שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    תל אביב מוצגת בפסטיבל טורונטו כעיר מקלט
    "לא פה, לא שם", סרטה הראשון של הבמאית הישראלית-פלסטינית מייסלון חמוד שהוקרן בבכורה בטורונטו, מציב במרכזו שלוש נשים ערביות ומציג אותן באופן מגוון ונוגע ללב. אבל הגיבורה האמיתית היא העיר תל אביב, שמאפשרת להן שחרור

    תקראו לה שייח' מוניס, סומייל או מנשייה – תל אביב היא הגיבורה האמיתית של "לא פה, לא שם", סרטה הראשון של הבמאית הישראלית-פלסטינית מייסלון חמוד (שהפיק שלומי אלקבץ), שהוקרן בבכורה בפסטיבל טורונטו. אמנם יש בדרמה הנשית הצנועה והנוגעת ללב הזאת שלוש דמויות מרכזיות בשר ודם, אבל זוהי הסביבה האורבנית של תל אביב שמפעפעת אל המסך מכל כיוון, ומנביטה נבטי תקווה בסיטואציה לא פשוטה. עיר מנחמת. עיר מקלט.

     

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    העלילה שכתבה חמוד בת ה-33, שגדלה בכפר דיר חנא בצפון הארץ, בין השאר על התנסויותיה כתושבת תל אביב - עוסקת בשלוש נשים ערביות צעירות שחולקות דירה בשכונת כרם התימנים. הן מגיעות מיישובים ערביים בצפון הארץ, ומנסות להתמודד בדרכן עם שאלות של זהות אישית, קריירה, מסורת וחיי אהבה, כשברקע המשפחות וקהילות המוצא שלהן לוחצות ומלחיצות.

     

    הדירה שלהן הרחק מאבא ואמא והאחים מספקת להן מחסה. שם בתוך 70 מטרים רבועים של בטון שנבנה על שרידי הכפר הערבי מנשייה, והפך למרכז הישראליות לכל דבר – דווקא שם, הן מוצאות מקום לחיים אישיים, וחופשיים במידת האפשר. מקום לעצב זהות עצמאית. אמנם הגזענות ואווירת הפרנויה של הסביבה אינה מקלה על ההתמודדות, אולם במקרה של "לא פה, לא שם" זה נראה כמו הרע במיעוטו.

     

    "לא פה, לא שם". תופסות מחסה בדירה תל אביבית (צילום: איתי גרוס) (צילום: איתי גרוס)
    "לא פה, לא שם". תופסות מחסה בדירה תל אביבית(צילום: איתי גרוס)
     

    חמוד, שידועה כיוצרת חזקה בעלת אג'נדה פוליטית ברורה, מתרכזת בגיבורות שלה ובניסיון שלהן להישאר נאמנות לעצמן, יהיה אשר יהיה מקום מושבן. נאמנות לעצמן לפני שהן נאמנות למשפחותיהן, מסורותיהן, אפילו לאלוהים שלהן. ליילה מנצרת (מונה האווה) היא משפטנית חריפה ביום וחיית לילה חופשייה ומשוחררת בלילה. כשהיא פושטת את חליפת עורכת הדין, היא עוטה במקומה בגדים חשופים ויוצאת לבלות, לשתות, לעשן סמים. בניגוד אליה, נור (שאדן קנבורה) עטופה מכל כיוון. היא צעירה ממשפחה מסורתית מאום אל פאחם, שמאורסת לגבר דתי אדוק. היא מנסה למצוא פינה משלה לחיים אישיים – בין הלימודים באוניברסיטה לסלון הדירה התל אביבית. סלמה (סנא ג'אמלייה) היא צעירה נוצרייה מהכפר תרשיחא שעובדת כברמנית בבר תל אביבי, חולמת להיות די.ג'יי, ומתאהבת בבחורה חיפאית טובת מראה.

     

    הנטייה של הצופים הישראלים והמערביים ככלל היא להשטיח את דמות האישה הערבייה, ולתאר אותה כיצור מופנם, עצור מבפנים ובעיקר מדוכא בחוץ. חמוד מצליחה לאתגר את הדעות הקדומות הללו, אפילו משחקת איתן לטובתה. הגיבורות שלה מקסימות, ויותר מכך - מציעות גיוון מפתיע של רגשות וגישות. כל אחת מהן כובשת בדרכה, אבל הן שונות לחלוטין. כשהן ביחד – שלוש צעירות טובות לב ומשוחררות - בדירה המשותפת הן יוצרות מעין משפחה תחליפית שמקבלת ומאפשרת. למרות מתחים פה ושם, למרות חיכוכים. אי אפשר אחרת. בכל זאת בני אדם.

     

    (צילום: תולי חן) (צילום: תולי חן) (צילום: תולי חן)
    (צילום: תולי חן)
     

    הדירה כמיקרו-קוסמוס מגונן. היא מצולמת בעדינות, כמעט בליטוף על ידי הצלם איתי גרוס. הנופים האורבניים המוכרים של תל אביב המוזנחת מוצגים כמעטפת ליברלית וסובלנית במידת האפשר - המקום שבו מתאפשרת סוג של חירות. יש בה גזענות סמויה וגלויה, ויש בה תושבים מכל הסוגים – יהודים, ערבים, חילונים, דתיים, ימנים, שמאלנים, עובדים זרים וגם פליטים אפריקאים. לא פעם יש חיכוכים בין אלה לאלה (כי שוב, איך אפשר שלא), אבל הגיוון הזה הוא שמאפשר חיים משותפים וסובלנות. חמוד מצלמת בין השאר במועדון אנה לולו ביפו – מעין מוסד תל אביבי שמנציח את הערבוב ההדוניסטי המופלא הזה – ללא הבדלי דת וגזע ועם הרבה מין. ליילה, נור וסלמה נהנות מזה גם בסרט, אף כשאבא ואמא, הארוס או החבר האהוב מתעקשים לגרור אותן חזרה לחיים של אחידות ובידוד בכפר, שיש בו המון חמימות משפחתית, אך גם שגרה של מסורת קפדנית ומסרסת.

     

     (צילום: איתי גרוס) (צילום: איתי גרוס)
    (צילום: איתי גרוס)
     

    אז איפה החברה היהודית בכל העניין הזה? האמת היא שחמוד לא כל כך מתייחסת אליה. היא בגדר תפאורה בעיקר (קצת כמו ב"וילא תומא" של סוהא עראף, שגרם למהומה רבה על לא דבר למרות העלילה האינטימית שבמרכזו). הסיפור הוא סיפורן האישי של ליילה, נור וסלמה - דמויות מרובות רובדים ובעלות עוצמה נשית רגשית. יש להן חיים גם מחוץ להקשר הפוליטי. אי אפשר להתעלם ממנו כמובן, אבל חמוד מתעקשת למנוע מאיתנו הצופים לגרור את הדמויות לתוך התבניות שהורגלנו בהן. גם לסרט שלה יש זהות עצמאית משלו, והוא צריך להצליח ולחיות ככזה בתל אביב, בירושלים, ברמאללה וגם בטורונטו.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    מומלצים