"העץ של בני טורג'ה": לא טוב, אך לא מזיק
פיליפ קלודל הוא סופר אמפתי ושוחר טוב, אבל ספרו "העץ של בני טורג'ה" הוא רומן בנאלי וסנטימנטלי, שלא מצליח לחדש
כשכותבים ביקורת שלילית על ספר, כדאי להבחין בין ספרים לא טובים מזיקים, לבין ספרים לא טובים בלתי מזיקים. כלומר, בין ספרים לא טובים שמעודדים תפיסת עולם לא מוסרית, לבין סתם ספרים לא מספיק אינטליגנטיים. בהרבה מהמקרים יש הצלבה בין שני סוגי הספרים. ועדיין, נכון לשמר את ההבחנה הזו. וכמובן, לזכור שהמקרה הראשון חמור יותר מהמקרה השני. כלומר, שפגיעה באתיקה חמורה לאין שיעור מפגיעה באינטליגנציה.
'העץ של בני טורג'ה' הוא ספר לא טוב בלתי מזיק. הסופר והקולנוען הצרפתי פיליפ קלודל כתב ספר תרבותי, רציני, "חשוב" - ובנאלי לגמרי. נושא הספר הוא המוות. הוא כתוב כמונולוג של במאי קולנוע צרפתי, קרוב מאוד לסופר עצמו, שהגיע לגיל 50. הוא מאבד את חברו הטוב ביותר אז'ן, מפיק סרטיו, שמת, צעיר יחסית, מסרטן. אמו שלו סנילית ומאושפזת בבית אבות סיעודי. הוא גרוש אך מקיים קשר טוב עם גרושתו. הוא מתחיל קשר עם צעירה נאה אך אינו יכול להשתחרר מאימת ההזדקנות והמוות שפורשת את חופתה השחורה על יחסיהם. למעשה, הוא שרוי בדיכאון ובתחושת חוסר טעם.
הנושא, איך לא, חשוב. הגיבור מצטט את מונטיין: "לעסוק בפילוסופיה משמעו ללמוד למות". וזה אכן רומן פילוסופי. אבל הפילוסופיה שלו, כאמור, בנאלית. צריך להיות סופר מוכשר יותר כדי לעסוק בנושא כזה באופן מעניין. להצטייד בראייה המיקרוסקופית של פחד המוות, כפי שמתגלה ב'סוף דבר' של יעקב שבתאי. להפיק תובנות חדות וחריפות יותר, כפי שניכר בעמודי הפתיחה של 'מוות במשפחה' של קארל אובה קנאוסגורד. הרהורים מהסוג הבא אינם מספיקים: "אומר שאני מנסה לחשוב על התפקיד שממלא המוות בחיינו, איך אנחנו משלבים אותו ביום־יום, בפעילויות החיים שלנו, באהבותינו, בעבודתנו ואם אנחנו פועלים איתו או נגדו".
אבל מעבר לעובדה שקלודל לא מצליח לחדש, ניתן למנות עוד כמה בעיות בטיפול שלו בנושא הגדול שבחר. האחת נוגעת לתחושה הדקה שלא פחות משקלודל רוצה לעסוק במוות, הוא רוצה להיראות כמי שעוסק בנושא חשוב. בצד התעניינות אותנטית, מורגש כאן רצון להרשים. הרצון הזה ניכר בציטוטים ממקורות תרבותיים שונים, שנועדו ליצור רושם מכובד, כמו גם בעובדה שקלודל מארח ברומן סלבריטאים כמו מילן קונדרה ומישל פיקולי, שמופיעים בתפקיד עצמם כדמויות משנה (את קונדרה פוגש המפיק במקרה בבית קפה, ואת פיקולי שוקל הבמאי ללהק לסרטו). החיים המזויפים, החיים־לנוכח־עיני־האחר, אחד הנושאים המרכזיים ביצירתו של דיוויד פוסטר וואלאס, יליד אותה שנה כמו קלודל, לא נידונים בספר, אם כי נראה שהם באים כאן לידי ביטוי.
וישנה גם הרגשנות. "אני מתיישב על קבר שכנו של אז'ן, ז'ורז' לוארטי (1876־1928). מתחת לתאריכי הלידה והמוות רשום שהיה משורר. ניסיתי למצוא אוסף שירים שלו, רציתי לקרוא כמה מהם לאז'ן כדי שיוכל להכיר אותו, אבל לא הצלחתי לדלות אף לא אחד, לא אצל סוחרי הספרים המשומשים וגם לא באינטרנט. בכלל, לא מצאתי שום מידע על ז'ורז' לוארטי. כאילו מעולם לא היה קיים. אנחנו חדלים לחיות, אבל אנחנו גם חדלים למות, כמה וכמה פעמים". בנפרד מהבנאליות, ניכרת בציטוט סנטימנטליות כגישה מעוותת מציאות, כבריחה מהמציאות, כעיגול פינות שלה ("כדי שיוכל להכיר אותו").
לכך אפשר להוסיף את ההשתעשעות של קלודל ברעיונות ניו־אייג'יים ביחס למוות. כאן הבעיה היא שהרעיונות האלה פשוט שגויים. למשל, הרעיון שאנחנו אחראים למחלותינו: "האם אנו תמיד הקורבנות של עצמנו, או האשמים במפלתנו אנו?" הוא שואל. ב'סוף דבר' מציג רופא בפני גיבור הרומן, מאיר, השקפת עולם כזאת, אבל בעדינות וברגישות המופלאות של הרומן השבתאי מתקוממים הן הסופר והן הגיבור נגד ההשקפה הזו, שיש בה מהאשמת הקורבן, מהרצון הנאיבי להאמין ששליטתנו בגורלנו מוחלטת, מחוסר היכולת לקבל את הטראגיות של המציאות.
בנקודה הזו, אגב, הספר הלא טוב של קלודל גובל בסוג המזיק. אבל הוא אינו חוצה את הגבול, משום שקלודל ב'העץ של בני טורג'ה' הוא סופר שוחר טוב, אוהב אדם, אמפתי ואכפתי. אין סיבה לגרור אותו אל עמוד הקלון. יש קוראים שיתרשמו יותר ממני מהנושא ומהטיפול של קלודל בו, ולא יאונה להם שום נזק.
העץ של בני טורג'ה // פיליפ קלודל
מצרפתית: שי סנדיק
תמיר סנדיק, 212 עמודים
הכתבה פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
לפנייה לכתב/ת 
