המלך הוא עירום

וושינגטון. השבוע שררה פאניקה בקרב הדמוקרטים בארה"ב. ברכבת התחתית בבירה היו עיני כולם תקועות בכותרות: "דלקת ריאות", "התמוטטות", "משבר הילארי". איך קרה ששמונה שבועות לפני הבחירות הכל עדיין פתוח? שואלים תומכי קלינטון, הרי רק לפני עשרה ימים כתבו ש"טראמפ מחוסל", ועכשיו ה"מומנטום" הוא שלו?

אין הרבה שמחה לקראת הבחירות בארה"ב, רק שמחה לאיד. אבל יש חרדה, ויש בושה. עבור רבים טראמפ הוא "אסון", איום ממשי על הדמוקרטיה. גם בין שונאיה של הילארי, ויש רבים כאלה, לא צוהלים. התחושה הרווחת היא שאמריקה מצויה במשבר, בחסך מעיק של מנהיגות והיעדר כבוד. פרופ' סטיב ויין, מחבר הספרים "הדרך לבית הלבן", אומר שמאז שנות ה־60 הוא לא זוכר "דכדוך דמוקרטי" כזה וכי "התחושה היא של התבזות ולא של כבוד”.

"כבוד" הוא מושג שמאפיין חברות מסורתיות, שבהן סמכות ומעמד מובנים מאליהם ועוברים לרוב בירושה. אבל בדמוקרטיה הליברלית, שבה שולט עקרון השוויון, נשחק הכבוד המסורתי המבוסס על אילן יוחסין והוחלף במוניטין בגין הישגים אישיים יוצאי דופן. ועדיין, הנשיא האמריקאי היה תמיד נבחר דמוקרטי דמוי מלך. כאשר מחוללי המהפכה האמריקאית דנו בתפקיד הנשיא, עמדו לנגד עיניהם סמכויותיו של מלך אנגליה, שבכוחו היה למנות ולפטר את הקבינט, להכריז על מלחמה ושלום ולהטיל וטו על חוקים. גם אברהם לינקולן אמר, "אנו בוחרים מלך לארבע שנים".

המלוכה הבריטית אמנם התרוקנה מסמכויותיה והפכה לכתר סמלי העובר בירושה, ועדיין מוסד המלוכה מבטא את הכבוד הלאומי האנגלי. מנגד, מוסד הנשיאות האמריקאי לא איבד מסמכויותיו והבית הלבן נותר "הארמון הדמוקרטי הידוע בעולם".

מובן מאליו שכבוד של מדינה נגזר גם מ"כבודם" או "מכובדותם" של מנהיגיה. אולי זו אחת הסיבות לכך שבשיח האמריקאי במרוץ הנוכחי לנשיאות תופסים המושגים "כבוד" ו"יושרה" (אינטגריטי) מקום מרכזי. שני המועמדים, טראמפ וקלינטון, נתפסים כחסרי יושרה וחסרי כבוד. מדברים עליהם כעל נוכלים ומושחתים, מוסרית ואישית. במקביל, הימין מאשים את הדמוקרטים במכירת "כבוד האומה". אפילו רוסיה, סין והנשיא הפיליפיני כבר לא מכבדים את "המלך האמריקאי", מתריסים שם.

כמעט כל האנשים שעימם אני משוחח תוהים מה קרה לכבוד וליושרה, שהיוו נר לרגלי האומה האמריקאית מאז בנו הפרוטסטנטים את "העיר הזוהרת על הגבעה". מדוע שקרים וספינים קובעים את עתידנו? הם שואלים. למה אין דמויות מופת בפוליטיקה שלנו? למה אנחנו צריכים לבחור בין הוולגריות חסרת הכבוד של טראמפ לבין קלינטון שיושרתה מפוקפקת.

כאשר הפסד בבחירות מתפרש כפיאסקו או כקונספירציה, וניצחון כצידוק להובלת שינוי מהפכני ולמיגור "האויב", הדמוקרטיה הגדולה בבעיה קשה. שהרי המטרה של כולם, ללא הבדלי השקפות פוליטיות, חייבת להיות אחת: שיפורה של אמריקה. שיפורו של העולם.

כשאין עוד תחושה של ג'נטלמניות דמוקרטית - פעם אני מנצח ופעם אתה - והקרב הוא על "הכל או לא כלום", גוברת הדאגה מדחפים אלימים. ה"וושינגטון פוסט" דיווח לאחרונה על עלייה משמעותית בנכונותם של אמריקאים לשקול אפילו משטר צבאי כאופציה שלטונית. ארצות הברית, כמובן, לא הולכת למהפכה או למשטר של חונטות - מוסדותיה יציבים וחזקים והיא עמדה במבחנים קשים גם בעבר - וגם כבודה לא אבוד, אבל פגיעות חוזרות ונשנות במוסד הנשיאות נוגסות בו ללא רחם. ¿