". אני נזכרת בתמונה שראיתי אתמול, יהודה לוי ושלומית מלכה באיזה אי ביוון, מתנשקים בשקיעה כאילו זה עתה התאהבו והבגדים שעל גופם בוערים מרוב חשק. "האם זה בגלל שהם צעירים ויפים?" חשבתי, "כאילו, ברור, מי לא ירצה לגעת נון־סטופ בפלא הגנטי שלומית מלכה?" אבל עכשיו פתאום נראה לי שגם ביניהם יש עייפות ועבודה וחיים, שגם באי היווני הכי יפה הם לפעמים מתכנסים איש בתוך נפשו ופתאום לא מרגישים כלום חוץ מפחד. שגם הם, כמו כל הזוגות בעולם, נוגעים לפעמים לא ממניעים טהורים. מתנשקים רק כי ככה עושים. מתחבקים, כי מי רוצה לראות תמונה של יהודה לוי גולש באייפון בעוד שלומית פולה גרגירי חול מהשיער?

"העליתי פוסט עלייך לאינסטגרם", רן אומר עכשיו. "אנשים ממש אוהבים את זה". אני מחייכת קצת כנגד הרחמים העצמיים שלי, איך הוא אף פעם לא מוותר על קצת רומנטיקה, אף פעם לא שוכח. לא כמוני, שכבר מעדיפה לנפנף את היום הזה הלאה, נחגוג כבר שיהיו לנו שבע שנים.

"רוצה לקרוא?" הוא אומר, ואני מנידה בראשי. לא. אני אשמור את הממתק הזה לשעה אחת בצהריים, כשאהיה כבר עמוק באמצע הטור, רק אז אכנס לאינסטגרם שלו ואתנחם במילים המהממות שהוא תמיד כותב עליי. ולרגע אחד עולה בי זיכרון, אני, בת 30 פלוס, נרגשת כולי מיום השנה שלי ושל החבר שלי אז, א'. אני מזמינה מקום במסעדה, מתכננת מה אלבש, ג'ינס ואולי איזו חולצה חדשה וחושפת בטן שאקנה לכבודו באלנבי.

כמה תמימה הייתי אז, באמת האמנתי בכל הבולשיט הזה שמומחים לזוגיות אומרים, שאהבה זו עבודה, שצריך לעבוד בשביל להעיר את האש כשהיא נרדמת. היום אני יודעת שאין כל טעם בעבודה. אין כל תכלית בלהזמין מקומות במסעדה ולהפתיע זה את זה בפתקים על המקרר. בסופו של דבר את תשבי מולו בחצר מתחת לאור הלפידים ולא תצליחי להרגיש שום חגיגיות או תאווה. לא משנה כמה בקפידה מרחת את הליפסטיק שלך קודם. האהבה היא כמו שודד בסמטה, היא קופצת עלייך בהפתעה, כשהיא רוצה. ברגע הכי לא צפוי את פתאום מרגישה אותה, ממלאת אותך עד קצה ראשך במין כמיהה וגעגוע מוזרים למישהו שעומד מולך ברגע זה ממש ושובר ביצה לקערת חרסינה.

"כל אהבה היא מפעל חיים, בטח", אמרה לי אמא שלי פעם. "לא אוהבים כל הזמן", אמרה, "לא כל הזמן פסטיבלים, ברור שלא. ולכן חשוב להאדיר את האהבה שלכם, להזכיר לעצמכם שזה לא רק זוגיות פה, זה מפעל חיים. מדינה".

זו בעצם סינרגיה, יש אתכם, ויש את מערכת היחסים, ומעל לזה יש את האימאג' שלכם כזוג, זוג חזק שלעולם לא ייפרד. ועדיין, זאת לא האהבה שחיפשתי כשהלב שלי התחיל לייחל לעצמו את רן. אני רציתי אהבה שתהיה טבעית לי כמו דופק, אהבה פראית ואורגנית ונובעת בלי מאמץ. אהבה שאין בה טיפה שכלתנות כזאת של "בואו נתחבק עכשיו כי מצטלמים", או: "נלך לוייטנאמית ליום הנישואים, אם נשתה מספיק אלכוהול נרגיש לשנייה בני 22".

ופתאום נראה לי שאני לא אעלה פוסט לטוויטר, זה יבגוד בכל המהלך שעשיתי כשהלב שלי רץ לרן לגמרי מעצמו, כמו ג'מוס אל בור מים צלולים, בלי לשאול שאלות כמו: האם טוב לי גבר שגרוש פעמיים? אני לא אכריח שום דבר לבוא אפילו שזה כואב, אפילו שהיום אנחנו שש שנים ביחד ובכל זאת זה ייגמר במעלית עם ניאונים, במקום בפגישת "קזבלנקה" בנמל התעופה, אחרי שקנה לי כרטיס הפתעה לבודפשט.

רן בוחר בחולצה השחורה. ידעתי שיבחר בה, אחרי שש שנים אני קוראת אותו לא רע. יש לו פגישה סופר־חשובה היום בעבודה, הוא סוף־סוף עומד להציג את הסדרה החדשה שלו לערוץ 10. אם הם יאהבו אותה כמו שאני עפה עליה — רן יחזור הביתה מאושר ויוכל סוף־סוף לישון אחרי חודשים של מתח. אני יודעת מה הוא רוצה שאעשה, שאקפוץ מהמיטה ואתחיל לדלג סביבו בהתרגשות. לפני שש שנים זה מה שהייתי עושה, הייתי כל כך מעורבבת בו שכל פגישה חשובה שלו הייתה גורלית גם בשבילי. הייתי עומדת ומריחה לו את הצוואר, לראות אם האפטר־שייב שלו משדר "אדם מצליח", הייתי מייעצת לו באיזה מכנסיים לבחור. "לא, לא את המחויטים", הייתי אומרת בחשיבות, "עדיף את השחורים הזרוקים, זה פחות מקרין התאמצתי במיוחד בשבילכם".

אחרי הכל אני כבר הבן אדם המרושל והחפפן שתמיד הייתי מתחת. כבר מנסה לגנוב עוד חצי שעה שינה במיטה במקום לקום ולנקות את השערות של הכלבה מהז'קט שלו. אני שייכת גם לעצמי אחרי שש שנים, זה רק טבעי, קודם כל היה אותי, היה ברור שאחזור אליי מתישהו.

"אולי לזה הם מתכוונים כשהם אומרים לעבוד על הקשר", אני חושבת ובוהה ברן גורב גרביים, "כי מתישהו כולם חוזרים לאנוכיות הטובה והישנה, מתישהו כולם רוצים שייתנו להם לוותר על סקס ולשבת מול הסדרה של נטפליקס. אז אולי זה המבחן, להילחם באגואיזם כל דקה וכל שנייה. לעשות מרגע השגרה האפור הזה של בוקר עבודה בתחילת ספטמבר יום חג".

זה המאבק הזה בין להתאמץ באהבה ובין להרפות, בין סתם לחיות את החיים לצידו ובין להחליט שהגיע הזמן לפזר קצת קסמים ולהתאמץ ולפתות אותו עם פאה שחורה של נערת גוגו. אני מניחה שזה תמיד מה שהיה לי הכי קשה באהבה, אני לא מבינה את הריקוד הזה בין המלאכותי לאמיתי, בין הלעבוד על זה ללהשליך את עצמך לגורל ולהגיד באדישות, אם הוא אהבת חיי אז הכל יהיה בסדר.

בערב הוא חוזר זורח כולו מהערוץ ואני רואה עליו ישר. הוא חזר טוב, כמו הגאון הזה שכתב סדרה מדהימה ביופייה. ועכשיו אני כבר לא רוצה להתחבא מתחת לשמיכה יותר, בא לי לגעת בו ולינוק ממנו את כל ההצלחה הסקסית. את זה לא ידעתי לפני שפגשתי את רן, שאישה מסוגלת לרצות להתנפל על גבר כדי לשאוב ממנו את כל אנרגיית האש המטורפת הזאת. שיכול להיות גבר שהוא כמו מטען, לא משנה כמה כבויה ונרפית ולא מעוניינת ממש לקום לעוד יום אני אהיה, משהו בדרך הקפיצית והעצבנית שבה הוא הולך לכיוון הסלון יזכיר לי את קיומו של הדבר הזה, חיים, ואיך לגבר הזה כמעט תמיד יש בשפע ממנו, רצונות ושקיקות וחלומות שמתפתלים בו ללא הרף.

רן מעיר אותי. יש בו משהו שתובע ממני תגובה, משהו שלא מאפשר לי להמשיך לנמנם כמו נסיכת החרדות הנמנעת שאני בארון הזכוכית של האדישות. זאת לא חגיגה וזה לא פסטיבל, רק אני שמתיישבת לידו על הספה ולא מתה בכלל, לא חושבת על סדרות לצפייה ישירה ולא על איזו פסטה נזמין הערב.

"שנצא לרדיו?" הוא אומר, ואני שמה על עצמי את השמלה האדומה שהוא אוהב, לא משנה שלא התקלחתי. נעלה ביחד במעלית, ולא משנה אם אשים עליו יד או לא. לידי יעמוד האיש שאני רוצה לעלות איתו בתא קטן ודחוס כל החיים. •

spectorit@gmail.com