אמנות ההישרדות

הערב יעמוד נבו אפק בן ה־17 וחצי בלובי של בית רובינשטיין בתל־אביב וילחץ את ידיהם של הבאים לפתיחת תערוכת ציוריו השלישית, "נבו אפק בחגיגה של צבעים". אחר כך יתפזרו האורחים בין שמש אדומה, עין ירוקה, ירח לבן וטיפות של צבע — שמות שהעניק לארבעה מ־39 ציוריו המוצגים. רק אדם אחד יתקשה לראות את הציורים, כמו גם את ההתרגשות שמין הסתם הם יעוררו: הצייר עצמו. כי בנוסף להיותו אוטיסט, התעוור אפק לפני חמש שנים ומאז הוא רואה את העולם — ומציירו — דרך עין אחת שרואה באופן קלוש ומטושטש.

סרטון מצגת של יצירותיו

 נבו הוא אחד משלישיית תינוקות שנולדו למירב, המנהלת את בית התרבות באילת, עיר מגוריהם, ויואל, מנהל מחצבות, המתגורר בשנים האחרונות באפריקה. כשהיו גוני, נגה ונבו בני שלוש אובחן נבו, הבן היחיד בשלישייה, על הרצף האוטיסטי. "הוא לא דיבר, וההתפתחות שלו הייתה איטית", מספרת האם מירב שמדברת במקומו. "כל הזמן הוא היה קצת מאחור".

אפק ואחת העבודות בתערוכה. צילום: קובי דדון

צילום : קובי דדון

ובכל זאת, כישרון אחד בלט בתוך המוגבלות. "מאז שנבו היה קטן הוא אהב את כל תחום היצירה, פיסל וצייר. עודדנו את זה והוא הלך לחוג אמנות אחר הצהריים, כמו כל ילד רגיל". בגיל 12 נכנס לסדנאות של אמיר אלקיים, אמן אילתי המשמש עבורו כמנטור ואחראי במידה רבה להצלחתו. "מההתחלה הוא אמר לנו, 'הילד הזה מוכשר וחייב לצאת לתערוכות'. הוא עזר לנו להאמין שאפשר להגשים את החלום המיוחד הזה. גם בתערוכה הזו הוא היה שותף בבחירת הציורים, לצד האוצרת לורי פשניצה.

אלא שזמן קצר אחרי שהגיע לאלקיים, קיבלו נבו ומשפחתו מכה נוספת: "יום אחד יצאנו מהחוג", משחזרת אמו, "ונבו אמר, 'אמא, את יכולה להדליק פנס? אני לא רואה את הדרך'. חשבתי שזה עניין של משקפיים, אבל אחרי שלושה חודשים קבעו הרופאים שבגלל מחסור בוויטמין A נפגע לו עצב הראייה, מה שהתגלגל לעיוורון כמעט מוחלט. "זה קרה לנבו, כי כמו הרבה ילדים אוטיסטים, הם אוכלים מזון מסוג מסוים ולא מערבבים. כשאני התרעתי ואמרתי שהוא לא אוכל מספיק, זילזלו. סיבה נוספת שגילו את הפגיעה באיחור, נובעת מכך שהוא לא התלונן". יכולת הראייה שלו היא "כמו לראות דרך צינורית דקה־דקה ומטושטש", מסבירה אמו.

עבודות של נבו אפק, מתוך התערוכה

 הפגיעה החדשה שיתקה את נבו, פיזית ונפשית. הוא הפסיק לצייר למשך שלוש שנים, עד שבגיל 15, בזמן מבצע "צוק איתן" התחילו אחיותיו לעבוד והוא רצה להיות כמוהן. סבתו, מורה במקצועה, המשמשת לו היום כסייעת ומאוד משמעותית בחייו, לקחה אותו לסטודיו המשפחתי, שם היה אמור "לעבוד" בלעזור לה לצייר. נבו לקח את ההזדמנות בשתי ידיו וחזר לאהבתו. אלא שבמקום לצייר דמויות החל לצייר יצירות מופשטות.

נבו רואה רק את הקטע שהוא עובד עליו, כך שמעולם לא ראה ציור שלו במלואו. בשל המוגבלות הוא עומד קרוב מאוד לבד, במרחק של חמישה־שישה ס"מ ובזווית מאוד מסוימת. מי שעוזרת לו להגיע לגוון הרצוי היא סבתו, שמערבבת את הצבעים על הפלטה לבקשתו. היא גם זו שלימדה את נבו איך עובדים עם האצבעות או עם שפכטל ומייצרת עבורו פתרונות יצירתיים.

צילום : קובי דדון

הציורים, שגם מוצעים למכירה (וחלקם כבר נמכרו), נוצרו בין השנים 2014־2016. ציורים אחרים הוצגו בלובי של הכנסת, ביום העיוור. למירב חשוב להדגיש שזה קרה בזכות ולא בחסד. "שאלתי אנשים שמבינים, 'אם זה לא היה ילד בעל מוגבלויות, ואם לא היית רואה מי צייר, האם היית מתייחס לציור כאל ציור בעל ערך?' וכולם אמרו, 'כן, באופן ודאי ומוחלט'".

למרות לקויותיו, נבו לומד בכיתה י"ב בתיכון ע"ש רבין באילת, שבה הוא שייך לכיתת החינוך המיוחד, אך בשיעורי מתמטיקה, לשון וספורט, שבהם הוא מתקשה בגלל העיוורון דווקא ולא בגלל האוטיזם, הוא עובר לכיתת האמנות הרגילה. בשנה הבאה הוא אמור להתנדב לצה"ל. "זה לא היה קל לקבל את העיוורון", אומרת מירב, "אבל מראש קיבלנו החלטה שלא מתבכיינים. זה המצב הנתון, ועכשיו חושבים איך אפשר למלא את חצי הכוס המלאה.

צילום : קובי דדון

"בתערוכה הראשונה שלו שהייתה באילת, ניגשה אליי אמא וסיפרה שגם לה יש ילד עם צרכים מיוחדים וכל השנים היא החביאה אותו. ומזה שאנחנו לא מתביישים בנבו או מחביאים אותו, היא קיבלה המון כוח. כשסיפרנו את זה לנבו הוא מאוד התרגש. מבחינתו התערוכה לא מעניינת אבל זה שהוא פתח צוהר לילד אחר אצל הוריו, זה מה שריגש אותו. לנו חשוב שנבו ישמש מודל לילדים אחרים עם צרכים מיוחדים, שאפשר להגיע רחוק. זה שעל הדרך נמכרות תמונות, זה אחלה, אבל זו לא הייתה המטרה".

• התערוכה תיפתח היום ותוצג עד 28.9 בלובי של בית רובינשטיין, לינקולן 20 תל־אביב, בשעות 08:00־21:00. הכניסה חופשית

צילום : ידיעות אחרונות