yed300250
הכי מטוקבקות
    יזהר ותחיה, 1970-71
    7 לילות • 27.09.2016
    זוכר פתאום איך היה הגוף שלך
    בתחילת שנות ה־70, כשהוא בעיצומו של משבר יצירתי, נשוי ואב לשלושה, התאהב ס. יזהר בסטודנטית שהכיר באוניברסיטה העברית וניהל איתה רומן ממושך. כעת מתפרסמים לראשונה עשרות מכתבי אהבה, גלויות ופתקים ארוטיים ששמרה תחיה קרבטרי מאז, ומאירים צד נסתר בדמותו של אחד מגדולי הסופרים העבריים
    יגאל סרנה

    עם ראשונה ראתה תחיה את האיש שיהיה לאהבת חייה הגדולה כאשר התיישב לידה בסמינר של ד"ר צבי לם על חינוך פוליטי. גבר דק גו בן 53 ששיערו סבוך ואפור ופניו עזות וחרוצות קמטים ומוכרות לה מאוד אף שמעולם לא נפגשו קודם לכן, "וחשתי חיל ורעדה כי קראתי את הכרך הראשון של 'ימי צקלג' והייתי המומה מהכתיבה".

     

    יזהר
    יזהר

     

    הוא ישב ולא הסיר עיניו ממנה. הסטודנטית תחיה בן משה הייתה בעת ההיא בת 24, יתומה מאב, טניסאי צ'כי שמת בראשית ילדותה ממחלה קשה. אמה שלחה אותה למוסד למשך שנתיים עד ששבה לביתה ולאב חורג. נערה עדינה למראה, רכה ונבהלת. כשיצאו מן הסמינר בגבעת רם, קטף לה ס. יזהר פרח לילך, "ונבהלתי כל כך", כי הייתה טרם אהבה ראשונה, בפתח חיים שראשיתם תוהו ובוהו, "והוא איש עם קסם עצום". היא חזרה לדירת הסטודנטים ברחוב נילי וחיכתה לשיעור הבא.

     

    פתק ראשון שנשאר מאותו שיעור באביב שנת 70' כשהכל התחיל: "קראת את אריך נוימן?" תהה הסטודנט המבוגר ס. יזהר. "פסיכולוגיית המעמקים ומוסר חדש?" שאלה, והוא ציטט כפיתוי או כנבואה: "מי שלא חטא במודע איננו מבוגר". "מתי אתה מעביר את השיעור בקריאת שירה?" שאלה. "בדרך כלל בשלוש היום", ענה. "אני אוכל להבין משהו? אלו תלמידי ספרות", תהתה. ויזהר ענה: "רובם. אבל יש 'מסתננים' שמי יודע מנין באו". ותחיה חתמה: "ולא אכפת לך?"

     

    כך החלו ארבע השנים. והן חרותות על פרטיהן בזיכרונה גם עתה, כשיזהר מת מזה עשר שנים ותחיה מבוגרת כמעט בעשוריים משהיה הוא כשהכירו. זיכרונות ולצידם 60 מכתביו ועשרות גלויות ופתקים על גב קופסאות סיגריות ועל מפיות בתי הקפה שבהם נפגשו וניירות שהיו תחת ידו של גדול הסופרים הישראלים, לדעת רבים, שהיה אז במשבר אמצע החיים ובעיצומה של שתיקה ספרותית שתימשך כ־30 שנים.

     

    לימים, כשהלית ישורון תשאל אותו על השתיקה: "מה בין 'ימי צקלג' ל'מקדמות'? מה כתבת וזרקת לאורך השנים?" יענה יזהר בקצרה: "דברים שהתייחסו למציאות. כל מיני התחלות..." והתכוון אולי גם לשפע המכתבים שנועדו לתחיה, והם מתויגים אצלה פשוט על פי: חיזור, התאהבות, בריסל, יחד, לונדון, ארצות־הברית, נירובי, תהיות, יום כיפור מלחמה, ועד הפרידה והמכתב הנזעם ושבור הלב שלו לתחיה בלונדון:

     

     

    "...ההחלטה שלך הייתה ברורה, חד משמעית. החלטה בדם קר והחלטה בדם חם. ובידיעה על חשבון מה. וכלום לא היה יכול למנוע את מה שבא. 'לא רוצה שתעשה לי שאבכה', אמרת ערב צאתך, במקום לחבק ולנשק. כאילו הלכתי לחטוף לך, והיית רעה אליי בשני הימים האחרונים שקשה להיות רע מזה. וידעתי אני כמוך. אבל באיזה מקום פיתיתי עצמי שאולי לא תרחיקי לכת ותעצרי מתי שיהיה לך אכפת. ולא. ולא יכול לעמוד בזה. ולא לשאת את זה. פרימיטיבי כמו חיה. לא לראות אותך חבוקה בזרועות איש. לא לשמוע אתכם ביחד שלכם ולא להרגיש את ידך הקטנה הידועה שלי היקרה חובקת בלטיפה גבו של אחר".

     

    תחיה קרבטרי
    תחיה קרבטרי

     

    תחיה בן משה קרבטרי הגיעה אליי עם מכתבי ס. יזהר לפני כשלוש שנים. אחר כך פגשנו את ידידה החכם, המשורר והמתרגם משה דור, שנפטר לאחרונה, שאיתו התייעצה לגבי פרסום המכתבים ששמרה למעלה מ־40 שנים. "בלילה נדדה שנתי", כתבה לו, ודור השיב לה: "שאלת: מדוע צריך לפרסמם? מפני שיש למכתבים האלה ערך ספרותי סגולי ובדרכם שלהם הם מתלכדים עם מארג היצירה שלו. משום שהמכתבים מגלים פן חדש לגמרי שאינו מוצא את ביטויו בספריו... הם שופכים אור על צד של אופיו שהוא עצמו ריסן אותו באזיקי פלדה... הם כה יזהריים בהיבט האסתטי שלהם שחובה היא להוסיפם אל מה שכבר פורסם בשמו".

     

    תחיה רצתה, חששה והתלבטה, וכשכבר החלטנו לפרסמם התקשרתי לאלמנתו של יזהר, האמנית נעמי סמילנסקי, שהכרתי לפני שנים כשבאתי לביתם לראיינו. ונעמי המופלאה, כבר בת 97, אמרה לי בטון האירוני שלה: "אולי תחכה כמה שנים עד שאני אצטרף ליזהר למעלה". וצחקנו יחד.

     

    כשנרי ליבנה ראיינה אותה אחרי מות בעלה, אמרה לה נעמי: "להתחתן עם יזהר זה לא היה כל כך בטוח ופשוט. הוא פחד ממסגרות כל ימי חייו, אבל מצד שני הוא גם פחד מכל שינוי. בעצם הוא פחד לעזוב את הבית אבל בדמיונו הוא היה מהנוסעים הגדולים. הוא לא היה איש יציב או איש משפחה, למרות שאחר כך הוא הפך לאב נהדר ולסבא יוצא מן הכלל... הוא תמיד היה על גבול הנמלט. גם אחיו, שהיה גדול ממנו בחמש שנים ונהרג בתאונת אופנוע בגיל 31 וגם דודו משה היו כאלה. אני לא יודעת כמה ילדים הם השאירו ברחבי הארץ, אבל שניהם היו וומנייזרים גדולים. אני לא ממש סבלתי מזה שיזהר נראה כאילו הוא עומד להימלט כל רגע".

     

    "באוטובוס לירושלים, היית כולך מתרפקת אתמול. זוכר את מגעך, מבטך, התמכרך לקירבה..." קטע ממכתב
    "באוטובוס לירושלים, היית כולך מתרפקת אתמול. זוכר את מגעך, מבטך, התמכרך לקירבה..." קטע ממכתב

     

    חיכיתי. תחיה העבירה בינתיים את החומרים למכון 'הקשרים' בחוג לספרות בבאר־שבע, לשימוש חוקרים, ולאשת בנו של יזהר, ישראל סמילנסקי, פרופסור ניצה בן ארי, שעברה על המכתבים וחקרה את תחיה כמו עדים ועדות אחרים לקראת החלק השני של הביוגרפיה שהיא כותבת על יזהר. החודש, חצי שנה אחרי מותה של נעמי סמילנסקי בגיל מאה, חודש חגיגת מאה שנים להולדתו של יזהר, ישבנו שוב, תחיה ואני, עם המכתבים.

     

    "זוכר פתאום איך היה הגוף שלך כשחזרנו והפשלת את השמלה וידי הייתה על כולך בטן וחמוקיים ושדיים וגב והכל היה מקסים ביופיו, במגעו, בתחושתו. יש לך עירום יפה וטעים ומעורר. הקווים הרכים הקומפקטיות הקטיפתיות של המגע החום שלו והריח. וקרבת ראשך אליי כל הזמן נושמת אליי וחמה. וכשעמדת בצד האוטו ליד שפייה להחליף שמלה בסרבלים זרח כל המופלא הזה בחצי האור שהיה... והשקט וריח האדמה ויופייך העירום משהו רך שלא יודע איך יכולתי שלא לאחוז בך ולבלוע או להניף או לשכב איתך שם בשדה כמו שהיינו. הייתה בך רכות של קירבה חמה, נשימה של חום קרוב. חום קרוב ונושם ויפה ומעורר וגם כזה מין מרגיע מפייס. טוב לאיש נוסע בלילה ותחיה הקטנה אצלו. אחר כך שמת ראשך על כתפי ופתח הסרבלים היה חשוף וידי הייתה בך בשדיים היפים האלה האין סופיים, אף על פי שקטנים, ידי במקום שלך המכוסה חשה ואוספת ניע פנימי שבו וחום כמוס. וקצת פטפטנו וידיך היו בי קרוב והזעתי כמו סוס עד שייבשה הרוח את הרטוב. והיית כל כך קרובה. כל כך אצלי כל כך איתי. זוכרת איך? חשת כמה? יודעת איך? ורצית גם את?

    תחיונת" 

     

    מאביב שנת 1970 החלו להיפגש בכל יום שבא מביתו ברחובות אל גבעת רם, ללמוד, להרצות. היא הסתננה לשיעורי קריאת השירה שלו. לפעמים ישבו בקפטריה של המוזיאון מעבר לוואדי של הקמפוס, ראו יחד תערוכות וטיילו בעמק המצלבה או ראו סרט בעיר או קראו ספר שהביא. לפעמים רשם פתק. "תחיה הקטנה שתתה קפה ואכלה עוגה והייתה קטנה ויפה". ואחר כך בא לחדר שלה בדירונת ברחוב נילי 11. לפעמים נסעו לחיפה בה גדלה. הוא כתב: "תחיה קטנה עייפה איש אחד ייקח אותה אל ראש ההר וישכבו להם שמה יחד".

     

    כשהתחיל להיות מאוחר, עלו יחד על האוטובוס מירושלים לתחנה המרכזית בתל־אביב, כך שהייתה להם עוד שעה וחצי יחד. משם לקח אוטובוס לרחובות, לנעמי, "כי חשש מתגובתה מאוד, ואני חזרתי באוטובוס לירושלים, לחדר שלי. בימים אחרים כתב לי מכתבים - או ששלח לי בדואר או שהשאיר לי או שמסר לי ביד". גלויה מהכרמל, יולי 1970:

     

     

    "נורא יפה איתך על הכרמל ולחוש איך את מין כזו תחיונת וילדה ומשהו רך זורם אליי ורצה לזרום אלייך חזק ומלא ורך ושורף ואין סוף. תופסת?"

     

     

    יזהר, 1990
    יזהר, 1990

     

     

    יזהר כבר שתק אז תריסר שנים כסופר, לא רומנים ולא סיפורים, בעצם מאז 'ימי צקלג' בן אלף העמודים, והיה אחרי סיום קדנציה ארוכה כחבר כנסת. ומתחילת שנות ה־70, אמרה נעמי אשתו בראיון ההוא - שקע בדיכאון: "במקום לכתוב ספרות הוא כתב בענייני חינוך והתחיל ללמוד חינוך, אבל הוא היה מדוכא כל הזמן מזה שאינו כותב. אצל יזהר, בכלל, כל חדוות החיים שלו הייתה קשורה לכתיבה, כל היכולת שלו לחוות את החיים... הדיכאון שלו השפיע מאוד גם עליי וגם על הקשר בינינו, וכל הזמן הייתי שואלת אותו, מדוע אינך קם והולך? אבל הוא כאילו היה אחוז בי בשרשרת. גם אני לא קמתי והלכתי. רציתי משפחה, רציתי את הבית שאהבתי ומעולם גם לא פגשתי שום אדם שאפשר היה להשוות אותו ליזהר. כל אחד היה מפסיד בתחרות איתו ממילא".

     

    רק כשאני קורא עכשיו את מכתביו לתחיה, אני קולט שמה שנראה בבית המשפחה כדיכאון וכחוסר פוריות (כפי שמצטייר לא אחת ברומנים שמחוץ לנישואים), היה בעיר אחרת להתפרצות גדולה של ליבידו. במקום קהל הקוראים שננטש, ובמקום עמוס עוז חברו הטוב שלא הצליח לשכנעו לכתוב רומן חדש, כתב ס. יזהר בלי הרף מכתבים לאהובתו. יזהריים מאוד. מסולסלים ורבי שורות, פטפטניים ונלהבים כמכתבי מתבגר מתאהב שגילה באיחור מה את נפלאות התשוקה ובוחן אותה כעת גם ככותב.

     

    "את טיפת אור בשבילי. יודעת? יש בך משהו שעוד לא נפתח ומשהו שהולך ונפתח. וגם משהו שבו את הולכת בינתיים יום יום. איך את מדברת מהר בסלנג ('עזוב אותי' לכל העולם). בקוצר רוח וקצת בנגחנות, אבל לפעמים כשאת מקשיבה את מביטה מתוך תום ילדים נוגע ללב. ולפעמים את שוטפת אותי במבט. ופתאום את אישה מלאה. עד כאב. אבל כשהכובע האדום על ראשך את נער חמוד 'גברוש', שמחכה לשמוע סיפור. ותוך כך כבר השתנית, קולך, מבטך, ולא ילדה ולא נער ולא גברוש אלא מוכנה לכל שנתגלה לה. סוף סוף בשלה חושנית, אף כי לא משוחררת, אישה לאיש...

     

     
    תחיה, שנות ה - 70
    תחיה, שנות ה - 70

     

     

    "את מגנה על עצמך ופתאום נופלות כל החומות ואומרת: בוא אני פתוחה. מילה רכה שחדשה לגמרי בפיך. חום שעוד לא היה קודם. והתרגשות שהפעם תבוא. ומחייכת עם מעגלי חן סביב הפה. והפה לא סגור בכאב. אלא נפתח. והעיניים נעשות אחרות. ובלילה בבת אחת את משתנית ונעשית אישה לילית. משהו קסום נדלק בך כמו פנסים, אבל זה לא בעיניים זה בכל הנגיעה של קיומך. אז יש לך יד נוגעת יפה. ואת ריחנית, וטוב ללכת בך עצום עיניים ולנשום את ריחך, בעורף בגומת הגרון בשיער. ופתאום את מתביישת, או נפגעת, או נבוכה, או צוחקת.

     

    "מה קורה לך? איפה את באביב הזה? לאן את רוצה? וכשתתעוררי כולך לאן? את אור יפה, שהולך ומקיץ. טוב לחייך אליך, ותרצי? ועוד? ויותר?"

     

     

    כך עברה שנה ראשונה של אהבה. "יזהר הוא שגילה לי את העולם", אומרת לי תחיה, 46 שנים אחרי שראתה אותו בפעם הראשונה בסמינר. "הוא היה מאהב ומנטור, דמות אב מעניקת ביטחון ואדם טוטאלי שמילא את כל עולמי באהבה, בתשוקה, בעושר רוחני. הוא דחף אותי ללמוד קולנוע. יחד ראינו פליני וברגמן ואנטוניוני שאהב, ולעיתים רחוקות גנב זמן וישן אצלי. כשנעמי נסעה לחו"ל גם לקח אותי לביתו, והרגשתי רע ונכלמת". יחד השתנו, הגבר והנערה. כל אחד בדרכו.

     

    "תחיה הקטנה שתתה קפה ואכלה עוגה והיית קטנה ויפה". פתק שכתב יזהר לתחיה בבית קפה
    "תחיה הקטנה שתתה קפה ואכלה עוגה והיית קטנה ויפה". פתק שכתב יזהר לתחיה בבית קפה

     

     

    "עוגת המדלן של פרוסט נשאה אותנו רחוק לילדות", כתבה תחיה. "לטעם המתוק־מריר של פרוסת העוגה שחילקו במוסד ההוא ביום שישי בקבלת השבת. והתעצבתי נורא ובכיתי וחזרתי אל הילדות העצובה והכואבת והייתי שם עם כל הכאב והזיכרונות ואתה חיבקת אותי ואמרת שמותר לבכות. וראיתי שוב את הילדה הקטנה חסרת האונים מכונסת בעצמה בשולחן השבת עם כל ילדי המוסד והייתי לבד. עלה בי טעם הבדידות והגעגועים לאמא שלא הייתה נוכחת ואבא שלא היה קיים, ואתה חיבקת אותי וחפנת את פניי ובכיתי יותר והתייפחתי. ואמרת שמותר לבכות את הילדות ומותר להתגעגע גם לרגעים הקשים ולכאב. והיית איתי כל הזמן".

     

    הוא הציג אותה בלי חשש בפני מכרים שלו שפגשו, ודווקא תחיה פחדה שייוודע הרומן לאמה. "אני הייתי הפחדנית. כשהכיר אותי הייתי דף חלק והוא היה אהבת חיי הגדולה. הוא חשף אותי להערצתו לוויליאם פוקנר, ממנו אמר שהושפע. לג'יימס ג'ויס ולתומס מאן, מרסל פרוסט ווירג'יניה וולף, סילביה פלאת ונטלי סארוט, אלן רוב־גריה וקוואפיס". וכך כתב לה:

     

    "כשהיית חבוקה בי, וכף ידי הייתה בפתח האישה היפה שלך, הקטן, העשוי להפליא, המתעורר, כמין מעט המחזיק הכל, והמעמק שלך היה נוזל וחם וחושני וגמיש והשיער נגע בכף, והיה מעורב ונשימותייך הציפו והדבר הלך וגדל בך והסעיר וחשתי איך מיצייך באים, ואיך מיציי מתווספים, ושכחתי שהייתי לבוש ושהייתה בי ידיעה מוקדמת מזהירה שאינך מוגנת, והייתי כולי שטוף בגילוי היפה הזה, ואת היית סחופה וידי הייתה בתוכך".

     

    כשתמו לימודיה בירושלים עברה תחיה לתל־אביב. היא שכרה דירה קטנה ברחוב בצלאל, ליד כיכר מלכי ישראל. הם קנו יחד רהיטים בשוק הפשפשים והוא שייף שולחן ישן למטבח, ניקה ועזר כמו הייתה זו דירה שאליה עברו שניהם. והיה לו מפתח. רק להישאר בלילה לא יכול היה כמעט אף פעם, כי חזר לנעמי ברחובות.

     

    "כשהיית לפני שנה בלתי ידועה וראיתי אותך, היו לך כל מיני מעצורים מקופלים כעלים של ורד שלא נפתח. שיודעת שיהיה יפה אבל הוא מקופל לתוכו. לא רק שחסרו לך התנסויות ובחינת עצמך, אלא שדברים רבים רק לא באו לידי מודעות ולא לשימוש ולא להפעלה. חלק גדול מן האישה שבך היה מנמנם, ירוק, נערתי כזה. יפה ונוגע עד הלב, גם בתמימות, אבל כואב מפני שצריך היה להיפתח. כעת נפתח דק וסוגר על עושר של דברים. תשומת לב, גיווני קול, גיווני תנועה, פתיחות של תחושות וכששואבים יותר ידיעה. כמי שלמד לנגן ויודע איך נוח לו יותר, לומר יותר, גם קווים של אישה שעם איש. אפילו אימהיים, אחות שמזמן לא היית, אישה שפתאום נודע לה. אינך משוחררת עוד לגמרי, ולא תמיד בוטחת בדחפים, אך יותר עשירה, יותר צבעונית, יותר יודעת, אפילו כאבים, לצערי".

     

     

     

    "תחיקולי שלי תמיד". כיתוב על קופסת סיגריות
    "תחיקולי שלי תמיד". כיתוב על קופסת סיגריות

     

     

    יזהר הוא ששיכנע אותה להירשם ב־1972 לחוג לקולנוע שנפתח בתל־אביב, ולפעמים הצטרף להרצאות והם כתבו יחד את העבודה שלה על 'הליצנים' של פליני. וככל שהיו יותר יחד, כן נחלש זרם המכתבים, מתחזק רק בתקופות משבר או לעת פרידות זמניות. לפעמים שלח מכתב כשנסע להרצות. כשהתרחק אפילו קצת.

     

    "כאן מלון פרנק בנהריה וערב וזר ולא כלום עם הרגשת בזבוז וסתם, ואילו הייתה תחיה, היה נראה הכל אחרת - לא כן? ומה את כעת? ובמה את? ומה רץ בראשך ומה הולך ובתוכך?"

     

    ומכתבים מארצות־הברית לשם נסע לסדרת הרצאות. "תחייתי הקטנה. המיאמי הזאת יצאה מאפי והייתה לזרא ללא נשוא. כל המקום השטוח שטוח שטוח הזה עם המלונות, מלונות, וכל המבריאים והזקנים למיניהם וכל ההרצאות אצל הסטודנטים והשיעורים והשאלות והתשובות ועל הקיבוץ ועל הערבים ועל יהדות רוסיה – חושב שעומד להתפוצץ ובקושי מרסן עצמי שלא לבעוט... הכל מלא גימלאים תרחים ומתושלחים, רוטטים וצולעים ומסכנים בהמונים המונים".

     

     

     

     

    מניו־יורק הקפואה כתב לה על סרטים. ולפעמים, שורה נפרדת, כמתבגר חסר ביטחון:

     

    "את חברה שלי?"

     

    כשמלאו שלוש שנים לאהבתם, היא אומרת עכשיו, התחילה לברוח מפניו. תחילה לנירובי לספארי עם בחור קנדי, ויזהר חיכה לה פה ושלח מכתבים לאפריקה. אהבתם עלתה על שרטון החול שעליו נתקעות ספינות הנושאות עליהן אהבה שבין משתתפיה פער גילים גדול וגם נישואים אחרים. כי את הבית לא עזב מעולם.

     

     
    "את מגנה על עצמך, ופתאום נופלות כל החומות ואומרת: בוא אני פתוחה..." קטע ממכתב
    "את מגנה על עצמך, ופתאום נופלות כל החומות ואומרת: בוא אני פתוחה..." קטע ממכתב

     

     

    "שנינו יודעים שיש שאלות שאינני שואל, ושיש נושאים שהם בחזקת 'מחוץ לתחום' או טאבו בינינו - ושדווקא אלה יעשו לבסוף את מה שיבוא או לא יבוא לאפשרי או לבלתי אפשרי. זו חירותך וזו בחירתך. מצד שני זה מטיל עליי מסקנות. ועליי בלבד. ולא אאריך בזה ולא רוצה להעיק בכלום על חירותך ועל בחירתך ועל הימים שיש לך להיות אוספת לך טוב וחדש ועשיר. ומקוה שנושמת לך עמוק ורגוע וגדלה בתוכך ונפתחת".

     

    והיא כתבה כמין הבהרה: "הלכתי ממך. הלכתי ממך לנסות את האחר, לטעום טעם הרע. הלכתי לחפש את הנעורים, את האכזבה, את השונה, את הלילה האחד שלא משאיר כלום, הטלפון הבהול, ההתייצבות המהירה, הריגוש המדומה, ההבטחות שלא מתקיימות, הכמיהה לקשר שאף פעם לא נוצר. הלכתי כדי לחוות רע לחפש את האחר שאולי יבטיח ופגשתי יחסים מזדמנים, ציפיות שלא מתממשות וכאב... הלכתי לנסות אותך. ואתה לא הגבת אלא בחיבוק חזק ולקחת אותי חזרה ותמיד היית שם. ואתה היית שם כל הזמן ולא הלכת ולא הוכחת. רק שתקת וחיבקת".

     

    חודשים אחרי שחזרה תחיה מטיול הספארי והגילוי העצמי באפריקה, פרצה המלחמה וטרפה שוב את קלפי הרומן, כי יזהר גויס כסופר ונע במשך חודשים לתוך אפריקה אחרת. נע בין הכוחות בסיני שנכנסו גם למצרים, ושלח גלויות צבאיות מצונזרות לתחיה שהתנדבה בבית החולים פוריה.

     

     
    "תחיהלה, אני בסיני. מקוה לטוב, מקוה שלך שלום. שמרי על תחיה". גלויה ששלח יזהר לתחיה במלחמת יום כיפור
    "תחיהלה, אני בסיני. מקוה לטוב, מקוה שלך שלום. שמרי על תחיה". גלויה ששלח יזהר לתחיה במלחמת יום כיפור

     

     

     

    "הכל כאן דרוך. הכל חיכו לצאת השמש. ויצאה ושקט, עדיין ואולי גם להבא? ככה? ובינתיים לא יודעים מה יבוא, ומתי עולים מכאן... כבר חודשיים מאז התחיל, המון דברים נשקלים, נחשבים ומה ממה שיהיה יישאר, ואיך יהיה זה שיהיה אחר כך. ולאן כל זה הולך? מקוה ששלום לך ושקט סביבך ושמרי על התחיה. איש צועק לך שלום מסוף העולם, רחוק רחוק".

     

    כשחזר סיפר לה על זוועות שראה במלחמה ולא יכול היה לכתוב בגלויות. כל מה שיצא לימים בספר 'גילוי אליהו' החזק והאנטי מלחמתי שלו. ובחיים שאחרי המלחמה כתב:

     

    "כר הדשא הנשי שלך קטן ומסולסל וטוב למגע, האצבעות אוהבות לסלסל בו, לעבור בו כמו רוח על שדה וכמו מישוש המחפש מגע נכון. הבטן מלאה חלקות קטיפתית ועגילות רכה וגמישה וגם מוצקה משהו. המורד אל בין הירכיים כמו שיש אבל חמים. טוב לטעום אותך ל... את הפנים בדשא שלך בבטנך בירכיך, לחוש דרך הנשימות ומגע הפה את טיב העור ואת הרוך הפנימי ואת הדם בעורקייך ואת ידך בשיער ראשי".

     

    "תחיה הקטנה, מה שלומך? מה עושה כעת? כאן שטוח, חולות אין סוף, שמים אין סוף ושיממון רחב ידיים..."
    "תחיה הקטנה, מה שלומך? מה עושה כעת? כאן שטוח, חולות אין סוף, שמים אין סוף ושיממון רחב ידיים..."

     

    אך הדברים הלכו ונפרמו. "היו ניסיונות לחבר מצד שנינו", אומרת תחיה עכשיו, "אבל לא יכולנו לתכנן יחד עתיד. אני שבתי וברחתי והוא שב וקיבל אותי". עד שנפרדו באפריל 74'. ארבע שנים אחרי פגישתם. היא צילצלה והוא כתב:

     

    "האם גם את היית מקבלת אותי בא רטוב מאישה אחרת ומחכה לאישור שנלך כעת יחד? או על כך שהוא קשור כל כך אלייך עד שלא יוכל לומר לך לא? שהוא יקבל הכל ויסכים לכל? או שהוא בעצם אשם ברקע כל הדברים האלה ולפיכך יישא בתוצאות וישתוק?... אבל למה הלכת והמשכת לקרוא לי? כדי לקבל ממני הסכמה? כדי שאתפוצץ? שאשאר ברזרבה? כדי שבשעה שהמסע ייגמר תוכלי להמשיך איתי? או כדי ללחוץ עליי או כדי להשתחרר ממני? למה את עוד מחכה בינינו? איש הרוס, מופסד מושפל ועדיין את קוראת לו? מוגנת בידיעה שהוא אשם בכל ושעלייך להציל עצמך - את קוראת לו היום שיידע כעת 'לחפור' ולמצוא את התחיה הנכונה וילך להקים איתה חיים חדשים?

     

    "ומפני שלא נתראה עוד ולא נדבר עוד, רוצה עוד רק לברך אותך ליום הולדתך הקרוב, ולנסיעתך שתהיה מיטיבה לך. ולשנה החדשה שאולי תפתח לפנייך מרחב יפה. מבקש מבקש מבקש שלא להתקשר בשום דרך. ישמרך האל ילדתי, ויאיר לך פניו אליך וישים לך שלום".

     

    ותחיה בן משה נסעה לאנגליה אל בחור שהכירה, ואחר שבה ונסעה באוקטובר 1975 ונשארה חמש שנים באנגליה, נישאה, ובכל שנה כשביקרה בארץ פגשה את יזהר, ובפעם האחרונה שנפגשו כבר נחה בבטנה בתה הבכורה.

     

    ב־1980 חזרה לארץ. עבדה במשך שנים בשיווק ובבריאות הציבור, והיא חיה כיום בהרצליה עם גבר אחר. גם שתי בנותיה בארץ. ביום הולדתו ה־80 דיברה עם יזהר. ולא שכחה כלום.

     

    "לא טוב. בבת אחת יש בי הרגשה של ריקות נוראה, ושל עוצמה אדירה ולא מפורקת, שצריכה כעת למצוא אפיק ומעשים. ומה צומח? אין לי סבלנות. לכלום. לא לאחר הצהריים הזה, לא ללילה הארוך שיבוא. לא ליום שלאחריו, לא למשקאות הכבדים שאני נזקק להם. לא לקשרי החטף אלייך ולא אל מה שאת כעת, ככה, ולא אל מה שיבוא. גמור לי. נורא גמור. תחיה נגמר לי, אבל בפנים יש שורש עמוק, עמוק, חי מאוד, תמים מאוד מאמין מאוד, עדיין כולו בך ואיתך ובחוץ הכל גמור".

     

    ● ● ●

     

    בזמן שבו כבר הייתה תחיה בלונדון, הגעתי כ"מסתנן" בן 26 לכיתת קריאת ספרות של ס. יזהר בבית הספר להוראה. וראיתי לראשונה בחיי את הסופר המורה, איש שגופו כחוש ונערי ופניו קמוטים כפני יורד ים זקן, והוא נלהב כל כך שמיד שבה גם את ליבי. הוא התאהב שוב, שבור לב שכמוהו, בידידה יפה שלי, והיה מחזר נלהב ועקשן ורב הבטחות. עד היום יש בידה סיפור קצר שכתב עבורה ומזכרות אחרות.

     

    כשיצא ספרו 'מלקומיה יפהפיה', 24 שנים אחרי פרידתם, אמרה תחיה לעצמה, "אני שולה. עליי הוא כתב". וחברו הטוב עמוס עוז, כמו יודע או מנחש, כתב לו: "מלקומיה יפהפיה מאוד. ובה 'כל אלה הדברים שלא מזכירים אותם...' והנה הסיפור הזה שלך, הארוטי עד קצות ציפורניו, הסיפור הסקסי עד שורשי שערותיו... הקורא (הזה) עברה עליו חוויה לא של קריאה טובה אלא של ה ת ח י ו ת, כמו שב על עקבותיו שלו ולא רק על עקבותיך".

     

    הספרים של ס. יזהר

     

    החורשה בגבעה > 1947

     

    חרבת חזעה > 1949

     

    ימי צקלג > 1958

     

    מקדמות > 1992

     

    צלהבים > 1993

     

    צדדיים > 1996

     

    אצל הים > 1996

     

    מלקומיה יפהפיה > 1998

     

    גילוי אליהו > 1999

     


    פרסום ראשון: 27.09.16 , 16:37
    yed660100