אני בן 60", חוזר נתן דטנר על המשפט הזה כמה פעמים במהלך הראיון, "אני לא מאמין כשאני אומר את זה. התחילה הספירה לאחור", הוא מחייך. "זה מצחיק, היום כשאני שומע שאנשים נפטרו, אני מתחיל לשאול בני כמה הם היו. שאלות שמעולם לא שאלתי. הוריי נפטרו צעירים מאוד, בהפרש של שנה וחצי. אני לא יכול להתחמק מכלום. זה בגנים".

עד גיל 60 דטנר לא חגג ימי הולדת. בילדותו הוריו מעולם לא טרחו לחגוג לו, ולאחר מכן גם הוא לא בדיוק השקיע בזה יותר מדי מחשבה. "אולי בגלל שההורים שלי היו ניצולי שואה, לא חגגו לי אף פעם, חוץ מבר מצווה. אני לא זוכר אותי עם זר בגן או בבית הספר ולא זוכר מתנות שפתחתי. מצד שני, שנאתי שמזמינים אותי למסיבת הפתעה. תמיד אמרתי לסמדר, אשתי, 'את לא עושה לי בחיים מסיבת הפתעה'. נשבעתי שכשאגיע לשישים, אעשה לעצמי אירוע אחד גדול, שיפצה על הכל. אני אזמין את כל האנשים שארצה, אבל מה שיגידו על הבמה יהיה הפתעה בשבילי. ובאמת לא ידעתי כלום מראש. אמרתי לאודיה (קורן) ואלון (אופיר), שאירגנו את החגיגה, 'אני בא להתרגש'. והם הביאו לי בראש".

הגיל, מודה דטנר, משפיע גם על הקריירה. "קח את הליהוקים לדוגמה, אם אתה שחקן בן 30, אז יש לך עוד כל כך הרבה אפשרויות. בגיל 60 האופציות מתחילות להצטמצם. באופן עקרוני המקצוע הזה אוהב אותנו צעירים סקסיים ויפים, ובגיל שישים אנחנו כבר לא שם. עכשיו רק הכישרון משחק תפקיד. הייתי אמור לשחק את השוטר ז'אבר, התפקיד השני בגודלו ב'עלובי החיים', בהבימה רצו אותי והפעילו עליי לחצים, אבל בעלי הזכויות העולמיים למחזה התנגדו. הם אמרו שהשחקן צריך להיות באזור גיל 40. נכון שכולם אומרים לי שאני נראה צעיר לגילי, אבל בן 40 אני לא נראה. לא כל כך רציתי את התפקיד במילא, אז אלוהים סידר לי. הוא אמר, לא הקשבת לאינסטינקטים שלך, אז הנה, אני אדאג לך שהאינסטינקט יעבוד בכל זאת. מצד אחד התבאסתי, אמרתי, הגיל עושה את שלו, ומצד שני, קיבלתי את זה בשמחה".

מה בכל זאת היתרונות בגיל הזה?

"זה שאתה מפסיק להתחשב ביותר מדי נתונים שוליים. אומר לעצמך, אני אעבוד רק עם אנשים שאני רוצה. מי שלא רוצה אותי, לא צריך. דברים שכשחקן צעיר לא היית אומר. כשחקן צעיר, אתה לפעמים מתחנף, עושה דברים בשביל עתיד יותר טוב. בגילי אתה אומר, זה מה שיש. זו הרגשה מאוד משחררת. זה הגילוי הגדול במירכאות של מה שנקרא לחגוג את השישים שלך. אני שמח בדבר אחד, שבסך הכל, הגעתי לגיל 60 במצב מאוד טוב".

"זה היה משבר רציני"

60 או לא, הקריירה של דטנר פורחת בשנים האחרונות. כרגע הוא מגלם את התפקידים הראשיים ב"פליישר" וב"גברתי הנאווה" בתיאטרון הבימה, וזוכה עליהם לשבחים גדולים. לא מזמן גילם את גורודיש במחזה של הלל מיטלפונקט בתיאטרון הקאמרי, שלא לדבר על התפקיד ב"כנר על הגג", שהכתיר אותו כשחקן המצטיין בטקס פרסי התיאטרון. גם על בימוי הוא לא מוותר ("משפחה עליזה" בתיאטרון הבימה, כשבקרוב יביים שם את "סיפור אהבה בשלושה פרקים").

באחד הרגעים היותר מרגשים בחגיגת יום ההולדת שלו, שרה לו אודיה קורן את השיר היידי "יענקל'ה" של גבירטיג, כשעל המסך מוקרנות תמונות הוריו המנוחים — קלרה־ציפורה ויוסף. ודטנר פשוט בכה ללא הפסקה.

"לאבד שני הורים בשנה וחצי זה היה משבר רציני, מפחיד", הוא אומר, ומדפדף איתי בתמונות ההורים בסלולרי שלו. "אמי הייתה בת 57 ואבי בן 61. אמא נפטרה מסרטן, ואבא מבעיות בלב. שניהם לא ראו את הילדים שלי. איזו מכה. אמא שלי נפטרה שלושה שבועות אחרי שהתחתנו. כשאיבדתי אמא, עוד היה לי אבא. אתה עוד יכול להגיד את המילה 'אבא'. עם אמא היה לי לפחות תהליך פרידה. היא הייתה חולה הרבה זמן. את הבשורה על מות אבא קיבלתי בטלפון, כשהזעיקו אותי".

איך מתמודדים?

"תמיד כשדיברו איתי על יום השואה והגבורה, אמרו לי שהפרטיזנים היו גיבורים. אמרתי, 'לא, ההורים שלי זה הגבורה'. לא רק שהם שרדו, הם הגיעו לארץ לא להם, אקלים לא להם, שפה לא להם. בלי מקצוע, בלי כלום, והקימו משפחה לתפארת בלי לקטר. אבא שלי נהיה נגר ורפד ואמא שלי עקרת בית, והם שמרו על בית כמו שצריך.

"אני כמעט לא ראיתי את אבא שלי. כשקמתי לבית ספר, הוא כבר לא היה בבית. ואז בערב הוא היה מגיע עייף. אבל הוא היה איש מדליק. אני הגשמתי לו את החלום. אבא שלי היה שחקן — בגטאות, במחנות העבודה. הוא היה מסמר הערב בכל המסיבות. הוא דחף אותי להיות שחקן. אמא שלי, שהייתה כמו אצילה הונגרייה, דחפה אותי לתיאטרון, ואבא דחף אותי לטלוויזיה".

הגעגועים לא עוברים.

"אני כל הזמן מתגעגע אליהם. כשיש לנו הורים, תמיד יש לנו למי לתת דין וחשבון, והחלק הזה של הדין והחשבון הוא המקלט. ופתאום אין למי לתת. הרי תמיד ההורים שלנו היו אומרים, 'מה שלא יהיה, אנחנו פה. איזו נפילה שלא תהיה, אתה מוגן'. עכשיו, כשאני מסתכל אחורה, הקיר היחידי שנשאר מאחוריי — זה אני. הייתי במשבר נורא קשה. לחווה אלברשטיין יש שיר נפלא על זה, 'שיר געגועים, שאודיה ואני שמים כל הזמן בתוכנית, ובוכים: 'בשבת בבוקר אין למי לצלצל/ ולספר איך עברה ההופעה/ ואבא לא שואל: היה קהל?/ ואמא לא אומרת: את נשמעת עייפה'".

אבא שלך נפטר בגיל 61. העובדה שאתה מתקרב לגילו מפחידה?

"אני לא כל כך מתעסק בזה. זאת תקופה אחרת. הרבה השתנה מאז".

דטנר נשוי לסמדר, מהנדסת תעשייה וניהול, ואב לשני ילדים. את סמדר הכיר בזכות חברתו באותם ימים, ענת עצמון. "יצאתי עם ענת פעמיים שנכשלו", הוא צוחק. "פעם אחת אפילו יצאנו לדאבל דייט עם סמדר וחבר שלה. סמדר מצאה חן בעיניי, אבל הייתי עם ענת. יום אחד ענת אומרת לי, 'קניתי משקפיים, לא תאמין מי מכרה לי אותם. אתה זוכר את הדאבל דייט מלפני שנתיים? היא המוכרת. בוא תראה אם הם מתאימים לי'. המשקפיים לא התאימו לה, אבל סמדר התאימה לי".

אישה משמעותית נוספת בחייו היא בת זוגו הרדיופונית אודיה קורן. התוכנית המשותפת שלהם בגל"צ, "בטלים בשישי", רצה כבר עשור וצברה בסיס נרחב של מאזינים אדוקים ומעורבים. "אנשים אומרים שכשהמיקרופון שלנו נפתח, יש הרגשה שזו מסיבה של חברים", אומר דטנר. "גם הכימיה ביני ובין אודיה תורמת להצלחה. אנשים מתחברים אלינו, הבסיס שלנו מאוד דומה. שנינו דור שני לשואה. יש לנו גם קודים של חשיבה מאוד דומים. שנינו גם אנשים לא נטולי חוש הומור, והשילוב הזה יצר את הקסם של התוכנית שרק הולכת ומתפתחת. אילנה דיין — אחת המאזינות הקבועות שלנו — אמרה לנו, זוגיות כזו נגמרת אחרי שלוש שנים, ואצלכם זה כל פעם נטען מחדש".

"עשו עליי סיבוב"

כשברקע פרשת גידי גוב, אי־אפשר שלא לדבר עם דטנר על התקרית שלו עם שרת התרבות מירי רגב, אחרי שכינה אותה "חתולת רחוב". דטנר מיהר להתנצל, אבל רגב לא קנתה את הסבריו, והגיבה בדף הפייסבוק שלה: "האמירה של נתן דטנר חשפה את הפנים האמיתיות שלו ואת מה הוא באמת חושב עלינו המזרחים".

"עשו עליי סיבוב", דטנר אומר. "באתי לברך ויצאתי מסובב, לכן מאז אני שותק. כשנשאלתי, אמרתי למראיין, 'אל תזלזלו בה, היא אישה חכמה, חתולת רחוב, ויודעת מה קורה'. בכלל לא ידעתי שאמרתי משהו לא בסדר. התכוונתי להגיד שיש לה חושים נכונים והיא תדע איך להסתדר בתפקיד. לא התכוונתי לפגוע בה חלילה. ישבתי באירוע עם חברים, ופתאום אני מקבל סמסים שמבקשים ממני תגובות, שואלים אותי אם אני רוצה להגיב לדברי השרה. זה לא שכתבתי פוסט כמו גידי אורשר. תשעים אחוז מהאנשים בתקשורת, כולל השרה, יודעים שעשו עליי סיבוב, לכן אני לא מתעסק בזה וגם הם, כולל השרה, לא חוזרים לזה מאז".

בדבר אחד הוא בטוח מסכים עם מירי רגב. בצורך לקצוב את אורך הכהונה של מנהלי מוסדות התרבות. "פני התיאטרון הם כמו פני המנהל האמנותי וטעמו", הוא אומר. "הוא יכול לאהוב שחקנים מסוימים ולא לאהוב שחקנים אחרים. ככה שהדלת יכולה להישאר סגורה בפני אותם שחקנים הרבה שנים. זה לא הוגן".

בקאמרי מחפשים עכשיו מנכ"ל חדש, שיחליף את נעם סמל. זאת אפשרות?

"אני היום במצב מאוד טוב, ועושה מה שאני רוצה. אני מבקש מהתיאטראות תפקיד, והם בדרך כלל נענים לי. וזה מקום נעים מאוד להיות בו. אני גם מביים וגם משחק. כמנהל, לא אוכל לשחק. אשתי אומרת לי, 'אני אלך איתך לכל מקום', אבל תחשוב טוב, למה אתה צריך את כל הדאגות האלה? הגעת למקום מאוד שקט ורגוע. החיים שלך טפו טפו יפים. איתי טיראן ידפוק בדלת וישאל מה התפקידים שלי, תיקי דיין, רמי ברוך, ואתה תצטרך לדאוג לאנשים לקריירות. תרכוש לך מלא שונאים. מצד שני, זה לנהל את התיאטרון הכי גדול כיום בארץ".

יש תפקיד מיוחד שעדיין אתה רוצה לעשות?

"לא. באמת שלא. 'כנר על הגג' היה כזה, ועשיתי הכל כדי להשיג אותו. אפילו למכור את אמא שלי. היום אני רוצה לשחק, להיות מאותגר ולהמשיך לעמוד על הבמה. אבל אין כבר תפקיד כזה כמו בכנר על הגג שאני מוכן לעשות הכל בשבילו".

התוכנית "בטלים בשישי" של נתן דטנר ואודיה קורן תשודר מחר בגל"צ בשעה 13:00