השילוב הקוסם בין האפשרות לעשות מעשה טוב, לבין קניית מתנה מתחייבת, אבל מקורית, לראש השנה, מוליד זו השנה ה־11 את "בית פתוח לעמותות", יריד המתנות שכל מוצריו נוצרו בידי חברי עמותות שונות, בהן בית השנטי, אנוש, ליליות ואלו"ט.
כל אחת מהעמותות המשתתפות באירוע, שמארח בנק הפועלים בבניין ההנהלה שלו בתל־אביב, עוסקת בפעילות חברתית חשובה בתחום מסויים. הקשת רחבה ביותר — בעלי מוגבלויות, עולים, פריפריה, אוכלוסיות מוחלשות — וכל ההכנסות מיועדות לסיוע לעמותות השונות. האנשים הכי חשובים מאחורי היריד הם כמובן אלה שהכינו את הפריטים המיוחדים שיימכרו בו. כולם מעוררי השראה בדרך ההתמודדות שלהם.
עצמאות וסלים צבעוניים
כשמירב פלקסמן בת ה־45 הגיעה לכפר עידוד בנתניה, לפני כעשרים שנה, היה מאחוריה פרק חיים של התמודדות קשה ומתסכלת. כשאר הדיירים בכפר, אנשים בעלי קשיי למידה, תפקוד והסתגלות, שמקורם נזק מוחי, היא נאבקה בצעירותה כדי להתנהל בתוך מערכות שלא התאימו לה. "היה לי הרבה יותר קשה מהיום", מתארת מירב בהתרגשות ובגילוי לב. "גרתי אצל ההורים, לא היו לי חיי חברה בכלל ולא הייתה לי פרנסה. עברתי המון בתי ספר בחיים שלי ולמדתי אולי עד כיתה י'. הייתי עושה קצת בלגן", היא מעירה בחיוך.
בכפר עידוד היה עליה להתרגל לחיים אחרים, שהפכו עם הזמן נוחים ומספקים. היא עובדת בבקרים במרכז התעסוקה, פעילה בחוגים אחר הצהריים, לומדת מדי פעם (תנ"ך, אזרחות, מתמטיקה) אצל מורה המגיעה לכפר, ו"כשיש לי זמן אני הולכת לחברים. יש לי הרבה חיי חברה ואני מאוד מקובלת, מה שלא היה לי בהתחלה". ככל דיירי הכפר, היא מקיימת חיים עצמאיים, נעזרת באנשי מקצוע, כמו מדריכה אישית ועובדת סוציאלית — וגרה בדירה משלה. ישנם בכפר גם זוגות שחיים יחד, בהם שני זוגות נשואים.
מירב, מתברר, היא חיית במה. במסגרת חוג הזמר בו היא משתתפת בקביעות, הופיעה לאחרונה ברחבי הארץ במחזמר ששמו "בסוף העולם אני קיים". לשאלה איך היא חשה מול קהל, יש לה תשובה טבעית ומשכנעת: "אחותי שחקנית, אמא שלי הייתה רקדנית, ואני עושה את זה מאז שנכנסתי לכפר. אין לי פחד במה, אף פעם לא היה לי".
החודש לקחה חלק באירוע ראשון מסוגו שנקרא "מדברים ביחד" והתקיים בכיכר העצמאות בנתניה. דיירים מכפר עידוד עמדו על במה ונשאו נאומים קצרים בפני הציבור שהגיע לראות ולהקשיב. מירב קראה שם קטע מספר בשם "פלא", אותו קיבלה כמתנת יום הולדת מאחיה וגיסתה, והוא מספר על התמודדותו של ילד בעל מוגבלות בחברה שבה הוא חי. בסיום הקטע מהספר, קראה קטע אותו כתבה בעצמה, ועליו היא מספרת: "הזדהיתי עם אוגוסט, גיבור הספר. כשאני הגעתי לכפר עידוד היו לי חששות, שלא אכיר חברים בגלל המראה המעט שונה שלי. לא צריך לקרוא לנו 'בעלי צרכים מיוחדים'. אנחנו אנשים רגילים, כמו כולם — רק עם בעיות. יש לנו קושי מסוים, ואנחנו צריכים בו עזרה".
בין העיסוקים הרבים שלה, מירב משתתפת בהכנת המתנות שיימכרו בדוכן של כפר עידוד בבית הפתוח לעמותות. מדובר בליין של סלים שזורים וצבעוניים — לקניות, לכביסה, למשרד, או לאופניים — ובערכת צמחי תבלין המגיעה כעציץ שאליו מצורפת שקית זרעים. המוצרים האלה נהגו במוחם של הדיירים, מיוצרים בידיהם — ומאפשרים להם לקבל תשלום עבור העבודה. "חשוב שאנשים יקנו את המתנות שלנו כי ככה הם יידעו עלינו יותר ויפתחו את הלב יותר", מסכמת מירב. "האנשים בכפר טובים, חמים ואוהבים, ואחרים צריכים ללמוד להתייחס אלינו אחרת".
"החיבור הזה מועיל לכולם"
בני הזוג קרן (34) ודניאל (36) סינגר, מעצבת פנים ואדריכל, התגוררו באזור תל־אביב ופיתחו סטודיו לעיצוב מוצרים. לפני כשנה וחצי הם עברו לירוחם. הצעד הלא שגרתי קרה כשהשניים חיפשו חלל מיוחד באזור מעניין ליצירה שלהם, ושמעו על תוכנית של עמותת "יוצאים מהקופסא", המקדמת אמנים צעירים ומחברת אותם ואת יצירתם לקהילה במקומות שונים בארץ.
כך מצאו עצמם קרן ודניאל ב"מעבדת תרבות" בירוחם, בה לקחו חלק אמנים מהאזור וממקומות נוספים. כשסיימו את הפרויקט, החליטו להשתקע במקום והקימו באזור התעשייה בירוחם את הבייבי שחלמו עליו, הסטודיו לעיצוב מוצרים. הקונספט ביצירה של הסינגרים הוא מחדוש — מחזור וחידוש. "לקחת משהו שאין יותר מה לעשות בו, ולהפוך אותו למשהו אחר, חדש", מסבירה קרן. "לדוגמה, שעון שעשוי מקופסת שימורים, או אגרטל שהיה פעם נורה שרופה".
קרן מספרת על קשר מיוחד עם אנשי ירוחם, שבא לידי ביטוי בשיתוף פעולה עם עובדי המפעלים, המספקים חומרי גלם וסיוע. "אין במרכז דבר כזה, שמפעל יקשיב לך, יפתח דלת, יגיד שמעניין אותו מה אתה עושה", היא מתפעלת עד היום. עוד חיבור מקומי מתבצע בסדנאות לעיצוב ולמחדוש שבני הזוג מעבירים למבוגרים ולילדים בירוחם.
החיבור הזה מועיל, לדעת קרן, לכל שותפיו. פעילות המעצבים הצעירים במקום מגבירה את המודעות לעיצוב ואת חשיבותו באזור הדרום, וגם מייצרת עבודה. "והאמנים הצעירים מרוויחים סביבת עבודה טובה ונעימה, ואנשים נהדרים לעבוד איתם".
בבית הפתוח לעמותות ימכרו חברי "יוצאים מהקופסא" אדניות, שעונים, תכשיטים ואגרטל. כן, זה שהיה פעם נורה שרופה.
