כשציור נשכח הופך לסיפור מתח: פרק מספר

אנני מקדי לכודה בעבודה ללא אופק, כשפית של משפחת סוחרי אמנות יהודים וללא מערכת יחסים יציבה. בחיפושיה אחר מתנה למאהבה החדש בחנות יד שנייה לוכדת עינה ציור ישן ומלוכלך. הגבר לא מגיע לארוחת יום הולדתו, והמתנה נותרת להעלות אבק. התמונה, עוד יתברר, היא "אי-סבירות האהבה", יצירת מופת אבודה של אנטואן ואטו, מהבולטים והמשפיעים בציירים הצרפתים של המאה השמונה-עשרה.

עד מהרה אנני נשאבת לעולם האמנות ומגלה שהיא נרדפת על ידי מתעניינים שיעשו הכול כדי לזכות ביצירה שמסמלת את תקוותיהם ואת חרדותיהם הגדולות ביותר. בחיפושיה אחר זהות הציור אנני חושפת מהסודות הכמוסים בהיסטוריה האירופית, ולומדת גם על עצמה ועל סבירותה של האהבה. רומן הביכורים של האנה רוטשילד, במאית סרטים תיעודיים סגנית נשיא פסטיבל ספרים וחברה בחבר הנאמנים של גלריית טייט והאישה הראשונה המשמשת יו"ר חבר הנאמנים של הנשיונל גלרי בלונדון. בואו לקרוא פרק מתוך ספרה "אי-סבירות האהבה"

רוצים לקרוא את "אי סבירות האהבה" בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון, לאייפד ולאנדרואיד

פרק ראשון

למרות שאנני חלפה לעתים קרובות על פני "בֶּרנוֹף ובנו", היא מעולם לא התפתתה לבקר בחנות הגרוטאות. היה משהו לא מזמין בחלון המלוכלך עם ערימת הגרוטאות של אנשים אחרים. ההחלטה להיכנס באותה שבת בבוקר נעשתה ברגע של גחמה. היא קיוותה למצוא מתנה לגבר שאיתו שכבה אבל בקושי הכירה.

היא פגשה את רוברט חמישה חודשים קודם לכן, באוסף ווֹלאס בכיכר מנצ'סטר, בערב לרווקים שנקרא "אמנות האהבה". היתה זאת פלישתה הראשונה לעולם הדייטים מאז היותה נערה, והיא הלכה לשם עם ציפיות נמוכות לפגוש מישהו, אבל קיוותה לפחות ללמוד משהו על אמנות. העלון הבטיח "הרצאות שוברות קרח" ו"מומחים בינלאומיים" שיהיו נכונים לדון בתמונות מיוחדות.

רוברט תפס את עינה במהלך שיחה על "תשוקה בחצרו של לואי הארבעה-עשר". מבטו היה מגושם ורק חצי-מבטיח - באופן אינסטנקטיבי היא זיהתה עוד מישהו עם לב מרוסק. הוא נראה טוב אבל לא מטופח, שערו היה ארוך מדי, חולצתו מגוהצת ברשלנות והליכותיו חבוטות מעט. הוא היה יפה באופן לא מאיים. כעבור כמה שעות הם התנשקו במדרחוב קטן מאחורי רחוב מרליבּוֹן. הוא לקח את מספר הטלפון שלה (אנני הניחה שרק מתוך נימוס).

למחרת הוא שלח הודעת טקסט: "אנני היקרה, סבתי נהגה לומר שאחרי נפילה קשה, חשוב לחזור ולעלות על האוכף. רוצה לצאת לשתות?" לאחר מכן, פגשה אנני את רוברט פעם או פעמיים בשבוע לסקס נמרץ ושיחה שטחית. כשרוברט הודה שהוא יבלה את יום הולדתו לבדו, הציעה אנני לבשל לו ארוחת ערב.

בניגוד לשיקול דעתה, היא התקשתה לא לפתח תקווה. השתוקקותה לאהוב ולהיות נאהבת היתה כה עזה, שהיא התעלמה מאי-ההתאמה בינה לבין רוברט. לפחות, היא חשבה, רוברט הטוב והיציב שאפשר לסמוך עליו, העורך-דין מקרָאוּץ' אֶנד שאשתו עשתה מעשה בלתי-נסלח וברחה עם חברו הטוב ביותר, לעולם לא התנהג באי-חביבות או באי-אבירות.

אנני דחפה את דלת החנות והיא נפתחה ברעד מתנגד. בפינה ישב גבר, למרות שהיה קשה להבחין בין גופו לבין הכורסה שבה היה שקוע. שניהם היו תְפוחים וארוזים בקטיפה חומה. הוא התבונן בטלוויזיה שדלקה ללא קול, ואנני ראתה במשקפיו השתקפות של סוסי מירוץ.

"אתם פתוחים?" שאלה.

האיש סימן לה בידו להיכנס, מבלי להסיט עיניו מהמסך. "תזדרזי, תסגרי את הדלת."

אנני סגרה אחריה את הדלת בעדינות.

הטלפון צלצל. האיש הרים אותו.

"בֶּרנוֹף, עתיקות, חידוש ושיפוץ," אמר במבטא המונוטוני של דרום לונדון. "מדבר ראלף ברנוף." באופן מפתיע היה קולו גבוה וצעיר. הוא נראה בן חמישים אבל ככל הנראה היה רק בן שלושים.

"גֵאז, אחי, אתה רואה ערוץ 4? ראית איך יחס ההימורים של ניניפֶר הגיע לשלושים לאחד?" אמר ראלף. "אני לא מאמין."

הוא השתתק כדי להקשיב לתשובה.

"בטח שאני לא מת על הזבל השני. בשבוע שעבר בהֵיידוֹק הוא רץ לאחור. תלווה לי כמה פאונדים. אני יודע שניניפר הולך לנצח בגדול. בבקשה, חבר."

שתיקה.

"מה זאת אומרת, אני חייב לך?" אמר ראלף בעצב.

שתיקה.

"אז תוסיף את זה לחשבון. הזונות האלה אמרו שהם ישברו לי את הרגליים אם אני לא אשלם להם הערב. בבקשה, גאז. תעזור לי."

שתיקה.

אנני התקדמה לאורך הקיר האחורי של

החנות, חלפה על פני שורות של כלי חרסינה שאינם תואמים, ספרים בכריכה רכה עם אותיות בֶּלט, ספלי תה שבורים חלקית, קעריות סדוקות, ערימה של חרוזי פלסטיק, רפרודוקציה של בובה ויקטוריאנית וחבילה של קנקני טוֹבִּי. היא העבירה מבטה בעצבנות מהאיש אל הדלת, תוהה אם נושיו עומדים בכל רגע להתפרץ פנימה.

"אף אחד לא יקנה שום דבר," הוא יילל לטלפון. "אף אחד לא קונה אף פעם. סתם מבזבזים לי את שבת בבוקר," הוא קונן, ושלח מבט בכיוון של אנני.

אנני נטלה בידה תבנית פליז בצורת כוכב שביט ותהתה אם תוכל להשתמש בה. רוברט נולד ב-1972 והיא התכוונה לבשל לו ארוחה בסגנון שנות השבעים. אולי ג'לי מפואר יהיה טוב יותר מהרוּם בּאבּא שתכננה? היא הפכה את התבנית - מחירה היה שלושה פאונד. די הרבה בשביל ארוחה אחת, וחוץ מזה, אין מספיק זמן להתקרשות הג'לי. היא השיבה אותה למקומה ליד בובת החרסינה.

"אם אתה לא רוצה להלוות לי חמש מאות פאונד, אז לפחות עשרים וחמישה. אחרי שאני אזכה, אני אחזיר את זה עם ריבית," אמר ראלף.

שתיקה. תשובתו של גאז לא היתה חיובית. ראלף הניח את הטלפון בחבטה.

אנני ניגשה אל שולחן אחר ועלעלה במהדורה בכריכה קשה של "סטלינגרד" - זה ימצא חן בעיני רוברט? מבריק אבל יותר מדי מדכא. היא בחנה קופסה משובצת באם הפנינה. יפה אבל יותר מדי נשית. כמה צעדים נוספים ועינה קלטה תמונה שנשענה על הקיר מאחורי צמח מגומי.

"אני יכולה?" סימנה לאיש בשפתיה.

"בבקשה." הוא אפילו לא הרים את מבטו אלא המשיך לשבת כפוף ולהביט בטלוויזיה. אנני הורידה את התמונה מעל לארון התיקיות, קירבה אותה אל החלון והתבוננה בה.

"מה אתה יודע על זה?" שאלה.

"זאת תמונה."

היא הביטה בו, מנסה לנחש אם הוא טיפש או חצוף, או גם זה וגם זה.

"אתה יודע מאיזה תאריך, או מי צייר אותה?"

"אין לי מושג, היא נמצאת כאן שנים."

אני מחפשת מתנה לחבר..." אנני היססה. "ייתכן שזה ישעשע אותו."

ראלף ברנוף לא נהג לנהל שיחות, הוא היה רגיל לזקנות בודדות שמפטפטות על הא ועל דא. זאת היתה צעירה בכמה שנים מרוב לקוחותיו הקבועות אבל הוא הכיר את הסימנים - עצובה, רווקה ובצד הלא נכון של עשרים וחמש. הוא בחן אותה מלמעלה למטה - רגליים די יפות אבל שטוחה מדי למעלה. אם היתה עושה קצת גוונים ולובשת חצאית קצרה, אולי היה לה סיכוי.

"שנינו מתעניינים בציור." אנני הסמיקה, כשהרגישה את עיניו משוטטות על גופה. "החבר שלי," אמרה בתקיפות, "יכול לאהוב את זה. היא מזכירה לי משהו שראינו באוסף וולאס."

"יופי." ראלף לא פסק מלבדוק את שעונו ולחפור בכיסיו בתקווה למצוא מטבעות, בדרך נס.

"אתה יודע מאיפה היא הגיעה?"

"אין לי מושג - היא באה עם החנות. קנינו את כל החנות עם רוב הזבל שהיה בה. ההחלטה הכי גרועה שאבא שלי קיבל אי-פעם." ראלף נופף בידו.

"כמה היא עולה?" אנני משכה בקצה השרוול של מעילה וניגבה בעדינות את האבק שעל פני הציור.

"אין לי מושג. תחזרי ביום שני ואבא שלי יגיד לך."

"זה מאוחר מדי," אמרה אנני. "חבל - היא ממש מוצאת חן בעיני."

ראלף גיחך בחוצפה. "יש כאן עוד המון חפצים. תבחרי משהו אחר. אני אתן לך הנחה, בגלל שזה שבת וכל זה." ראלף החדיר את הזרת שלו לאוזנו ונענע בה מצד לצד בריכוז של כנר שמנסה להגיע לדוֹ גבוה. אנני הסיטה את מבטה ממנו ובזהירות השיבה את התמונה למקומה על ארון התיקיות. ראלף הביט מעלה אל שעון האורלוגין, השעה היתה כמעט שלוש.

"מה! יחס ההימורים של ניניפר כבר הגיע לחמישים לאחד, לעזאזל." ראלף קפץ מכיסאו ותקע אצבע במסך.

"שום דבר אחר לא מתאים," אמרה אנני. כבר נמאס לה מהאיש הלא מנומס הזה והמאורה הקלסטרופובית שלו.

"בזבזנית-זמן מחורבנת," מלמל ראלף לעצמו.

אנני הידקה את חגורת מעילה ומשכה את כובע הצמר שלה על אוזניה ופתחה את הדלת. משב רוח קר פרץ לחנות ואבק ריחף סביב פניה במערבולות זוהרות. אנני הביטה בציור בפעם האחרונה. למרות האבק והקדרות, הוא היה יפה למדי. אחר כך היא תספר עליו לרוברט, הוא יהווה נושא לשיחה בעולם שיחותיהם המאוכלס בדלות. היא יצאה אל המדרכה והתכופפה לפתוח את המנעול של אופניה, כשראלף יצא מן החנות בסערה, מנפנף בציור. "חכי רגע. כמה כסף יש לך?" שאל.

"חמישים פאונד," חייכה אנני בהתנצלות.

"חמש מאות והוא שלך," אמר ראלף, מחזיק מולו את הציור.

"אין לי שום דבר קרוב לזה," אמרה אנני.

"כמה יש לך?"

"יש לי מאה פאונד שהוצאתי מהכספומט אבל זה צריך לכסות גם את ארוחת הערב." היא הסמיקה מעט והעבירה את משקלה מרגל אל רגל.

"תני מאתיים חמישים במזומן."

"אמרתי כבר שאין לי." עכשיו אנני היתה מרוגזת. היא הניחה את השרשרת בסלסילת האופניים והחלה לדחוף אותם במורד הרחוב.

"יש לך ארבע דקות להחליט, חמודה, או שהעסקה מבוטלת."

"אני אתן לך שבעים וחמישה — זאת ההצעה האחרונה שלי," שמעה אנני את עצמה אומרת.

ראלף היסס, הושיט את ידו ואמר, "שבעים וחמש. תביאי. מהר."

רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן