שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    רונית מטלון נלחמת בשם הכלה
    הדמויות בספרה של מטלון "והכלה סגרה את הדלת" מעורטלות - סודותיהן נחשפים באופן שנדמה נצלני. רק הכלה המסתגרת ביום חתונתה זוכה להגנה
    והכלה סגרה את הדלת // רונית מטלון (כתר, 130 עמודים)

     

    אם יש תמצית סיפורית שהספרות, הדרמה והקולנוע הישראליים אוהבים לשוב ולספר - ספרה החדש של רונית מטלון מנסח אותם באופן נמרץ ומרוכז. המשפחה הישראלית הסיפורית היא משפחה שאחד מאיבריה נתלש. הקוראים נפגשים בשאר האיברים, בני המשפחה החיים, מפרפרים על הבמה. בעוד הדמויות מבקשות לאחות את הקרע - הקוראים מצטרפים למשפחה מתוך רצון לפענח את הדמות הנעדרת, לחבר מחדש את קווי הסיפור.

     

    מטלון, ודאי מתחילת שנות האלפיים, הולכת ומתבססת כסופרת סמכותית ומשפיעה. המבקרים ניגשים לספריה ביראת כבוד שהייתה שמורה ליהושע, עוז וגרוסמן. דווקא בזכות הדיון הפמיניסטי והמזרחי שספריה מעוררים - מטלון עצמה הביעה הסתייגות עקבית לאורך השנים מהרעיון של ספרות מזרחית או נשית - נדמה שהיום היא הדוגמה המרכזית והמובהקת, ביחס לכותבים גברים ונשים, לפרסונה של סופר־אינטלקטואל שפונה לקהל רחב בשם הסיפור החשוב והגדול.

     

     

    "הכלה" של רפאל מונטי, 1873 ()
    "הכלה" של רפאל מונטי, 1873

    כפי שמטלון סיפרה לאחרונה, 'והכלה סגרה את הדלת' נועד להיות חלק מסיפור נרחב יותר. לבסוף החליטה שהוא עומד בפני עצמו כסיפור ארוך. הספר נקרא כמחזה קצר עם נוכחות בולטת של הוראות בימוי ופרשנות עומק מצד מטלון. במקום לשגר את הדמות החסרה, החידתית, מחוץ לבמה, למרחבי ההיסטוריה - כפי שעושה א"ב יהושע בספריו שרוקמים סיפור משפחתי־היסטורי־גורלי סביב דמות נעדרת - מטלון בונה סביבה חדר אטום.

     

    לא הדמויות ולא הקוראים, מעין אורחים בחתונה מבוטלת, חוזים ב"כלה". ביום הטקס היא ננעלת בחדר בבית אמה ומודיעה שהעסק מבוטל. הסיפור נפתח מול הדלת הנעולה. החתן, האמא, הסבתא ובן הדוד מדברים אל הקירות, מצפים לנס שיבטל את הפאדיחה. בהמשך מצטופפים בדירה הורי החתן. למקהלה מצטרפות דמויות אורח: נהג משאית ערבי שאמור לסייע בחילוץ הכלה המתבצרת; ובהברקה קומית, לא לגמרי מנוצלת, פסיכיאטרית צעירה המטפלת בכיבוי שריפות משפחתיות, שירות בתשלום תחת השם "כלות מתחרטות".

     

    כיאה לדרמה־קומית משפחתית ישראלית, כל דמות מייצגת במופגן "מגזר", "דור", "מעמד" או "זהות מינית". כל דמות ניצבת בין מירכאות - מלבד הכלה.

    לתפקיד הפסיכיאטרית, ד"ר יוליה, מלוהקת בת של עולים מחבר העמים. הנהג הפלסטיני, עדנאן, מוזעק מהשטחים להצחיק לרגע את הקוראים, ולהסתלק מהבמה בדרך המסורתית ששמורה לדמויות כמוהו. כל דמות נמצאת על סף רתיחה. ההסתגרות של הכלה עומדת לחשוף בפני המוזמנים לחתונה את נקודות התורפה שלהן; את הדבר שחתונה ישראלית אמורה, במונחי הספר, להסתיר. הפארסה המשפחתית והמעמדית מתוארת במקביל כפרודיה על אירוע ביטחוני. הכלה מדומה למחבל מתבצר. הנהג הפלסטיני מקבל לרגע את תפקיד כוחות הביטחון. בן הדוד האוחץ' מתחפש לחיילת.

     

    אבל המסגרת הקומית הקלאסית - תסבוכת העמדות פנים לפני חתונה - משרתת סיפור על שכול ואובדן. הכלה התייתמה מאב לפני כמה שנים. אחותה הצעירה נעדרת. מבחינת רוב הדמויות, החתונה הייתה הזדמנות לתיקון קוסמטי. ההסתגרות של הכלה, במונחי הסיפור, היא דווקא הזדמנות להשתחרר ממשא של בושה, מרירות ושקרים.

     

    רונית מטלון. סמכותית ומשפיעה (צילום: איריס נשר) (צילום: איריס נשר)
    רונית מטלון. סמכותית ומשפיעה(צילום: איריס נשר)
      

    מטלון עשתה בצדק כשהחליטה ללכת על המבנה המצומצם, הכמו־תיאטרלי, הסובב סביב אפיזודה אחת - שממנה משתלשלים סיפורי המשנה והזיכרונות של כל דמות. אם כבר להיכנס לסיפור על אבל משפחתי - עדיף שיהיה קצר, דרמטי, עצבני. הנוסחה האפקטיבית של סרטים כמו 'סודות ושקרים' מעוצבת כאן כסיפור על המשפחה המזרחית הבורגנית, ולמעשה, על הבורגנות הישראלית בכלל; על השקרים שכרוכים בכל סיפור הגירה, התבססות כלכלית, השכלה. כל זאת, בצמוד להתבוננות ביחסי גברים ונשים במשפחה הישראלית המהגרת. הנשים אוחזות בהגה, לעיתים באופן דורסני, לעיתים מתוך חוסר אונים. הגברים חלשים, מתפוגגים.

     

    למרות או בגלל שהסיפור הזה עבד עליי מבחינה רגשית, הרגשתי רצון להתנער ממנו. אולי מפני שיש משהו מעט נצלני ופונקציונלי באופן שבו מטלון לוחצת על הנקודות הרגישות של הדמויות, ושל הקוראים. יש משהו מרתיע באופן שבו רוב הדמויות מעורטלות מול הקוראים - ביחס להגנה המוחלטת שמקבלת דמות הכלה המוסתרת. כל ניסיון של הדמויות להתאפר, להתייפות, להתקשט - מותקף ומבוזה. הפוני הבלונדיני הטרי של אם־הכלה שב ומהבהב מול הקוראים כדוגמה לתבוסה אסתטית. התיאטרון הפרטי, המגוחך, לקראת החתונה הוא דוגמה מוקצנת לתיאטרון המתמשך בחייהם.

     

    ביכולת של מטלון לחדור מתחת לעורן של הדמויות, למחשבותיהן, מתגלה משהו תוקפני או חסר נדיבות: נדמה שהן לא מסוגלות לבטא יופי, רגש פיוטי. רק לחקות בלונד, להגזים עם האיפור. הכלה, לעומת זאת, הולכת ומצטיירת כנפש ספרותית, כמורדת אותנטית. המגע שלה עם החוץ הוא מגע אמנותי. פעם אחת היא משתמשת בבובה מדברת. פעם אחרת היא משלשלת מתחת לדלת שיר ידוע של לאה גולדברג, שאותו היא משכתבת, משנה מלשון זכר ללשון נקבה (ההסתגרות עצמה מזכירה את 'בעלת הארמון', מחזה מאת גולדברג).

     

    לא במקרה נדמה שמטלון נלחמת בשם הכלה. שהחופש שלה כמספרת מקביל לכוחה של הדמות הנעולה: היא שומעת את הדמויות מתפתלות, מפלילות את עצמן. היא יודעת
    מדוע הסתגרה. הסיפור כמו מאותת למסה מוקדמת של מטלון, שבה היא מתבוננת בשני תצלומים של לאה גולדברג. מטלון כמו מציצה לחדר הנעורים של גולדברג, מנתחת את האופן שבו היא מבקשת להצטייר כאישה צעירה, כמי שתהפוך ליוצרת. במילים אחרות, החדר הנעול הולך ונדמה לחדרה של הסופרת, למעבדת היוצר.

     

    לא במקרה הדמויות נדרשות לפענח את השיר שהכלה כותבת־מעתיקה. לא במקרה הן נשמעות מטופשות כל כך בניסיון להבין את השיר. הסיפור מבחין בין פנינה מזויפת (החותנת ששמה פנינית, כשם סוג של עוף) ובין הפנינה האמיתית בצדף: הכלה מרגי, מרגלית. לא במקרה הספר מסתיים בפרץ שירה מפי דמות הסבתא, "שבאופן כללי לא איתנו", כפי שמטלון מצטטת את אחת הדמויות. לא רק השירה הערבית המודחקת, הזהות המושתקת, הקול הנשי כביכול פורצים משם. מאחורי השיניים התותבות בוקע הכוח הפואטי, היופי האמיתי.

     

    "אני פוחדת לומר מה שבליבי", שרה הסבתא, ומטלון מתרגמת לעברית, "אפילו אם אסתיר ממך, עיני תבייש אותי". מטלון היא מומחית בחשיפת הסודות והפגמים של הדמויות - בעוד היא עצמה נותרת חידתית, מוגנת, חסינה.

     

    הכתבה פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" 

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    מומלצים