גיבורי על
ארה"ב תחגוג מחר בלילה את כניסתם של כמה אושיות כדורסל להיכל התהילה. קבלו את הפיינל־פור של ענקי הדור
שלושה חודשים אחרי האליפות של קליבלנד וקצת לפני החזרה לאימונים, ה־NBA הולכת למלא לנו את חדרי הלב בנוסטלגיה. בלילה שבין שישי לשבת, בספרינגפילד מסצ'וסטס, המקום בו ג'יימס נייסמית' המציא את הכדורסל, הולכת להיכנס להיכל התהילה כיתה מיוחדת למדי. אולי היו כיתות מרשימות או יוקרתיות יותר (מישהו אמר "הכיתה המעופפת"?) אבל ספק אם הייתה פעם כיתה כה משפיעה, שכוללת ארבע דמויות שלא שינו רק את הכדורסל. אחד שינה את הדרך בה אנחנו רוצים את הכוכבים שלנו, שני שינה תרבות באמריקה, שלישי שינה תפיסה אצל מיליארד אנשים, ורביעית שינתה מחשבה. השפעתם כה גדולה, שבמובן מסוים - כל ילדי שנות ה־70 וה־80 שגדלו איתם או עליהם, נכנסים איתם להיכל התהילה.
שאקיל - בלרינה במשקל כבד
עד כמה שאקיל אוניל היה גדול? ובכן, הוא היה גדול מהחיים עצמם. הוא גילה לנו שעם 216 ס"מ ו־140 קילו של שרירים (לעתים בקריירה גם עוד 40־30 ק"ג של שומן), אפשר לרוץ ולקפוץ, לזנק ולהסתובב כמו בלרינה, להיות כדורסלן ומולטי טאלנט שמופיע בסרטים (גרועים), מוציא אלבומים (חלשים), להנחות בטלוויזיה ובקיצור - להיות "שאק". הוא גילה לנו שלא כל מה שמפחיד הוא באמת כזה. שמפלצות יכולות להיות דבר מתוק.
רק שלמרות שלוש אליפויות בלייקרס, אחת במיאמי ומקום שביעי בכל הזמנים בנקודות, הדבר הכי מטורף שאפשר לומר על שאק זה שהוא אפילו לא היה קרוב למצות את הפוטנציאל שלו. "הגעתי ל־30 אחוז מהיכולת שלי", אמר השבוע. וצדק. כי השחקן שבשיא כוחו ואונו היה הדומיננטי בהיסטוריה, לא הגיע לאן שבאמת יכול היה - ולהפוך לגדול בכל הזמנים. הוא התעסק ביותר מדי דברים ופחות מדי באימונים, בבריאות, בהגנה, בעונשין או בניסיון להתפייס עם קובי בראיינט. הוא פשוט בחר להיות הדמות הכי צבעונית של דור שלם והציב לנו רף חדש של גירוי מכוכבי ספורט. כי שחקנים גדולים והיסטוריים יש מספיק, "שאק" יש רק אחד.
אייברסון - המהפכן הקטן
היו לו 183 סנטימטרים גובה ו־300 טון קשיחות. כנראה השחקן הכי מהפנט בגוף הכי קטן. הוא נשרט, נחבל, הופל, נבעט, נדחף והלך עם הראש בקיר, אבל אלן אייברסון מעולם לא נשבר. כי מעל הכל, "התשובה" היה קורא תיגר. לא על היריבות שלו אלא על ה־NBA. הוא קרא תיגר על אמריקה.
זו הייתה אז, וגם היום, ליגה מלאה באפרו–אמריקנים, שמנוהלת בידי גברים לבנים אמידים. אבל אייברסון התעקש להביא את הסגנון הייחודי שלו לקרביים של ארה"ב. הוא הפחיד אותה. אתם יכולים להיזכר איך בפילדלפיה לקח כנראה את הקבוצה הכי אפורה אי פעם לגמר NBA, אבל כדאי שתזכרו איך הפך לסמל תרבות עבור חברה שלמה. מהראסטות הדבוקות לקרקפת, דרך השרשראות, המכנסיים הרחבים ועשרות הקעקועים. הליגה ניסתה לעצור אותו, חוקקה חוקי לבוש והתנהגות, ניסו לרסן אותו, אבל השפעתו חדרה את החומות אל החברה השחורה והלבנה כאחד.
הוא לא רק היה אחד השחקנים הכי קשוחים בהיסטוריה, אלא אולי גם האמיץ מכולם. כי בניגוד למג'יק או ג'ורדן שייצגו, כביכול ייצגו את האזרח השחור אבל התנהלו כ"לבנים" וניסו לרצות אותם - אייברסון היה הפנים והקול של הגטו השחור. הפנים של אמריקה השחורה בשנות ה־2000. זו האמיתית, ולא זו הנשקפת דרך פניו של ברק אובמה.
יאו מינג - שובר החומה
קצת אחרי שנבחר ראשון בדראפט של 2002, התגובה הראשונה שקיבל יאו מינג משאקיל אוניל הייתה: "תגידו לו שמסרתי 'צ'ינג'־צ'ונג'־יאנג־וואה־וו־סא". תגובה מלגלגת, מזלזלת, שמתאימה לשאק אבל גם מתאימה לתפיסה האמריקאית כלפי הסינים.
שנים אחר כך, מעבר להיותו סנטר מצוין שהיה מסוגל להיות אחד הגדולים אלמלא גופו הענק (2.30) והמועד לפורענות, הוא פתח לאמריקאים ולעולם את הראש. מינג גילה להם את הסיני החדש: חייכן, פתוח, גלובלי ומסביר פנים. שונה מכל הסטיגמות. פתאום ארה"ב קלטה שסינים זה לא רק ברוס לי, שבכלל נולד בהונג קונג...
וחשוב מכך, הוא גרם ללמעלה ממיליארד סינים לפתוח את הראש ל־NBA. גודל ההשפעה שלו מבחינה כמותית עבור דייויד סטרן והליגה, היה שווה ערך להשפעה של מייקל ג'ורדן. עד כדי כך. נחשול אדיר של קהל חדש שגילה את הליגה הטובה בעולם. רק שאת ההשפעה הגדולה באמת של יאו מינג, על תפיסת סין בעולם המערבי, יחסי סין–ארה"ב או מיתוגה החדש של ארצו - ייתכן שנדע רק עוד שנים קדימה.
סוופס - פותחת הדלתות
"את ילדה, את לא יכולה לשחק עם הבנים". זה המשפט שליווה את שריל סוופס מאז היותה ילדה קטנה בטקסס. שנים אחר כך, כשהיא עומדת להיכנס להיכל התהילה, הוכיחה שריל שהיא אפילו יותר טובה מרוב הבנים. סוופס היא מהפכנית של ממש בספורט. מהכוכבות הראשונות של ה–WNBA בתחילת דרכה, עם ארבע אליפויות במדי יוסטון, שלושה תארי MVP, שלושה תארי שחקנית ההגנה של השנה ושלוש מדליות זהב אולימפיות. ובדיוק בשיא התהילה, כשהפכה לדמות מובילה אצל נערות רבות, היא הצהירה בפומבי על היותה לסבית ופתחה את הדלת, של הארון ושל הכדורסל, לעוד רבות שיבואו אחריה למגרש.
