סולו מושונוב

חרי קריירה של יותר מארבעים שנה, מוני מושונוב יעלה בפעם הראשונה בחייו לבד על הבמה. בלי בראבא, בלי צוות של שחקנים לצידו. בלי אף אחד. זה מפתיע, אבל מושונוב מעולם לא העלה מופע יחיד. הערב זה יהיה רק הוא, בקבוק מים, כיסא, מיקרופון פשוט והכישרון שלו. כן, בגיל 65 מוני רוצה להיות סטנדאפיסט.

"המופע הזה", אומר מושונוב, "נולד מתוך הצורך שלי להצחיק, צורך שקצת שכחתי מקיומו עם השנים. אחרי שנים בתיאטרון, פתאום תפסתי את המקום של האיש החשוב והמנופח הזה. הספיק לי מזה".

מפחיד אחרי כל כך הרבה שנים לעמוד לבד על הבמה?

"סוג של מפחיד. מעולם לא הופעתי בתוכניות בידור לבד. תמיד הופעתי עם בראבא, בצמדים ובשלישיות, ויש בזה משהו תומך. זה גם מצריך סוג אחר של אנרגיה ושל כתיבה. אני מאוד מקנא באלו שיש להם את היכולת והאומץ לעמוד על הבמה ולדבר טבעי, שנותנים לך את התחושה שהכל מומצא באותו רגע. התייעצתי עם כל מיני אילנות גבוהים כמו קטורזה, יעקב כהן, רשף לוי ואחרים ופיתחתי את זה".

סטנדאפ זה עניין לצעירים. אתה לא מפחד בגיל 65 לצאת פאתטי.

"לא, במופעי ההרצה זה הלך טוב מאוד. תמיד אהבתי להצחיק. כשאתה נהיה הילד הכי מצחיק בכיתה זה נובע מתוך צורך, לא כי סתם בא לך להצחיק. יש לזה סיבות פסיכולוגיות. זה נובע בדרך כלל ממצוקה, מתוך הרצון לשרוד. הייתי אלוף בפרצופים עוד מהגן. ההצחקה הייתה הזהות שלי. הייתי תמיד הילד הכי קטן, הכי קטנצ'יק. כילד הייתי קרוע על קומיקאים כמו ג'רי לואיס ולואי דה פינס, וכמובן על הסרט האילם. אחי הבוגר מנחם תרם לעיצוב האישיות הקומית שלי, כשלקח אותי לסרטים. היו בבתי הקולנוע ברמלה הרבה סרטים אילמים — צ'רלי צ'פלין, באסטר קיטון, לורל והארדי. ככה טכניקת ההצחקה חילחלה לתוכי".

במופע החדש מושונוב צוחק על הכל: על הגיל, על הנישואים לסנדרה שדה ועל הילדות ברמלה.

אתה צוחק על הגיל במופע. בגיל שלך זה כבר יכול להיות עסק קצת מפחיד.

"ממש לא. כמעט בכל שיחה איתי עולה נושא הגיל או הזוגיות שלי עם סנדרה. זו מין מנטרה שחוזרת על עצמה. בכל ראיון אני מרגיש כאילו מסכמים אותי, כאילו אני עומד להיפרד מן העולם, למרות שעדיין מוקדם מדי לסיכומים. אז אמרתי — אם כבר מסכמים אז בואו נעשה את זה במופע", הוא צוחק. "הערב הזה הוא סוג של עצירת ביניים, שבה אני מספר את האמת על עצמי".

אז הגיל מפחיד או לא?

"כבר לפני 15 שנה התחילו לשאול אותי בראיונות על המוות. ברור שהמוות גם מעסיק אותי, אבל מה שבאמת מעסיק אותך, אתה מדחיק אותו. הדבר היחיד שמעסיק בנאדם זה החיים ומתי מתים. אבל אין לנו זמן וכוח להתמודד עם זה, אחרת נשתגע. הגיל מטריד גם בגלל הרצון להיות פה, ליהנות מכל מיני דברים שאנחנו שוכחים שהחיים מציעים לנו — כמו מדינה לחיות בה ולשמור עליה".

במהלך הראיון מושונוב לא מפסיק להתעניין: "תגיד, יש לך צרבות?", ומיד נותן רצפט לתזונה נכונה לגיל המעבר, ומספר על היד שנתפסה לו בגלל תנועה לא נכונה. אז אתה כן מזדקן, אני צוחק. "אני כבר אחרי ההזדקנות", הוא מחייך.

מושונוב היה בלהקה צבאית, להקת השריון, עם יצחק קלפטר ושלמה יידוב. סולואים לא היו הצד החזק שלו שם. "אצלי כל ההבטחות לסולואים מעולם לא קוימו", הוא אומר. "אחת הסיבות שאני עושה ערב לעצמי היא כדי לשיר סוף־סוף לבד. להוכיח שאני גם זמר לא רע. אני שר את 'ואיך שלא' של אריאל זילבר ואת 'השיר על תוצרת הארץ' של אריק".

אתה מן הסתם עדיין מתגעגע אליו מאוד.

"מאוד. בפעם הראשונה שהייתי עם אריק באולפן ההקלטות, בשנות השמונים, הוא שאל אותי אם אני יודע לעשות קולות של שוק כי יש קטע של שוק בשיר. אמרתי לו שיש איזו צרחה מהשוק ברמלה שאני זוכר מהילדות, וגם 'מתוק־מתוק', והשתתפתי בשיר.

"בכלל, אריק היה מתוק אמיתי. הוא נתן לי זכות לעשות דברים שלא חשבתי שאני יודע לעשות, כמו לכתוב את 'כבלים' ביחד איתו. יום אחד נסענו יחד לגליל וראיתי שדה יפהפה של שיבולים. אמרתי, 'אריק בוא נצלם תמונה יפה. לך לתוך השדה, תתכופף, ואז אני אצלם'. עליתי על גג הרכב וצילמתי שתי תמונות במצלמה אנלוגית. אחרי ארבעה חודשים יצא התקליט של 'ארץ ישראל היפה והטובה', ואריק אמר לי, 'לא ידעתי שאתה גם מצלם עטיפות של תקליטים?' הוא הפך את הצילום לעטיפת התקליט".

מושונוב לא רק מתגעגע לאיינשטיין, אלא גם לילדות ברמלה. "היום מדברים הרבה על מסורת ועל עדות", הוא אומר כמי שגדל במשפחה ממוצא בולגרי. "שוכחים שלכולם היה קשה, לא רק למזרחים. היה כאלה שהיה להם קשה יותר, אבל הם לא היו רק מזרחים. סנדרה שלי, שתהיה לי בריאה, באה מרומניה ישר למעברה בבת־ים והיא נחשבת אשכנזייה לכל הדעות. הרבה זמן לא הייתה להם דירה. אבל לכולם לא הייתה".

מה מייחד את רמלה שלך?

"גדלתי בשכונה שהייתה כמו לונה פארק של צבעים וריחות. היה שם בליל מבטאים ועדות, והיה בזה משהו קסום. הרוב לא ידעו לדבר שם עברית. לא הבולגרים, לא הפולנים, לא הרומנים, גם לא העיראקים, הכורדים, הגרוזינים והערבים. לכולם היה רצון להגיע אחד אל השני ולא להרחיק את עצמם זה מזה, וכל הנשים עשו אבו עגלה ביום שישי. הייתה הרגשה של אחדות.

"לאבא שלי הייתה חנות בשוק. גדלתי שם ונורא אהבתי את זה. ביררתי איך אלו מדברים ואיך אלה חושבים. כשבאתי ל'זהו זה', כל הדברים שקלטתי שם טסו החוצה. היה לי אז פרץ של יצירתיות. רמלה גם הייתה עיר המועדונים. ליברפול של ישראל. אני זוכר את הלהקות שהגיעו למועדונים — הצ'רצ'ילים, עוזי והסגנונות. ההורים שלי לא הרשו לי ללכת לשם, והייתי מציץ פנימה".

בחוג הדרמטי ברמלה הוא גם שיחק את הצ'כוב הראשון שלו. ועוד בגיל 16. "עשינו את זה כבידור", הוא אומר. "כילדים, עשינו צ'כוב הרבה יותר טוב מאשר אנחנו עושים כמבוגרים. אני מספר את זה בעיקר כדי להזכיר את המילה צ'כוב דווקא היום", הוא משגר עקיצה למירי רגב. "כדי להראות שזה חשוב".

וגם די מסוכן להזכיר את זה.

"צ'כוב חשוב. הרבה דברים שחשובים לי לא בהכרח חשובים לאחרים וזה לגיטימי. מתי זה לא לגיטימי? כשיש תהליך של מניעה ועצירה של תרבות כלשהי או כל מעשה תרבותי כזה או אחר. תכלס, יש הרבה אנשים בחברה שלנו שמופעלים עדיין מרגשות צודקים של קיפוח וזלזול, אבל השאלה היא מה אתה עושה עם הרגשות האלה. אנחנו למדנו איך להתמודד עם זה, לא הפוליטיקאים. הם עדיין עסוקים במניפולציות פוליטיות, וזה לא פעם מביך".

סטנדאפיסטים עוסקים במופעים בזוגיות ובנישואים שלהם.

"כשסטנדאפיסטים אחרים מדברים על זוגיות, הם יכולים לשנות ולייפות את המציאות, כי בני הזוג שלהם אנונימיים. בגלל שסנדרה כל כך מוכרת והיא גם ההיא מהשניצלים ב'סברי מרנן' שכולם כל כך אוהבים, אני צריך להיזהר. אבל כמובן שאני מזכיר אותה".

למשל?

"אני מספר מה הזמן עושה לזוגיות שלנו. כשהיינו צעירים היו ויכוחים ומריבות ארוכות. היום לא צריך את כל הוויכוח. מספיקה נהמה קצרה. זה היופי בבגרות, וגם אין לנו רצון לפתח את זה יותר מדי. אתה ידוע שאת שלך אמרת בפחות מילים ובפחות כעסים".

הנכד שלהם, דניאל, בנה של אלמה, עוד לא מככב במופע, אבל חכו. גם זה עוד יגיע. "אני סבא סקייפ", הוא צוחק. "הוא מתגורר בגרמניה, ואנחנו צוחקים ביחד בסקייפ. סבא זה תפקיד רציני, לא מצחיק. כאנשים צעירים אנחנו ממעיטים בערך של הדבר שנקרא 'סבא'. זה נראה לנו מובן מאליו. אבל זה לא ככה. יש לך תפקיד משמעותי. אני סבא ובראבא נהיה אבא טרי וזה דווקא נראה לי נחמד. יש לו בת מתוקה בגיל של דניאל".

למרות כל ההצהרות, מושונוב לא ממש רוצה לברוח מהתיאטרון. כרגע הוא וסנדרה שדה נמצאים בחזרות ל"חדר האחורי", המחזה החדש של עדנה מזי"א (שיתוף פעולה של הקאמרי ובית ליסין). "זאת הייתה הצעה שקשה לסרב לה, לא רק בגלל סנדרה", הוא אומר. "עדנה, שהיא חברה טובה שלנו, דיברה איתי הרבה זמן על המחזה הזה. נתתי לה את מילתי ואני לא נוהג להפר הבטחות. לא תמיד היה קל לשחק לצד סנדרה, למרות שהיא שחקנית נהדרת, אבל תמיד זה היה מרתק ומאתגר. אבל גם כשזה היה קשה זה לא היה כל כך קשה. גם אז זה היה כיפי. נכון, לא קל כשזוג נשוי מביא את העבודה הביתה, אבל היום אני יודע להעריך ולאהוב מאוד כל רגע שאנחנו ביחד על הבמה ומחוצה לה". •

המופע החדש, "מפגש מושונוב", יועלה הערב לראשונה, 21:00, במועדון הברלה בלהבות חביבה