האמן Dede: "נוח לי שלא מכירים אותי"

"אתה מנכס לעצמך איזה קיר או משטח ומתחיל להיטמע בשכבות של העיר ומשפיע הלכה למעשה על המרקם שנוצר, יש בזה משהו מרגש מאוד", אומר האמן Dede, ממעצבי הנוף העירוני המרכזיים הפועלים בתל אביב בעשור האחרון.

את הצדדים הפחות מוכרים ביצירתו של מי שבוחר שלא להזדהות, חושף עכשיו Dede בספר שיושק בתערוכה בסטודיו הפרטי שלו. "עבדתי על הספר שנתיים, ובין היצירות שמופיעות בו הוספתי גם סיפורים אישיים. חשוב לי לתת לקהל ולעוקבים אחריי הצצה סוף־סוף לסטודיו שנשאר אנונימי וסגור כמעט כמו היוצר בו. רוב הסיפורים שמופיעים שם נחשפים בפעם הראשונה".

אחד הסיפורים האלה קשור לדולפינריום. Dede הפך אותו בזמנו לפה ענק חושף שיניים: "במשך חמישה לילות חזרתי למקום והתקדמתי בכל פעם קצת כדי להקיף בציור את כל חזית המבנה. לילה אחד עבר לידי סיור משטרה. השוטרים התעניינו מאוד, אך מאחר שמקרוב אי אפשר להבין את הציור, הם חשבו שאני סתם מנקה את הקיר על דעת עצמי. אחד מהם גם סיפר שהוא זוכר שהיה לוקח את הילדה שלו לבילוי במקום, כשעוד היה פעיל. בלילה אחר עברה חבורה של יס'מניקים שמדי פעם מפטרלים באזור, אך הם התעלמו ממני. בשאר הלילות עברו לידי בעיקר שיכורים או אנשים שיצאו לרוץ על הטיילת בלילה. כולם התעלמו ממני לחלוטין. הפיכת המבנה לשיניים על קפיץ התחברה עם כל מה שלמדתי על המקום מבחינה רעיונית וצורנית. קראתי ליצירה הזאת 'נגיסת נדל'ן".

הפלסטר הוא סימן ההכר

הוא מתעקש על הכינוי Dede ומוכן לספר רק שאמא שלו המציאה את שם החיבה הזה, והוא עבר לחברים עד שהשתרש ונעשה חתימתו. הוא לא כל כך משתף פעולה כשנשאל לגילו. "סביב 30 המוקדם", הוא מערפל בדיוק כמו האמן והאייקון, האמן הבינלאומי בנקסי. "סיבה מרכזית לאנונימיות היא שאני אוהב את החופש האמנותי שלי, אני אוהב את זה שאני לא מוגבל ולא מחויב לסגנון קבוע. נוח לי שלא מכירים אותי ואני יכול לעשות שטויות בלי שאף אחד יתלונן עליי או יתנכל לי".

עד כדי כך הוא רוצה לשמור על אנונימיות שבתצלום הדולפינריום המופיע כאן הוא מטושטש, ובאחת ההופעות שלו הוא עלה לבמה עוטה מסכת פנים: "זה היה באירוע 'פצ'ה קוצ'ה' שהתקיים בהיכל התרבות. לכל אחד מהיוצרים יש רק שש דקות ו־40 שניות להעברת תפיסת עולמו היצירתית והוויזואלית. עליתי לבמה מכוסה במסכה ענקית ועמדתי בשורה אחת עם שישה אנשים נוספים שהיו מכוסים גם הם. המסכות נבנו במיוחד לאירוע מתוך אוסף הדימויים שאני משתמש בהם", הוא מספר.

בוא באמת נדבר על הדימויים. הפלסטר למשל.

"הפלסטר הוא כמובן הסימן הכי מזוהה איתי שהשתרש כשם נוסף לכינוי שלי. הוא התחיל לפני כשמונה שנים, כשהייתי בצומת דרכים לאחר סיום הצבא ובסיום קשר לא כל כך נעים. חיפשתי סימן ויזואלי שיבטא את החששות והפחדים שמילאו אותי, ופתאום הפלסטר הגיח בין השרבוטים במחברת. באותו ערב כבר התחלתי לסמן אותו על ארונות חשמל בעיר. במשך כמה חודשים הייתי יוצא לילה־לילה ומסמן בפלסטר כל פיסה ציבורית שהגעתי אליה. אחרי הרבה פלסטרים התחלתי להרגיש טוב יותר וחיפשתי איך להמשיך".

כשהופיעו הציורים על ארונות החשמל חשבו אנשים שמדובר במסר נגד עליית המחירים בחברת החשמל, וכשהחל האמן לצייר על קירות בניינים נטושים השתנה השיח וחשבו שהוא מוחה על יוקר המחיה. "הרבה פעמים מפרשים לא נכון את העבודה שלי, אבל בסוג הזה של אמנות הפתיחות שלך כאמן לקהל הרחב מחייבת. זו האמנות הכי דמוקרטית בעיניי, כי היא פתוחה לכל סוגי הקהל ולאו דווקא לקהל מבין אמנות שפוקד את הגלריות ויודע על מה הוא מסתכל".

בצבא לא ציירת?

"רוב השירות הייתי בעיקר ביהודה ושומרון. לא אהבתי את מה שראיתי ואת מה שעשיתי. שם התחלתי להפוך את החופש לשפה יצירתית".

הדולפינריום הפך לכריש

למשל?

"באחד הבסיסים ששירתּי קיבלתי משימה להסתובב עם שבלונה 'אסור לעשן' ולסמן ברחבי הבסיס. לאחר כמה פעמים החלטתי להשמיט את ה'לעשן' וסימנתי רק את המילה 'אסור' ליד כל דבר. זה יצר משמעויות חדשות והצחיק אותי במיוחד. פתאום גיליתי את יכולת השינוי שנוצר בכל חיבור עם הסביבה. אמנם זה הוביל לעוד משימות ועונשים, אבל פתח אצלי משהו, הבנתי שאני יכול לתקשר עם אנשים דרך המרחב, ושבלונה היא דבר יעיל מאוד".

דרך אגב, זמן קצר לפני תום השירות הצבאי שלו החל Dede לצייר ציורי קיר ובהם מסרים אנטי ממסדיים כמו חיילים המפריחים בועות סבון כילדים, שוטרים לבושים בבגדי בלרינה ועוד.

הפידבק הכי טוב

לאחר שהשתחרר מהצבא החל Dede ללמוד אמנות בבצלאל. על בסיס תיק העבודות שלו הוא התקבל היישר לשנה השנייה ואחר כך החליט שמספיקות לו רק שלוש שנות לימוד ולא ארבע. "אהבתי מאוד ללמוד", הוא מודה. "בצלאל עזר לי לקבל כלים ולפתח שפה, אבל אתה לא לומד שם לברוח מהמשטרה", הוא מחייך ומכוון לכך שלעתים הציור על קירות מזמן לו פגישות עם שוטרים ועם החוק הרואה במעשיו ונדליזם והשחתה.

"זה כמו אנשים", הוא צוחק. "אם עבודה נמחקת, כנראה הרשויות לא אהבו אותה או לא אהבו את המיקום, למרות שרוב העבודות מחזיקות תקופה ארוכה. עם הזמן אתה מתחיל להבין איפה האזורים האפורים ואיפה יש מרחב יצירה גדול יותר. המשיכה שלי לקירות המתפוררים, שלאף אחד לא אכפת מהם, גם מוסיפה להישארות העבודות לאורך זמן. אלו הסיבות שרוב העבודות מוקמו בדרום העיר".

אתה אוהב לשמוע מה אנשים חושבים על הציורים שלך?

"אני אוהב מאוד לשמוע פרשנויות ודעות, כי הן נותנות לי את הפידבק הכי טוב. רק העובדה שמישהו עצר והשקיע מחשבה והיה לו חשוב להגיד לי אותה זו המחמאה הכי גדולה. אני מתחיל עם איזשהו רעיון ודימוי, אבל אוהב להשאיר את הדימויים מעט פתוחים לפרשנות. שכל אחד ייקח את זה למקום שלו. יש בזה משהו 'רורשאכי', כלומר מוציא ממך את הדברים שמפריעים לך פסיכולוגית, אמנות סובייקטיבית".

אחרי בצלאל עבר Dede לז'נווה והתמחה בהדפסות משי. "מדי פעם אני מתעסק במשי, אבל הדבר המרכזי שלקחתי משם הוא טכניקת השכבות וההתעסקות בפרטים הקטנים ליצירת משהו גדול יותר, שאפשר לראות בעבודות כמו היונים שמילאו את העיר בשנים 2010־2011".

מתי התחילה העבודה שלך בחו"ל?

"אחרי שחזרתי מז'נווה. בהתחלה הייתי נוסע למוקדים המרכזיים - פריז, לונדון, ניו יורק - ומקשקש על הקירות, אבל ב־2010 זה נהיה יותר רציני. למרות שבכל מקום שהייתי השארתי חותם, כי אם אתה יוצר אתה יוצר בכל מקום. התחלתי להציג בתערוכות משותפות, כל פעם שלחתי עבודה אחת או שתיים, והדברים התגלגלו משם".

זוגיות במרחב העירוני

ההחלטה להתחייב לאמנות דרשה ממנו לעבוד בסטודיו שבו צורת עבודה אחרת לחלוטין. "אחד ההבדלים המרכזיים בין העבודה בסטודיו לעבודה במרחב ציבורי הוא שחיקת העבודות", הוא אומר ומודה כי מדי פעם הוא חוזר לעבודות שנשחקו ברחוב ומשנה אותן מעט. אחת הדוגמאות לכך היא עבודה של אחת מציפורי העץ שהוא צייר על מבנה בתחנת דלק נטושה ברח' אבולעפיה. לאחר שנים אחדות נשרף המבנה, אך Dede חזר למקום וצייר את הציור מחדש, אבל בסגנון שנראה כנגטיב של היצירה הראשונית.

על אף המעבר לסטודיו העיר ממשיכה לקרוא לו, והחוץ מספק לו השראה, כמו במקרה דמויות העץ שהוא עושה בשלוש השנים האחרונות. Dede מסכים ומספר: "את דמויות העץ התחלתי לפתח באזור יד חרוצים, במקום של הסטודיו הקודם שלי. זה אזור ענק של סדנאות שנמצא בתהליך פירוק ובנייה מחדש. כל האזור היה שכונת פחונים יפהפייה ושימש חלק מההשראה שלי. בזמן הריסת אחד המבנים שם נשארו המון שאריות מדהימות - שברי שולחנות, קרשים וכיסאות. היום אי אפשר למצוא את הריהוט הזה, לא את הטפטים האלה ולא את הטקסטורות האלה. אני אספן שטויות כפייתי, הייתי מסתובב ואוסף חומרים לסטודיו, ובזמן השיטוטים שם ראיתי המון הומלסים שגם חיפשו חומרים בתוך האשפה הזאת, אבל במטרה לבנות מחסה ארעי ללילה והיו נעלמים אחר כך. ככה התפתח אצלי הרעיון של 'אספני העצים' והתפתח לדימוי של כלי תחבורה דמיוני שייקח אותך למקום יותר טוב, סוג של אסקפיזם שעשוי מאותן שאריות חיים".

במרחב היצירה העירוני פועלת כאמור גם זוגתו של Dede, ניצן מינץ. לפעמים הם גם משתפים פעולה, למשל היצירה שסיימו בימים אלה - עבודה שנמתחת על פני מסדרון ארוך בבית הספר למשחק ניסן נתיב. המרחבים הביתיים המשותפים

גורמים לכך שהם עובדים זה ליד זה או יחד על אותה עבודה. "יש לנו משיכה טבעית לדברים היותר שבורים, סדוקים, עצובים", קושר Dede את קצות היחד. "במקומות אחרים היו מצנזרים אותם. אנחנו מעדיפים להניח אותם על השולחן".

וכשהוא אומר שהוא מניח על השולחן האמן מכוון לכך שבמשך השנים הוא הציג את תפיסותיו בכמה גלריות בתל אביב ובהן גלריה הקישון, אלפרד, גלריה צדיק. גם גלריות בניו יורק ובלונדון הציגו מציוריו.

מה התוכניות אחרי שתסתיים השקת הספר והתערוכה תרד?

"התחלנו את הספר מהנקודה שבה החלטתי שזה מה שאני מעוניין לעשות בחיי, כקריירה. לאו דווקא רק ציורי הקיר, כי הרי אי אפשר להתקיים מזה. הספר בנוי כרונולוגית ועובר דרך תהליכי העבודה שלי, ממקורות ההשראה, דרך טכניקות והסברים על מכשירי עבודה מיוחדים שיצרתי למען העבודות הגדולות ועד הביצוע הסופי. תהליכים שהתרחשו בשבע השנים האחרונות. שני הפרויקטים מיד אחרי התערוכה הם עבודה משותפת שנעשה אני וניצן ברחוב בגטו לודז' בפולין. אחר כך ניסע לחודש לפראג להרכיב תערוכה".

הכתבה התפרסמה במקומון "ידיעות תל אביב".