מסמרים בשלג ואורות בשמים
אם הייתי מספר לכם שיש ארץ שכולה פתיתי שלג קסומים, מרכבות רתומות לאיילים, ארמונות בקרח ואורות שצובעים את השמיים, הייתם חושבים שראיתי יותר מדי פעמים את "לשבור את הקרח", אבל האמת היא שאני אחרי שבוע במסע אייס צ'אלנג' בלפלנד. אורן וילדר יצא ללפלנד מבוגר וחזר ילד
בשיתוף אייס צ'אלנג'
סוף העולם שמאלה. ככה הרגשתי כשנחתנו ברובינמי, בירת לפלנד: שדה תעופה בגודל של חדר אוכל בקיבוץ ומסביב - ים של שלג. במגרש החניה מחכים הג'יפים שלנו: על הגלגלים יש להם מסמרים מיוחדים שיאפשרו לנו לנהוג בדרכי השלג של לפלנד וכל מה שאני יכול לעשות עכשיו זה לחייך ולהרגיש את הלמות הלב. את זה אני מסוגל לעשות, גם בקור של מינוס עשר מעלות.
קצת הנחיות נהיגה מאילן יגר, שמדריך ביד בטוחה את המסע שלנו ואנחנו יוצאים לדרך: שיירה של ג'יפים שבתוכם חבורה של אנשים מבוגרים ורציניים, חלקם מנהלי חברות ובעלי תפקידים בכירים שהמכנה המשותף שלהם הוא שהם נורא מחכים לפגוש את אלה קארי, משתוקקים לזרוק אחד על השני שלג, לרכוב במזחלת של סנטה קלאוס ולפתוח עיניים פעורות אל מול הזוהר הצפוני. אחלה חבורה.
סוללים לעצמנו את הדרך
נמצא איתנו גם איסמו, מ"פ בצבא הפיני שמכיר כל שביל נסתר בשטח. קשוח מבחוץ ורך מבפנים כמו שרק מקרר בגודל שלו יכול להיות. איש מקסים שכל מטרתו היא שנהנה ושנאהב נורא את חבל הארץ בו הוא חי.
והאמת? פתיתי השלג, עצי האורנים, הקראנצ' החמוד הזה שנשמע כשאנחנו דורכים על השלג - גורמים לי להתאהב מיד.
הנהיגה בג'יפים בשלג היא סיפור בפני עצמו: לא נוסעים על שביל סלול, כי אין כזה. את השביל שסללנו באמצעות הג'יפים - יכסה השלג עוד רגע. הנוף קסום ומשתנה: פעם פתיתים צפופים ממלאים את היקום היפה הזה, לפעמים אייל או מוס חוצים בריצה את הדרך, לפעמים אחד הג'יפים יורד מהדרך לתעלה וצריך לעבוד קצת עם אתי חפירה ולמשוך אותו החוצה. אבל בדרך אנחנו מגלים את הטבע המדהים של לפלנד, את מפלי המים הקפואים, את הנהרות השוצפים ואת היופי של חבל הארץ הזה שהוא סוג של שום מקום נפלא ונהדר.
הג'יפים מביאים אותנו לחוות איילים מבודדת. לשאול סאמים כמה איילים יש להם, זה כמו לשאול בשיא החוצפה כמה כסף יש לך בחשבון. אז אנחנו לא שואלים, אבל מבינים שעשרות האיילים שמסתובבים כאם חופשי הם הכל: כלי תחבורה, צמר, עור, חלב ומוצריו, בשר, וגם כלי עבודה ומטבח שמכינים מהקרניים שנושרות.
אחרי סיבוב קצר על מזחלות שקשורות לאיילים אנחנו מאכילים אותם עשביית טונדרה, הם אוכלים לנו מהיידים ואז לפתע, פוצחים בדהרה לעבר אין לי מושג מה והחלום המופלא מתאדה אל תוך היער המחטני. היה או לא היה?
אדרנלין ופינוקים
דמיינו שישה כלבים האסקים מובילים מזחלת עץ, שועטים קדימה בדהרה, לא נותנים לפתיתי השלג להסיט אותם ממסלולם. אז אני לא צריך לדמיין את זה. אני יושב במזחלת, מחזיק חזק ולא מאמין. בכלל, לפלנד היא חגיגה לחובבי ההרפתקאות, הריגושים וכלי התחבורה השונים, כולל המודרנים יותר כמו אופנועי השלג: אנחנו עוטים על עצמנו קסדות, כפפות ומשקפיים, מדריכי האופנועים המקומיים שנראים כמו ויקינגים מודרנים מובילים אותנו בין עצי היער ואנחנו .. רוכבים? דוהרים? שטים? עפים? אין לי מושג איך לקרוא לזה, אבל הלב מתמלא ביופי והאדרנלין בדם מחמם לי את הגוף.
לקראת ערב אנחנו מגיעים אל בקתות העץ בהן אנחנו ישנים: הן נעימות ומפנקות, בכל בקתה מתקן ייבוש לבגדים שנרטבים במהלך היום ומטבח קטן ומאובזר, אבל העיקר בבקתות המקסימות האלה הוא הסאונה שהיא חלק מהותי מאורח החיים המסורתי בלפלנד. "מהסאונה קופצים ישר לשלג" מודיע לנו אילן, "ככה זה בלפלנד, מוכנים?" מה שתגיד אילן, אחרייך באש ובשלג. אנחנו קופצים מהסאונה אל תוך השלג, צורחים מקור ומאושר.
כשהשמיים נצבעים בירוק
כשאנחנו עולים על שוברת הקרח הלב שלי מחסיר פעימה. מדובר על ספינה עצומה שתפקידה לשבור את קרחוני הענק ולאפשר לסחר הימי להמשיך גם בימי החורף. קולו של הקרחון המתנפץ בבואו במגע עם חרטום הספינה הוא עוצמה של מפגש בין מכונה וטבע ואז, עוצרים. בלב ים. אנחנו עוטים על עצמנו חליפות הצלה כתומות, וכשכולנו נראים כמו טלטביז קופצים אל מי האוקיינוס הקפואים ואני שוכב על הגב, צף במי קרח כמו לוויתן ולא מאמין לעצמי שזה קורה לי, סצינה הזויה.
אחרי יומיים בלפלנד כולם מדברים על הזוהר הצפוני. מי שטרם ראה - מבין שהוא מחכה לחלום. מי שכבר ראה, כמו איסמו ואילן, מחכה לזה, כמו מכור. אנחנו מבינים שמדובר בעניין של מזל ושאין לנו שליטה על תופעות הטבע אבל האמת היא שדי מהר גם אנחנו נדבקים בהתמכרות. "הלילה יש סיכוי טוב" מודיע אילן. תשאירו את הניידים לידכם, דקה מקריאה. מימי לא הייתי חייל כה ממושמע.
ואז, בחצות ורבע, צפצוף המכשירים הניידים מקפיץ את כולנו. במיומנות שנותרה בי מהשירות הצבאי אני קופץ מהמיטה, עוטה את החליפה ויוצא החוצה מהבקתה, נרגש סקרן ונלהב. אילן ואיסמו כבר מחכים לנו באגם הקפוא, עם מדורה, עוגיות, ותה חם (אין עליהם) ואנחנו מתגודדים, מחכים, מתרגשים לראות פלא עולם.
והנה זה קורה: השמיים מצטבעים כמו שד ירוק זוהר שיוצא ממחבואו, כמו מרכבת אלים משתוללת שמציירת קוים, צורות וכתמים ואני חי וקיים ורואה את הדבר במו עיניי - פלא אלוהי בראשיתי שלא האמנתי שאראה. אני מסובב את הראש הקטן שלי שמחובר לגוף הקטן של האיש הקטן שהוא אני בתוך כל היקום הענק הזה ומסתחרר מתנועת הריקוד של הזוהר.
יצאתי מבוגר וחזרתי ילד - סקרן ונרגש ונלהב, מאמין בגמדים, באיילים, בשמיים ירוקים, בפתיתי שלג קסומים ובאנשים הטובים שפגשתי במסע אייס צ'אלנג' בלפלנד.
רוצים גם? הרשמו למסע אייס צ'אלנג' שיוצא בחורף ללפלנד
הכתבה מוגשת בשיתוף אייס צ'אלנג'
לפנייה לכתב/ת 
